ההרצאה השבועית של TED: מדוע השאלה 'מי אנחנו' כל כך מבלבלת?


פרדוקס הזהות העצמית – האם ניתן להגדיר מי אנחנו?


בועז מזרחי | 3 ספטמבר, 2015

התודעה שלנו בנויה מכמה רכיבים, וייתכן שהזהות העצמית היא המרכיב החשוב ביותר. בעוד שתחושת האני היא אינטואיטיבית ומלווה כל זיק מחשבה, הרי שלהגדיר אותה זה משימה כמעט בלתי אפשרית. כי כאשר אדם יוצא למסע לחקר עצמו עם השאלה "מי אני?" – הוא לא מספיק לפסוע צעד אחד בטרם הוא נאלץ לשאול – מה זה "אני"? ואכן, החידה הזו שלחה את מיטב המוחות לאורך ההיסטוריה לרקיעי ההגות האנושית – ואולי לכן קצת מביך להודות שתשובות קונקרטיות אין בנמצא. אבל רעיונות מרתקים שכדאי להכיר – יש בשפע.

כיוון שחיינו כפופים לשני ממדים עיקריים – מרחב וזמן – גם שאלת הזהות קשורה אליהם. אחד הדברים שיכולים לבלבל בשאלה מי אני הוא איפה נמצא ה"אני" על ציר הזמן. השאלה השנייה שדורשת בירור היא ממה מורכב ה-"אני". למרבה האירוניה, שתי שאלות היסוד הללו מלמדות אותנו על מורכבות חידת הזהות, אך בו בזמן הופכות את החקירה לבהירה ונוחה יותר לעיבוד.

שאלת הזהות יותר מורכבת ממה שנדמה לנו

אם נסתכל על שאלת הזהות מנקודת המבט של ציר הזמן, ניווכח כי קשה מאוד לדעת לאיזה "אני" אנו מתייחסים. אם "אני" רואה ציפור עפה, "אני" מייצג את הזהות שלי בפרק זמן של כמה שניות בלבד. אם "אני" משוחח עם חבר ילדות, "אני" מייצג פרק זמן של כמה עשרות שנים. אם "אני" מתכנן בראש מה לעשות כשאגיע הביתה, הרי ש"אני" בכלל עוד לא קיים – הוא עתידי. הדוגמאות האלו רק מתחילות להמחיש עד כמה מסובך ממד הזמן בחקר שאלת הזהות, כיוון שכדי להגדיר מיהו "אני" צריך לזכור שלאורך הזמן חלו בנו שינויים, והשאלה היא האם לקחת אותם בחשבון.

זה מוביל לסוגיה השנייה – ממה מורכבת הזהות שלנו? האם ב-"אני" אנו מתכוונים לתודעה ולמחשבות, או אולי דווקא לחומר הביולוגי שממנו "אני" עשוי – או הפעולות ש"אני" עושה. ואם לסבך את הדיון אף יותר, מחקרים גילו שהזהות שלנו כוללת גם אנשים שנמצאים בחיינו. ואם נצלול עמוק יותר, מה לגבי המרחב הגיאוגרפי – הגם הוא חלק מהגדרת הזהות שלנו?

עושה רושם שהדבר היחיד שברור הוא שכל זה לא ברור כלל. זמן והרכב האישיות מתנקזים למושג "המשכיות הזהות" – מונח שמתייחס לשני תהליכים מקבילים שחלים בזהות שלנו – שינוי תמידי לצד שימור הגרעין. עם הזמן חלים שינויים משמעותיים ברכיבים שמהם בנויה הזהות – בין אם זה בחומר, קרי בצורה של חילוף תאים, ובין אם זה במנטליות, כלומר בהתפתחות תפיסת העולם ושינוי בדעות ובידע.


משל הספינה של מלך אתונה

כדי להמחיש עד כמה השינוי שחל בנו משליך על החמקמקות של שאלת הזהות, השתמש פלוטארכוס, היסטוריון בן יוון העתיקה, במשל הספינה. על פי המיתוס, לאחר ניצחון אגדי על המינוטאור באי כרתים, חזר תזאוס מלך אתונה הביתה בספינה. כדי לכבד את המלך ואת ההישג שלו, החליטו היוונים לתחזק את ספינתו בנמל ולשחזר את מסע הגבורה שלו מדי שנה.

