מחקר חדש מוכיח את הקשר הנוירולוגי בין גוף לנפש – כך תנועה שולטת במצב הרוח


ניסוי מוחי מגלה כי הרשת העצבית בגוף הרבה יותר מורכבת משחשבנו.


בועז מזרחי | 12 ספטמבר, 2016

יש טיפוסים שאוהבים לנסות טרנדים חדשים. בעשור וחצי האחרונים, כשהגישה המחברת בין גוף לנפש תפסה תאוצה, הטיפוסים הללו הצטרפו למסיבה בשמחה ובצהלה. כשהטרנד הפך מספיק רחב ואומץ גם על ידי קבוצות בעלות השפעה חברתית, החלה גם האקדמיה לגלות עניין. אינספור מחקרים רפואיים ופסיכולוגיים מצאו מתאם גבוה בין בריאות הגוף ובריאות הנפש – חלקם אף חזרו למקורות עתיקים כדי לנסות ולאמת אותם מחדש.

לצד הטיפוסים שמאמצים טרנדים בקלות קיימים אנשים שצריכים הרבה יותר מבאז חברתי כדי לעלות על העגלה, ואפילו מחקרי קורלציה לא מספיקים להם. כלומר, לא די להם בכך שאנשים המפגינים אורח חיים בריא מדווחים על אושר, דרוש להם הסבר לוגי – קשר ישיר של סיבה ותוצאה. כמעט בכל מחקר קורלציה עולה ביקורת שטוענת כי לאו דווקא קיים קשר בין אורח בריא ואושר, וייתכן מאוד ששניהם הם תוצאה של גורם שלישי שכלל לא נבדק. פרופסור פיטר סטריק נמנה עם הקבוצה האחרונה: כל עוד לא נמצא מנגנון מובהק המסביר כיצד כושר תורם לאושר, הוא אינו מקבל את מהימנותו.

וזה לא שמדובר באדם קטן אמונה ונוקשה. הקפדנות של סטריק די טבעית ומתקבלת על הדעת, בהתחשב בעובדה שהוא משמש ראש המחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון לחקר המוח של אוניברסיטת פיטסבורג. סטריק מבין את המוח האנושי ואת המנגנונים הפיזיולוגיים המווסתים אותו הרבה מעבר לאדם הממוצע ולכן, כדי להשתכנע שתופעה מסוימת אכן מתרחשת בגוף האדם עליו לראות כיצד היא באה לידי ביטוי ברשת העצבית שלנו. בכתבה במגזין The Atlantic מספר לנו ג'יימס המבלין כיצד שאיפתו של פרופסור סטריק לדיוק מדעי, יחד עם הספק שהוא מטיל במהימנותם של טרנדים, הולידה ניסוי שהצליח להוכיח ולהסביר את הקשר הנוירולוגי בין גוף לנפש.

משימת ריגול – מה מגלים כשעוקבים אחרי מערכת העצבים?

אחד הכוחות המניעים את המדע, ובפרט את חקר המוח, הוא השאיפה להתגבר על המתח המאפיין את החיים במאה ה-21. כמו נתחים גדולים מהאוכלוסייה שעמה הוא נמנה, גם סטריק נלכד בזרם הסטרס של השגרה. המבלין מספר כי אצל חוקר המוח זה בא לידי ביטוי בהתפלשות מוגזמת בטעויות. במקום לנוע הלאה כפי שהיה רוצה, הוא נוטה להתעכב על כישלונות קטנים ולחוות אותם בצורה שמעודדת עוד ועוד לחץ. סטריק מספר: "הילדים שלי אמרו לי  'אבא, אתה צריך לעשות פילאטיס. תעשה קצת יוגה". ולמרות שהוא יודע מצוין כמה כדאי לפתור את ענייני הסטרס ועד כמה השפעתם על אורח החיים משמעותית, הוא לא היה מוכן להשתמש בפתרונות שהוצעו לו. "ככל שזה נוגע אליי, אין ראיה מדעית שזה יעזור לי". לטענתו, הטענה שתרגול יוגה מסייע להעניק שלווה רק על ידי הסחת דעת אינה בגדר אמת מדעית מוצקה. "היה דרוש לו מנגנון פיזיולוגי להסביר את הקשר", מפרש הבלין.

