פסיכולוגית מסבירה כיצד המודעות לשפת הגוף מסייעת לנטרל סיטואציות טעונות

כיצד נוצרים מעגלים חברתיים? את מרבית החברים שלנו אנו בוחרים, אבל כשאנו מקבלים אדם לחיינו, עלינו לקחת בחשבון גם את המטען שעמו הוא מגיע. החבר של החבר. החוג הקרוב שלנו אמור להיות של אנשים שנבחרו בפינצטה, אבל על המעגל השני כבר יש לנו פחות שליטה. לחברה הכי טובה שלנו מהתיכון יש בן זוג שהצטרף לחבר'ה, לחבר מהלימודים יש חבר ילדות שבמקרה מכיר מישהו שעובד אתנו וכן הלאה. האנשים הללו, שאנו יכולים להתייחס אליהם כאל נספחים, מופיעים בחיינו ואט אט רוקמים את המעגלים החברתיים שלנו.

על פי בדיחה שרצה ברשתות החברתיות, כל אדם צריך לדעת שלכל קבוצת וואטסאפ יש קבוצת וואטסאפ מצומצמת. מכיוון שאת החברים של החברים קיבלנו בירושה, יש במעגל החברתי הרחב אלמנט של מזל. אם שיחק לנו קלף, כל האנשים הללו נפלאים והופכים לחברינו הקרובים לכל דבר ועניין. ואולם, קורה שאחדים מהם לא גולשים על הגל שלנו ולעתים עלול להיווצר בינינו מתח.

מעגל חברתי נוסף שאנו לא בוחרים הוא זה המקצועי. ועם כל הכבוד למעגל החברתי האישי, את רוב היום אנחנו מבלים לצד הקולגות שלנו. כאן מתחדד אלמנט המזל אף יותר, כי אם במערכת יחסים בלתי מחייבת עם חבר של חבר יכול להיווצר מתח, קל וחומר בעבודה, כאשר למערכות היחסים יש השלכות משמעותיות על הפן המקצועי. קיימים שני קווי דמיון חשובים בין המקרים: הראשון הוא שבשני המצבים אנחנו די כבולים למערכת היחסים, אלא אם אנחנו מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד. השני הוא שלגבי שניהם יש מה לעשות. הפסיכולוגית ד"ר ליאן דייבי מציגה ב- Harvard Business Review מה שהיא מכנה "טריק מנטלי", שמסייע לנטרל סיטואציות מתוחות מול עמיתים. כפסיכולוגית ארגונית היא שמה דגש על המעגל המקצועי, אבל באותה מידה ניתן ליישם את גישתה גם במערכות יחסים אישיות.

אזורים שונים במוח פעילים בסיטואציות חיוביות ומתוחות

כאשר נוצר מתח, ולא משנה מאיזו סיבה, הוא עלול להשליך על כל אינטראקציה. מרגע שתייגנו אדם כעוין אותנו, אנו ניטה למסגר כל התנהגות שלו כשלילית – מפעולות חברתיות מורכבות, דרך בחירות אישיות שלא קשורות אלינו כלל ועד להערות שנתפוס כארסיות. אפילו הבעות פנים יכולות להתפרש כשליליות כשהאדם 'מסומן'. זה גורם לנו להיכנס למגננה. במקרים חריגים אנחנו עלולים להיקלע למצב שכל פגישה עם אותו אדם הופכת לשליפת ציפורניים. בין אם זה בסיטואציה חברתית ובין אם בעבודה, זה יכול להיות מאוד מתסכל, מעכיר ובוודאי לא פרודוקטיבי.

ההבדל בין התגובה שלנו לחברים טובים, בפרט על רקע מקצועי, ובין התגובה לדמות שאנו תופסים כעוינת הוא בבסיסו נוירולוגי. דייבי מציגה ספר שחקר את הקשר בין שליטה עצמית למוח ולתודעה, ומצא שכאשר אנו במצב "יריבות" החלק הפעיל במוח הוא האמיגדלה, אזור עתיק שקשור לתפקודים הישרדותיים. בסיטואציה רגילה, לעומת זאת, קרי באינטראקציה עניינית, האזור הפעיל הוא קליפת המוח הקדם מצחית, האחראית בין היתר על חשיבה יצירתית, תפקודים ניהוליים ושאר יכולות מתוחכמות של האדם.