אלא שהם עשו זאת במשך אלף שנים, ומטבע הדברים לספינה היה בלאי. ואולם, היוונים רצו לשמור על הספינה המקורית, ולכן בכל פעם שחלק נשחק או התקלקל הם החליפו אותו בחלק חדש מחומר זהה לחלוטין. בשלב מסוים כל החלקים המקוריים נשחקו והוחלפו, בתהליך מדורג שנפרש על פני מאות שנים. אם מסתכלים על שתי הנקודות הקיצוניות בציר זמן של אלף שנים, הרי שבאופן תיאורטי קיימות שתי ספינות: זו שהפליג עליה המלך במסעו הראשון, וזו שמשמשת לשחזור המסע, אשר אף לא חלק אחד ממנה שייך לספינה המקורית.

אז האם מדובר באותה ספינה? ייתכן מצב שבו מספיק חלק סמלי אחד מהספינה המקורית כדי לשמר את הקשר לעבר. מצד שני, ייתכן מצב שבו הספינה תעבור שני מחזורי חילוף חלקים כולל, כך שלא ייוותר בה אפילו חלק אחד מקביל לחלקים המקוריים. לצד זאת, קיים תרחיש שלפיו מישהו אסף את כל החלקים הבלויים של הספינה המקורית, שיפץ אותם ובנה מחדש העתק מדויק של ספינת המלך היווני – וכעת יש שתי ספינות פיזיות, לא תיאורטיות. אלו הן סיטואציות אפשריות שמציגות עד כמה מסובך לזהות ולהגדיר את הספינה של מלך אתונה על פני תקופה.

קל וחומר כשזה נוגע אלינו. כנראה שלא נותר תא אחד בגופכם מהתאים שאתם הגחתם לעולם. תפיסות העולם, הרגשות והידע שלכם ודאי השתנו לאורך השנים, ובאותו אופן גם הפעולות שלכם נתונות לשינויים קבועים. כלומר הזהות הפיזית והמנטלית שלנו, ה"אני", לא דורכת במקום, אלא נמצאת בתנועה תמידית ולכן קשה מאוד להגדיר אותה. וגם אם לפרק זמן מסוים היא עומדת במקום, או לפחות נעה לאט, זהו מצב זמני – והשינוי יבוא במוקדם או במאוחר.

למרות כל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלכולנו יש תחושת זהות אינטואיטיבית, כלומר, הזהות יכולה לנוע גם במהירות האור, וזה לא ישנה את העובדה שהיא קיימת ומורגשת בתודעה שלנו.

פתרונות אפשריים?

אז מה עושים עם כל זה? הרי מצד אחד קשה עד בלתי אפשרי להגדיר זהות בצורה מספקת, ומצד שני מדובר על תחושת יסוד שעליה בנויה התודעה כולה. הדואליות הזו היא מצב נתון, וכל אדם יכול לבחור איך לקבל אותה. יש אנשים שעולים על רכבת בכיוון אחד ויוצאים למסעות גילוי עצמי (חלקם מתוך הבנה שהמסע אינו נגמר); אחרים מסתכלים על הזהות כעל תחנת רכבת עם תחלופה גבוהה של קטרים וקרונות – אלה מאמצים אל חיקם זהויות שונות שמתחלפות בכל שלב בחיים. אך קיימת גם אפשרות להסתכל על הזהות כעל מערכת הרכבות כולה – על מסילותיה, קטריה, תחנותיה וכן הלאה. זוהי הזהות המצטברת.

על פי הגישה האחרונה, לכל דקה שחייתם, לכל תא שהתחלף, לכל צעד שפסעתם – שמור מקום של כבוד בזהותכם. ה"אני" הוא רחב ופתוח, שזור במקומות, אנשים ותקופות, והולך וגדל עם הזמן. לכן, על השאלה מי "אני" אפשר לענות רק בראייה לאחור, לאחר השלמת מחזור חיים מלא. ועל כל בן אדם, על כל זהות – אפשר לעשות דוקטורט שלם.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.