רובינזון קרוזו, גוליבר, פיטר פן וגיבורי ספרות נוספים נולדו במוחותיהם של סופרים כדי לנסות וליצור את העולם המושלם – אוטופיה. ניסיונות כאלה נעשו גם במציאות בקהילות שונות לאורך ההיסטוריה ובכל קצוות תבל. מדוע כמעט כל ניסיון כזה נכשל? צלילה ללוגיקה של אוטופיה חושפת פרדוקס בהחלה גורפת שלה, ונראה כי החלופה היא לכונן אותה בקנה מידה צנוע ומצומצם.

קחו רגע ושרטטו בדמיונכם את העולם המושלם. מה יש בו? טבע בתולי? מסיבות בריכה? ערבי שירה בציבור גם בבוקר? עכשיו נסו לרדת לפרטים יותר קטנים. מה עושים בני האדם בשעות הפנאי? האם יש עבודה? בית ספר? מי מנקה את רחובות הערים? האם בני האדם בכלל גרים בערים? מה מותר ומה אסור? מי שומר שהכללים יתקיימו? האם יש כללים מחייבים?

כשמנסים ליצור עולם השאלות רק הולכות ומסתבכות, ועוד לא התקדמנו מרחק אטום על קצה המזלג. עכשיו נסו לדמיין איך אדם שאתם מאוד אוהבים היה מצייר את העולם המושלם, ואז תנדדו הלאה במעגלים אל אנשים פחות ופחות קרובים ונסו לחשוב על העולם המושלם שלהם.

זה בסדר, אתם יכולים לעצור. יש מי שעשו את הניסוי הסיזיפי עבורנו. לאורך ההיסטוריה הקדישו כמה וכמה אנשים מחשבה עמוקה מאוד לשאלות הללו, ואף ניסו כוחם בתיאור מפורט של עולם אוטופי. סופרים כמו ג'ונתן סוויפט (גוליבר), דניאל דפו (רובינזון קרוזו), ג'יימס מתיו ברי (פיטר פן) ורבים וטובים נוספים יצרו עולמות אוטופיים מדומיינים ברמות פירוט ועומק שהקנו להם מקום בהיכל התהילה של הספרות העולמית. מה הייתה מידת ההצלחה של ניסיונות אלה?

הילדים בוכים בלילה

העובדה שאנחנו לא חיים באוטופיה מעידה בפני עצמה על הצלחתה המוגבלת של ספרות האוטופיה בשרטוט תוכנית אב ישימה לעולם מושלם. אבל יותר מזה, הסופר הסקוטי יואן מוריסון טוען במגזין Areo כי למעשה במקרים רבים הניסיון הספרותי ליצור אוטופיה הוביל לבסוף ליצירה דיסטופית, יצירת עולם של סבל, כפייה, פחד ומחסור.

"יש אמונה מודרנית כללית שהרעיון של אוטופיה הוא המטרה שנמצאת מאחורי כל ביטוי של קדמה", כותב מוריסון, "אך כיצד באמת נראות כל האוטופיות שדומיינו מהמאה ה-16 עד היום?" לדבריו, כשבוחנים את היצירות המכוננות בתחום מגלים אחת משתי אפשרויות – או שהיצירה נעדרת כל עומק ספרותי ומשמשת כלא יותר ממניפסט של היוצר, או שהיא מקבלת טוויסט והופכת לדיסטופיה. קרוזו, גוליבר ופיטר פן – כולם בסופו של דבר מצאו דרכם אל מחוץ לאוטופיה.

מוריסון סוקר יצירות החל מ-1519, אז טבע ההוגה האנגלי תומאס מור את המונח אוטופיה. כבר בשם עצמו מתגלה חוסר התוחלת: אוטופיה, מיוונית, פירושה 'שום-מקום'. כלומר מציאות שלא יכולה להתקיים במקום כלשהו על פני אדמות. במאמר מוסגר, "ארץ לעולם לא" מסיפור פיטר פן מכונה באחת הגרסאות בעברית "ארץ שום-מקום". בווריאציה זו האוטופיה מושתתת על נעורים נצחיים. אלא מה? כשיורד הלילה, על-פי הסיפור המקורי, הילדים בוכים ומתגעגעים להוריהם.

