האם החתירה לטוב נמצאת בטבע שלנו? מבט מזווית אחרת על תיקון הדרך


הדיון על טוב ורע עתיק כמו האדם עצמו, ולא בכדי. הדיכוטומיה הזו נמצאת בבסיס כל פעולה וכל החלטה שאנו מקבלים, היא מגדירה את חיינו. מדוע אנו שואפים באופן אינטואיטיבי לנוע תמיד בכיוון הטוב? הוגים ומומחים מתחומים שונים שחקרו את המאפיין האנושי הזה, הגיעו למסקנה כי ככל הנראה הצורך לתקן את דרכינו הוא עיקרון יסודי שמניע את העולם, ואת הקיום בכלל. 


בועז מזרחי | 23 ספטמבר, 2020

לכל פעולה ולכל מחשבה שלנו יש צל שאנו לא תמיד מודעים אליו, צל קבוע בדמות סימן שאלה שמלווה כל פיסה קטנה מחיינו. ביסוד כל פרט בקיומנו מונחת שאלה: האם הדבר טוב או שמא הוא רע?

לא תמיד אנו מבחינים בצל, לפעמים הוא מסתתר ברקע צללים גדולים יותר. אבל כשמפשיטים את הנוף ונשארים לבד תחת אורה המזכך של השמש, הצל נמצא שם, חזק, ברור ומודגש. מדוע כל דבר צריך לעמוד בקריטריון של טוב ורע? ובכלל, מהיכן הגיע הצל?

כשם שצל הוא מצב נתון מעצם קיומו של אור, כך קיימת תיאוריה שטוב ורע הם מצב נתון מעצם קיומה של מציאות. בניגוד לדעה הרווחת שלפיה טוב ורע הם ערכי מוסר שנוצרו במוח האנושי מטעמים חברתיים-הישרדותיים, יש מי שמאמינים כי טוב ורע – ובפרט חתירה לטוב – הם הגדרות מובנות של המציאות שלנו.

אחד משגרירי הגישה הבולטים הוא פרופסור פיליף גוף (Goff), פילוסוף וחוקר תודעה מאוניברסיטת דורהאם, שטוען במגזין Nautilus כי טוב ורע הם "ערכים אובייקטיביים". כיאה לפילוסוף, גוף מציג את משנתו בסדרת שאלות וטיעונים שנובעים האחד מהשני בצורה לוגית. בבסיס המהלך המחשבתי שלו ושל יתר הפילוסופים של המוסר, לדבריו, ניצבת השאלה מה מבדיל בין טוב לרע? למשל, "מה קובע שאדיבות היא טובה ולא רעה, או שעינוי לצורך שעשוע הוא רע ולא טוב?" מאחר שההבחנה בין טוב ורע מוטמעת בנו אינסטינקטיבית, כמעט שאין פילוסוף בעל שם שלא דרש והגה בשאלה הזו.

מדוע חתירה לטוב היא אוניברסלית – וכיצד אנחנו מבינים זאת?

שני המכוננים, אפלטון ואריסטו, הציגו שני פתרונות שונים שלדברי גוף האיחוי ביניהם עשוי לספק תיאוריה מניחה את הדעת. אפלטון דיבר על ה'טוב' כעל ישות המתעלה מעל לחלל ולזמן. אבל אז נשאלת השאלה כיצד מהות עקרונית מובאת לידיעתם של היצורים החיים בפועל. כלומר, אם ה'טוב' הוא מאפיין של המציאות עצמה, איך הוא מוטמע בנו?

מאידך, אריסטו הציע כי ה'טוב' מובנה באורגניזמים עצמם. אבל אז גוף מציף בעיה אחרת: כדי שהטוב יהיה אמת אובייקטיבית הוא חייב להיות הכרחי כמו מתמטיקה. 'טוב ביולוגי' לא עונה להגדרה הזו, שכן בתרחישים מסוימים ייתכן כי הטוב היה מתחלף ברע. כשם ש-2+2 תמיד יהיו 4, כך 'הטוב' חייב להיות טוב בהכרח, בלי אפשרות להשפעות של נסיבות מקומיות או פרטיקולריות.

גוף מציע סינתזה של שתי הגישות: ההבחנה בין טוב ורע היא אכן מאפיין של המציאות עצמה, והדרך שלו לחלחל אל הביולוגיה שלנו, אל התודעה שלנו בפועל, היא בעצם היותנו יצורים חיים, בני המציאות. במילים אחרות, אנו נושאים בתוכנו את המאפיין של המציאות, כשם שכל חלק אחר במציאות נושא אותה.