השאלה היא האם בסיטואציות טעונות ניתן להעביר את מרכז הכובד של הפעילות הנוירולוגית לאזורים כמו האונה הקדם מצחית. לתפיסתה של דייבי ניתן גם ניתן, ואפילו די בקלות. כל שצריך הוא להבין מה מתרחש במוח ובגוף בזמן מפגש חיובי ובמפגש טעון, להשוות בין שני המקרים ואז למצוא דרך ליישם בסיטואציה השלילית את מה שעובר עלינו בסיטואציה החיובית. הפרט שמאפשר לכל התהליך להתרחש הוא המודעות לכך שאנחנו נמצאים בסיטואציה מתוחה וההכרה בהטיות המוקדמות שלנו לגבי אדם זה או אחר.

דייבי משרטטת סיטואציה שגרתית במשרד. "דמיינו את העמית שעמו יש לכם את מערכת היחסים הכי מאתגרת". היא מתארת את האדם הזה כבעל יכולת להתסיס לכם את הדם בכל נושא, ליצור מתחים וחוסר נוחות ובאופן כללי להשרות אווירה שלילית ומתוחה. עכשיו דמיינו שאתם מקבלים ממנו הודעה בזו הלשון: 'קיבלתי את טיוטת המצגת ששלחת, מצאתי כמה טעויות ויש לי רעיון איך לשפר אותה. אעבור במשרד שלך ונדבר'". אם אתם תופסים את האדם הזה כעוין באופן מובהק, סיכוי טוב שכבר כשראיתם את השם שלו בכותרת המייל הטמפרטורה שלכם התחילה לטפס. זה בדיוק מה שגורמות לנו הנחות מוקדמות, תיוג והטיות. הם מציבים את העלילה בתוך הקשר ידוע מראש, אם כי לא בהכרח מעוגן במציאות.

"עתה", ממשיכה דייבי, "נקו את האדם הזה ממחשבתכם והציפו את דמותו של קולגה שעמו אתם מסתדרים ממש טוב, האדם שתמיד מגבה אתכם". כשהדמות הזו במוחנו ואולי עם חיוך על פנינו, היא מבקשת לדמיין את אותו תרחיש בדיוק. קיבלתם מייל מהחבר הטוב מהעבודה והוא מספר שמצא טעויות במצגת ששלחתם ורוצה לתקן אותן יחד. לצורך ההמחשה, היא מבקשת לדמיין את המייל בדיוק באותו נוסח. האם גם הפעם ניכנס לתחושת אי נוחות? האם גם הפעם נצפה לפגישה עם הקולגה כמו לתור לרופא שיניים? "אם אתם כמו אלפי האנשים שהצבתי בפניהם את השאלה הזו, אתם ככל הנראה מצפים לשיחה", מסבירה דייבי. המסגור שלנו יהיה שונה. אנחנו נעריך את החבר הטוב שעבר על המצגת ומנע מאתנו מבוכה, נחשוב איזה מזל שהוא היה ערני מספיק.

פגישת עבודה עם חבר תישאר עניינית. כיצד לתרגם את זה לסיטואציות טעונות?

המוח שולח אותות לגוף

בואו נמשיך על כנפי הדמיון ונגיע לפגישה המיוחלת במקרה השני, והבלתי רצויה במקרה הראשון. כאשר העמית העוין מגיע אלינו, האמיגדלה נכנסת לפעולה ואנו נדרכים. "אולי אפילו מבלי שתבחינו בכך, הלך הרוח שלכם, התגובה, ובייחוד שפת הגוף הופכים לשליליים ומתנגדים", מסבירה דייבי. התגובה, שהייתה מעודנת יחסית כשפתחתם את המייל, מתחדדת במפגש פנים אל פנים, גם בשל הקרבה הפיזית וגם בגלל המתח שנבנה אצלנו בראש מרגע פתיחת ההודעה. דייבי טוענת כי חוסר הנינוחות שלנו יכול לגרום לתגובה דומה אצל העמית ובכך ליצור מעגל סגור של עוינות המזין את עצמו. ומה לגבי המצגת? כנראה שהיא תהפוך למרכזו של מאבק כוחות חסר תועלת על מי צודק ולמה, וספק אם משהו יצרני יצא מהפגישה.

על אותה סיטואציה עם החבר הטוב אין הרבה מה להרחיב. באופן טבעי היא תתנהל בצורה עניינית, מקצועית ותפיק תועלת. מכיוון שאנו לא זקוקים להגנות, המוח חופשי למקד את האנרגיה באזורים החושבים ולא באזורים ההישרדותיים.