סיפורים אוטופיים משעממים מטבעם

מכל מקום, האקדח המעשן המוכיח את בעיית האוטופיה הוא, לדברי מוריסון, העובדה שמדובר באופן גורף ביצירות דלות מאוד עם הבדלים זניחים ביניהן, וכאלה שזכו לפופולריות נמוכה. לסופרים גדולים ניתן החופש המוחלט ליצור עולם ומלואו, וכשניסו לעשות אותו מושלם, כשניסו ליצור קריטריונים לאוטופיה, רובם ככולם תועלו לשטח צר וחסר מעוף. מוריסון מאמין שהסיבה לכך נעוצה בלוגיקה של יצירת אוטופיה: "כשכל הקונפליקטים נמחקו מהחברה האוטופית, אין לקורא סיפור להתחבר אליו". אם נפרק את האמירה הזו, מוריסון מסביר כי על-מנת ליצור אוטופיה צריך להוציא את האנושיות מבני האדם. אנחנו יצורים מגוונים וכדי להתאים בשלמות לכל אחד מאיתנו, יש ליצור עולם ללא אתגרים, ללא מקום ליוזמה, ללא שאיפות אישיות, שכן מתישהו אינטרסים יתנגשו. כפועל יוצא אנחנו נותרים ללא התגברות וללא קתרזיס. החיים האוטופיים הם, כדבריו, "חסרי אירועים לחלוטין".

לכן יצירות שניסו לרקוח אוטופיה נופלות לתבנית קבועה – הגיבור מוצא קהילה נידחת, שואל את החברים בה שאלות על אורח החיים, והללו מדקלמים עבור היוצר את רעיונותיו. אין מכשולים, אין מתח, רק משנה סדורה של 'אוטופיה לדעתי'. חלק מהניסיונות הללו היו כנים ולכן באמת חתרו להסיר את כל המכשולים שלהבנתם עמדו בדרך לאוטופיה, כך שלא נשאר הרבה בעולם הזה. רק דמויות שטוחות שנעזרות בהרבה מאוד שמות תואר חיוביים (יפה, נעים, טוב) והרבה מאוד שלילת השלילי (אין רעב, אין קושי).

רובינזון קרוזו. מתישהו בתהליך מגיע המחבר להבנה שדיסטופיה קורסת אל תוך עצמה. קרדיט: Everett Collection / shutterstock

בולטת בחסרונה – הדרך להגיע לאוטופיה. "[השאלה] כיצד חברה שנפטרה מכל כך הרבה דברים שליליים הושגה על-ידי בני אנוש אף פעם לא מוסברת", כותב מוריסון, "כיוון שאם היא הייתה מוסברת היינו רואים את השאלה שאורבת מתחת לכל זה – מה צריך להיעשות עם בני האדם שאינם מתאימים לתוכנית האוטופית?"

הלוגיקה של אוטופיה קובעת שהמציאות החברתית צריכה להיות מושלמת עבור כולם. אבל מה לעשות שבני אדם הם יצורים שונים ומגוונים? כדי שמציאות כזו תיתכן היא מחייבת שכולם יהיו זהים. השאלה שמציף מוריסון מרמזת על אירועים היסטוריים איומים שהתרחשו כשבני אדם ניסו ליצור אוטופיות מחוץ לספרה הספרותית, בעולם האמיתי.

כשמציבים קריטריונים לאוטופיה, אם כן, כל אדם צריך להתחיל להביט על עצמו בחשש. מה אם מישהו מוצלח ממני קובע את הקריטריונים? האם אני מספיק חכם? האם אני מספיק מוכשר? האם יש בי מספיק תועלת כדי לעמוד ברף? במקום לבטל את חוסר הנוחות, התחרות ושאר הדברים שמופיעים באוטופיות כלא רצויים, הצורך להתאים לאוטופיה רק מעצים אותם.

מה שקרה ללא מעט סופרים הוא הבנה – תוך כדי תהליך בניית האוטופיה המדומיינת – של הקלות בלתי נמנעת שבה היא הופכת לדיסטופיה. דווקא ביצירות כאלה, לדעת מוריסון, יש תועלת כיוון שהן מהוות אזהרה מפני סכנות, להבדיל מניסיון גורף להנדס את החברה בדמות אחת.

ומה אם ננסה ליצור אוטופיה בקהילה קטנה?