פרופסור סטריק עמד במצב שבו עליו להוריד את רמות המתח, במציאות שבה שיטות דומיננטיות לעשות זאת אינן רלוונטיות עבורו. כחוקר מוח, שאלת המתח עבורו הייתה עניין של הורמונים ומוליכים עצביים. שני אחראים בולטים לתחושת המתח הם קורטיזול ואדרנלין, הורמונים שמיוצרים בבלוטת יותרת הכליה (האדרנל) ומופרשים לדם במצב של מצוקה. הכימיקלים הללו נועדו לווסת את מנגנוני הגוף במצבים של מצוקה קיצונית, הידועים כתגובת "הילחם או ברח". ואולם, "מעט מאוד [סיטואציות] בחיים המודרניים מצריכות את זה", מסביר סטריק. "מרבית הזמן תגובת המתח שלנו מתפקדת כמעין זמזום רקע, מחזיקה אותנו על הקצה. נכבה אותו, ואנחנו נרגעים".

לשיטתו, אם המתח נוצר כתוצאה מפעילות בלוטת יותרת הכליה, הרי שזהו המקום שבו עלינו להתחיל לחפש את קצה החוט לפענוח הקשר בין מצב הגוף ובין מידת המתח, אם אכן קיים כזה. על פי התפיסה המקובלת, בלוטת האדרנל נשלטת מהמוח באמצעות שני ערוצים עצביים: המוח קולט מידע מהעולם החיצוני באמצעות מערכת החושים – ומעבד אותו באזורים השונים בהתאם לאופי המידע. כשזה נוגע לסטרס, מקובל היה לחשוב שאזור אחד או שניים בקליפת המוח אחראים לעיבוד המידע ולהעברת פקודה לבלוטת האדרנל – לשחרר את הורמוני הלחץ או לא, ובאיזה מינון. שלא במקרה, האזורים הללו הם אלה שמווסתים "תפקודים ניהוליים גבוהים, אמונות והבנה קיומית של עצמנו", מסביר המבלין. ייתכן שהסיבה לכך היא העובדה שמתח המגיע בצורת רעש רקע במינון נמוך, כפי שהגדיר זאת פרופסור סטריק, נובע מתהליכים מורכבים יותר מאשר מצבי קיצון דוגמת סכנת חיים מיידית. כלומר, כדי שנבין שמשהו מפריע לנו עליו לעבור עיבוד בחלקים המתקדמים של המוח, בשונה מתגובה הישרדותית הנשלטת מאזורים פנימיים ופרימיטיביים יותר.

בלוטות האדנרל ממוקמות מעל הכליות ומשחררות לדם את הורמוני המתח.

ערוצי התקשורת בין המוח ובלוטת יותרת הכליה היו תיאוריה שלא נתנה מענה לחלקו המוטורי של התהליך. במילים פשוטות, אם האזור שאחראי על תפקודים ניהוליים גבוהים מווסת את הורמוני המתח, איפה נכנסים לתמונה תרגול יוגה, פילאטיס או כל פעילות גופנית אחרת שנשלטת מהאזורים המוטוריים? כדי לברר זאת היה על סטריק לעשות משהו שאינו זר לו – להטיל ספק. הוא וצוותו ביצעו ניסוי שנועד להתחקות אחר ערוצי התקשורת בין בלוטת האדרנל למוח, ולמפות את כל האזורים המשתתפים בוויסות המתח, מתוך הנחה שהקשר הדו-אזורי והדו-ערוצי לוקה בחסר.

הניסוי כלל מעקב אחר חומר ביולוגי: כאשר החומר מגיע לאיבר מסוים, הוא עובר ממנו במעלה הרשת הנוירולוגית עד למערכת העצבים המרכזית. החומר 'צובע' את הנתיב העצבי תוך כדי תנועה וחושף בפני המדענים את הרשת המסועפת המחברת בין האיבר למוח. המבלין מספר כי כשסיימו את משימת המיפוי, נדהמו המדענים לגלות עד כמה הרבה יותר מורכבת מערכת התקשורת בין המוח לבין בלוטת האדרנל משהיה מקובל לחשוב. "אחרי שבדקנו כמה מערכים של סינפסות, המיפוי הפך למשימה עצומה. יש גידול אקספוננציאלי במספר הנוירונים". הנתון החשוב ביותר שגילו היה שמלבד האזורים הידועים המווסתים את פעילות בלוטת האדרנל, היינו, האזורים לתפקודיים ניהוליים – גם האזורים המוטוריים 'נצבעו' בחומר המוליך מהבלוטה אל המוח.

סטריק וצוותו לא הסתפקו בכך והחליטו לבחון מקרוב את מיפוי האזור המוטורי. כשירדו לרזולוציה מפורטת יותר, גילו כי הנוירונים הפעילים בתהליך הפעלת בלוטת האדרנל נמצאו בעיקר באזור ששולט בשרירי הליבה. אם לתמצת, החוקרים שלחו 'מרגלים' שסימנו את האזורים הפעילים בתקשורת שבין המוח לבלוטה המשחררת את הורמוני המתח. הם גילו כי המערכת הזו מסועפת יותר משהיה מקובל לחשוב, וכי בנוסף לאזורים שידוע תפקודם במנגנון, גם אזורים שקובעים את תנועות הגוף לוקחים חלק בתהליך – בדגש על האזורים שמפעילים את שרירי הליבה.