נחזור, אם כן, למפגש הטעון. טענתה המרכזית של דייבי היא ש"הנוגדן הטוב ביותר לדינמיקה ההרסנית הזו הוא מודעות להנחות המוקדמות שאנו עושים". כשאנו רואים את מערכת השיקולים הלא עניינית, יש לנו הזדמנות לנקות במידה מסוימת את האג'נדה שעמה אנו מגיעים לפגישה. מכיוון שפעולת המנגנונים הללו מתרחשת באופן סמוי, הרעיון הוא למצוא רמזים לקיומה, ולטענת דייבי הגוף שולח לא מעט מהם. "מתי הדופק שלכם עולה? מה גורם לכם לקפוץ את כפות הידיים בחוזקה, מתי אתם מרימים את הקול, מתי אתם נשענים קדימה על השולחן באגרסיביות?" סימנים נוספים יכולים להיות הידוק שיניים, מצח חרוש קמטים וקשיחות בצוואר. בקיצור, מבט במראה יכול לשקף את החיצוניות שלנו, אבל חשוב מכך, הוא יספר משהו על המצב הפנימי שלנו.

את הרמזים הללו אפשר לחפש כבר עם פתיחת המייל וכמובן בזמן אמת. תשומת הלב לשפת הגוף תגלה לנו שאנו ככל הנראה נמצאים במצב מגננה שנובע מהנחות מוקדמות, וכאן טמון המפתח לנטרול הסיטואציה: כשאנו רואים בבירור את ההנחות המוקדמות, קל לנו יותר לשנות אותן; קל לנו יותר למסגר מחדש את הסיפור. הטכניקה היא להחליף את כל ההנחות לגבי האישי, בהנחות נסיבתיות. למשל, אם המחשבה שעוברת לנו בראש היא: "הוא מחפש אותנו בקטנות", אפשר להניח במקום זאת שבראש מעייניו הייתה איכות המצגת. בדומה לכך, במקום להניח שהוא חושב אותנו לטיפשים, אפשר להסיק שהוא פשוט לא הבין מדוע בחרתם בגישה זו ולא אחרת. דרך פשוטה ליישם את הטכניקה תהיה לחשוב מה היינו מרגישים באותה סיטואציה עם החבר הטוב.

כל זה נועד כדי להסיר חסמים, לבנות אמון ובסופו של דבר להוביל לדיון ענייני. "התייחסות לחששות כנסיבתיות לא מונעת רגשות שליליים לחלוטין", טוענת דייבי, "אבל הפרשנות הנסיבתית תוביל לאינטראקציה יותר פרודוקטיבית". לאורך זמן, המודעות להנחות המוקדמות – שמתפתחת בעקבות המודעות לשפת הגוף – יכולה להסיר חסמים ולבנות אמון יציב יחסית.

דייבי הולכת צעד אחד נוסף קדימה ומעלה את התהייה, האם אנחנו לא קצת מרמים את עצמנו? כלומר, מאיפה הביטחון שדווקא ההנחות המוקדמות ולא העניין מקצועי הוא שהכניס אותנו למתח? והאם שינוי ההנחות אינו יותר מניסיון ילדותי לייפות מציאות אותנטית? בתשובה לכך מסבירה דייבי כי את ההנחות החיוביות והענייניות לגבי הסיטואציה, "עשיתם באופן טבעי כאשר הצעה לעזרה הגיעה ממישהו שאתם סומכים עליו". היא חותמת בהצעה לחיזוק הפן הענייני, על ידי הבעת עניין וסקרנות ברעיונות של העמית העוין.

אחת הסיבות הטובות ליישם את גישתה של דייבי היא שקורה לא פעם שהצד השני בכלל לא מודע למתח ששורר ביניכם. לעתים העוינות היא רק פרשנות שלנו ולצד השני אין בכלל חלק בדבר. העלאת מודעות לשפת הגוף ולהנחות המוקדמות, ושיכוך המתחים שנובע מכך, יכולים לא רק לאפשר לנו להתנהל ברוגע ובמקצועיות, אלא להרוויח עבורנו חברויות איכותיות חדשות.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

5 עצות שיעזרו לכם לומר לא – ועדיין לשמור על קשרי ידידות

אנשים שונים מגיבים לפידבק בצורות מגוונות – האם יש דרך לנווט בין הטיפות?

חברות היא ערך נשגב - אבל מסתבר שלעתים אנו רואים אותה באופן שונה מחברינו

עוד מרדיו מהות החיים:

יוסי בבליקי והרב אסף עזריה שואלים – האם נכון להעביר ביקורת?