כל רכיב של המציאות נושא חלק מהמטען שלה

התיאוריה שמסייעת להסביר זאת מכונה פאנפסיכיזם והיא גורסת, בקווים כלליים, כי לכל חלקיק במציאות יש צורה כזו או אחרת של תודעה. גוף מסביר כי אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שהמציאות היא אוסף של דברים, הרי שאם ייעלמו הדברים – תיעלם גם המציאות. להבדיל, הוא מאמין כי המציאות היא מבנה-על, כזה שגם אם ייעלמו כל הדברים – תישאר מציאות. כשם שאם נרוקן בריכה ממים, תישאר הבריכה. ואם הצבע של אריחי הבריכה כחול, הם ישפיעו באופן כזה או אחר על כל תכולה נוזלית של הבריכה (בהנחה שיש לנוזל שקיפות מסוימת).

אם כך, "עונג הוא טוב וסבל הוא רע מכיוון שהמציאות במהותה מכוונת לראשון והרחק מהשני", טוען גוף. כשמוסיפים את הפאנפסיכיזם, המציאות כמו מעבירה לנו בתורשה את המטען הגנטי של ההבחנה בין טוב ורע, כשם שאריחי הבריכה צובעים את המים בכחול.

"אם המציאות עצמה היא צורה מאוד כללית של תודעה, והתודעה שלי היא צורה ספציפית של התודעה הכללית הזו, מזה נובע שהמציאות נוכחת בתודעה שלי. זה מתחיל להסביר בהיגיון כיצד יש לי גישה אינטואיטיבית לטבעה מוכוון המטרה של המציאות". גוף מוסיף כי ככל שהתודעה הספציפית יותר מפותחת, כל גדל החיבור שלו לטבע המציאות.

דמותו של הרמב"ם במוזיאון ראלי, קיסריה. צילום: ChameleonsEye / shutterstock

עכשיו החליפו את 'המציאות' ב'אלוהים' ואת 'מאפיין המציאות' ב'ניצוץ אלוהי' וקיבלתם משהו די קרוב לגרסה היהודית לתיאוריה. ואכן, כפי שעולה ממאמר שפורסם בכתב העת Tradition, ניתן למצוא ביהדות קווים מקבילים רבים לתפיסת הערכים האובייקטיביים של גוף. במאמר שוטח האוורד לווין את התפיסה התיאולוגית של הרמב"ם לגבי תיקון המידות, או, במילים אחרות, אופן החתירה של האדם לכיוון הטוב.

לווין מסביר כי קיימות מספר גישות לגבי תשובה. אחת מהן גורסת כי האדם חווה אותה כהשתלטות כוללת של ישות חיצונית עליו וביטול רצונו האישי לטובת הרצון האלוהי. חוויות כאלה, על-פי המאמר, תוארו בידי נוצרים שהתקרבו לדתם. לעומת זאת, הרמב"ם תיאר תהליך רציונלי שכרוך במודעות. על-פי הרמב"ם, מסביר לווין, "האל השתיל באדם הטבעי מתנה אלוהית של מודעות מוסרית מתמדת ואת חופש הבחירה". לכן, לאדם יש אחריות. הוא אומנם מכיל בתוכו את האלמנט האלוהי, אבל עליו לחתור לכיוון הטבעי שלו באופן יזום.

תודעה מורכבת מאפשרת הגשמה מלאה יותר של טבענו הטוב

גוף, כזכור, טוען כי תודעה מורכבת יותר מובילה לחיבור חזק יותר למאפיין הטוב והרע של המציאות. לווין מציין דברים ברוח דומה שכתב הרמב"ם. בתיקון דרכיו, הוא מסביר, האדם "מבטא ביטחון חדש בכוחותיו המוסריים, הרוחניים והאינטלקטואליים, ודחף חדש להגשמה עצמית". כשהאדם חותר לטוב הוא למעשה מתקדם לגרסה הטבעית ביותר של עצמו. כדי להגיע קרוב יותר ליסוד האלוהי שמגדיר אותו, על האדם לפתח ידע על אודות אותו טבע אלוהי. ככל שהוא מבין ומודע יותר, כן מתחזק החיבור שלו. "וכך, תשובה אמיתית וידע של האל תמיד קשורים יחדיו באינטימיות".