הגילוי מטיל ספק בכל מה שידוע לנו על תפקודו של המוח

הממצא הזה מספק הסברים להרבה מאוד טענות שעלו בנוגע לקשר בין גוף ונפש. "קיימות ראיות שונות לכך שחיזוק הליבה משפיע על מתח", מסביר סטריק, "כשאתה רואה אדם מתוח או מדוכא, אתה מבחין בשינויים בתנוחה". הטענה הזו הולמת מחקרים רבים, ובבולטים שבהם עבודתה של פרופסור איימי קאדי מהארוורד על הקשר בין שפת גוף לביטחון עצמי ורווחה נפשית. עבור סטריק הייתה זו מציאתו של הגביע הקדוש – הוא הצליח לבודד את המנגנון הפיזיולוגי שקושר פעילות ספורטיבית ומנח גוף למידת השלווה. ונסביר. יש קו פתוח של החלפת מסרים בין שרירי הליבה, האזורים המוטוריים במוח ובלוטת יותרת הכליה. כאשר השרירים מופעלים כראוי, המסר מגיע לבסוף גם לבלוטה שמווסתת את רמות הקורטיזול והאדרנלין בדם. התוצאה הפשוטה היא פחות מתח.

רנדי ברונו הוא פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה, שלא היה שותף במחקר אבל מכיר היטב את הממצאים שלו. בעוד סטריק התמקד בפן המוטורי, ברונו הוא מומחה לקלט חושי. כשהוא מביט על מורכבותה של מפת התקשורת העצבית בין בלוטת האדרנל למוח, הוא מגיע למסקנה רחבה יותר: "המעברים העצביים הללו עשויים להסביר את האינטואיציה שלנו לגבי השאלה מדוע יש אסטרטגיות רבות ושונות להתמודדות עם מתח". אם נמצא קשר קונקרטי בין יוגה ופילאטיס להורדת רמות המתח, ייתכן מאוד שטכניקות נוספות שטרם נחקרו בצורה מפורטת ניתנות להסבר באותו אופן. כלומר, הפעילות העצבית שמתרחשת במוח בכל מנגנון היא מורכבת לאין שיעור מהאופן הפשטני שקושר כל אזור לתפקוד ספציפי.

בתחום העיסוק של ברונו – קלט חושי – המחקר החדש "עשוי להסביר מדוע אנו מוצאים תחושות מסוימות מאוד מרגיעות או מלחיצות". מגע של משי על העור, למשל, לעומת התחושה של נייר זכוכית, או צלילים מסוימים שגורמים לגירוי עצבי מענג. "אני חושב שזה מאוד מעניין שלכל כך הרבה מעברים עצביים יש קו ישיר למערכת השליטה על המתח", הוא מוסיף. אם לפני המחקר חשבנו שאזור או שניים משפיעים על מידת המתח, הרי שלאחר הניסוי כבר יותר מסובך לבצע קביעות חד משמעויות. נראה כי המחקר חשף מורכבות שאנו טרם מבינים.

עבור פרופסור ברונו מדובר בחדשה עם פוטנציאל מהפכני בדרך שבה אנו מבינים את הפעילות המוחית. "לא ברור לי שמה שאנו מכנים הקורטקס המוטורי הוא אכן קורטקס מוטורי; אולי הקורטקס החושי עושה יותר משחשבנו. כשאני מביט בתוצאות הללו אני חושב – אולי האזורים הללו אינם כה פשוטים". כפי שהמידע על הקשר בין פעילות מוטורית ובין הורדת מתח גרם לסטריק להטיל ספק בתיאוריה המוכרת, כך מיפוי המערכת העצבית של שליטה במתח גרמה לברונו להטיל ספק בעצם טבעה של הפעילות המוחית. סימן שאלה גדול מרחף כעת מעל החלוקה הקלסית של המוח לתחומי אחריות.

יש טיפוסים שאוהבים לנסות טרנדים חדשים. עתה יש לגישתם לחיים בסיס מדעי הרבה יותר מוצק. גם אם טרם הוכח קשר ישיר של סיבה ותוצאה בין פעילות זו או אחרת לתפקוד בריאותי של הגוף או של הנפש, המחקר הזה פותח הרבה יותר אפשרויות לקיומו של קשר כזה. ואם יש ספק, תמיד אפשר לעקוב אחרי כלל האצבע – אם זה לא מזיק, מדוע לא לנסות?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.