הנה הלוגיקה של הניצוץ האלוהי אליבא דרמב"ם: "אם האדם מציג דוגמאות יוצאות דופן של התחדשות עצמית, של צמיחה רוחנית ושל שינוי מובהק בהרגלי חיים, יש לנו הזכות להניח את קיומה של קיבולת בלתי רגילה באדם, המתעלה מעבר לגבולות הנורמליים של התנהגות ביולוגית". פתרון דומה הציג גוף לבעיה האריסטוטלית של 'טוב ורע' ביולוגיים.

קו דמיון נוסף בין שתי הגישות הוא כלליותו של האלמנט האלוהי, או מאפיין המציאות. "על-פי הרמב"ם", כותב לווין, "הנחלת [היסוד האלוהי] היא למעשה אוניברסלית. היא אינה מוגבלת לאינדיבידואלים נבחרים בזמן נבחר, אלא היא ברשותם של כל בני האדם בכל זמן". הפאנפסיכיזם לוקח את זה לרמת החלקיק, וגם ביהדות ניתן למצוא גרסאות לתפיסה זו, בעיקר בקבלה. אך הרמב"ם עוסק יותר בתודעתו המיוחדת של האדם ובכושרו האינטלקטואלי והרציונלי הנגזר ממנה, להבחין בין טוב ורע ולחתור לכיוון הראשון.

היסודות האלוהיים שקיימים בנו משפיעים ישירות על שגרת חיינו

אם לנסח את הרעיון הכללי העולה משתי התפיסות הללו, קיים מבנה-על שממנו נובעים כל הדברים ולמבנה מגוון מאפיינים. הדברים הם ביטויים של המבנה ולכן נושאים בחובם חלק מהמאפיינים של מבנה-העל: לענייננו, קיומם של טוב ורע, מודעות להבחין ביניהם והשאיפה לכיוון הטוב. הדברים נבדלים זה מזה במידת המורכבות של התודעה. ככל שהיא מפותחת יותר כך הדבר מסוגל להגיע קרוב יותר למאפייניו של מבנה-העל. התקרבות זו היא חלק מהגשמת ייעודו של הדבר, בהיותו ביטוי למבנה-העל.

תפיסות כאלה עלולות להישמע כמו דיבורים בעלמא, אך למעשה אפשר למצוא להן ביטויים מאוד ארציים בהתנהגות שלנו. לדוגמה, ד"ר סטיבן מרמר, פסיכיאטר בעל קליניקה פרטית ומרצה ב-UCLA, העניק ריאיון לשבועון ה- Jewish Journal ובו הוא מציג את נקודת המבט הפסיכיאטרית על תיקון המידות והשפעותיו. בהתייחסו לעיקרון של "כתיבה בספר החיים" כגמול על חתירה לטוב, מסביר מרמר – שמעיד על עצמו כיהודי רציני – כי מנקודת מבט טיפולית "לא מדובר בהכרח ביותר שנים, אלא בחיים עשירים יותר. זו הזדמנות, דרך התבוננות כנה, להפחית בושה ואשמה ולהוסיף צמיחה".

כלומר, ההגשמה שלנו כבני אדם באה לידי ביטוי בחיים מלאים ומשמעותיים יותר כשאנו חותרים לטוב, על-ידי הסרת מטענים ורגשות שליליים הכרוכים ברע. אנחנו מנקים עצמנו, ולכן, במובן מסוים, חוזרים למצב המקורי, של קיום טוב. אז אנחנו מרגישים 'בבית'.

קרבה הביתה היא תחושה שאין לזלזל בכוחה להניע אותנו. אם הגשמה עצמית – במובן היסודי ביותר שלה – פירושה התנהלות בהתאם לערכי המוסר הטבעיים, הרי אך הגיוני שיהיה לתהליך הזה כוח ממגנט. ואם, כפי שטוענים גוף והרמב"ם, מודעות מפותחת מגבירה את עוצמת השדה המגנטי המוסרי, הרי אך סביר שככל שנעמיק חקור בעצמנו ובעולמנו, כך יקל עלינו להבחין בצל המלווה כל פרט בהתנהלותנו האנושית. וכשהצל חד וברור, כך גם ברורות יותר הבחירות שלנו.

תמונת כותרת: warasit phothisuk / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.