ולמרות שלא כל הניסויים החיים בחברות אנושיות הובילו למשטרים כמו של מדינות הציר במלחמת העולם השנייה, עדיין אוטופיות נכשלות בקצב גבוה, קצת יותר מזה של סטארט-אפים, כפי שמסבירה החוקרת והכותבת אלכסה קליי ב-Aeon. היא מספרת כי קהילות קטנות רבות הוקמו במטרה לשמש אוטופיה לחבריהן ואף היה להן "תור זהב", כלשונה, בארה"ב של המאה ה-19. אלא שמאותם טעמים מעשיים שבגינם נסגרים מיזמי הזנק, דעכו גם הקהילות. השאיפה לרצות את כולם ולהתקיים מבחינה כלכלית-מעשית פשוט אינה מציאותית, גם בקנה מידה של עשרות עד מאות אנשים.

קליי טוענת כי למרות קצב הכישלונות ולמרות הבעיה המובנית בעצם הניסיון לייצר אוטופיה, בכל זאת יש תועלת בהתנסות הזו. היא מאמינה כי קהילות שניסו את מזלן הכניסו לשיח רעיונות על טובת האדם, שאולי לא התממשו לכדי חוקת מדינה, אבל בהחלט סייעו לשיפור החברה בדרך הארוכה והמקובלת – פעפוע איטי והבשלה לאורך זמן.

בעוד מוריסון מציג טעמים מוסריים וקליי – כלכליים לכישלונן של אוטופיות, העיתונאי ג'ארד קלר הביא זווית נוספת ב-Aeon, אדריכלית. בסקירה שערך לקהילות אוטופיות הוא מנתח את התהליכים הדרושים לכינון מושב פיזי עבור קהילות כאלה. שכן, רבים מהתיאורים של אוטופיה מתייחסים באופן ישיר לאינטראקציה המושלמת בין האדם למרחב.

קלר מספר על תוכניות להקים ערים אוטופיות במבנה אחד, שהסתכמו במונומנטים מזעזעים, דיסטופיים. למשל פירמידת זכוכית בטוקיו שאמורה הייתה לאכלס מיליון בני אדם במבנה שרק משחזר את כל מה שרע בעיר מודרנית, רק בצפוף יותר. נראה כי עצם הרעיון פשוט לא בר-קיימה.

מדוע הכישלון חל גם ברמה הפיזית? כיוון שאוטופיה אינה מתפתחת באופן אורגני, אלא מתוכננת מראש. וכדי להקים מבנה שיהלום ערכי חיים מוגדרים מראש דרוש מבנה שייתן מענה לכל הצרכים של האוטופיה, מה שמוביל פעמים רבות לתכנון גרנדיוזי. ההוצאה לפועל של תוכניות כאלה כמעט בלתי אפשרית כיוון שהיא מחייבת עבודה מהירה ומשאבים עצומים. לכן מתבקש אחד משני תרחישים: או עיכוב בבנייה שמכניס למשוואה שינויים ותהליכים חברתיים, כלכליים, מדיניים וכן הלאה, וכך הבנייה צריכה לעמוד בקצב של המציאות, מה שטרם התרחש בהצלחה. לחלופין, אפשר לבנות במהירות, אך לרוב זה כרוך בסבל אנושי עצום, כפי שקרה בברית המועצות של סטלין, או בבניית האצטדיונים בקטאר לקראת המונדיאל ובסין לקראת האולימפיאדה. הפועלים שעבדו על הפרויקטים הללו חוו משהו יותר קרוב לדיסטופיה.

המגוון האנושי מאפשר לאוטופיה להתקיים ברמה האישית. קרדיט: Franzi / shutterstock

שיפור לא נעשה ביוזמה חד פעמית אלא בצעדי תינוק

המחשבה שאוטופיה היא דבר שלילי לא מדברת לאינטואיציה שלנו. זהו פרדוקס, שכן כולנו בעד שיפור העולם. אבל אוטופיה לוקחת בחשבון את התבנית, לא את התוכן. עבור כל אדם שיפור נראה אחרת. כל זה כלל לא אומר שעלינו להרים ידיים ולהתייאש. אחרי ככלות הכול, עלינו להודות שאוטופיה היא מטרה יומרנית למדי. דעה רווחת בקרב מבקריה היא שאוטופיה טובה כרעיון לשאוב ממנו, לא לשאוף אליו.

כל הכותבים שאת רעיונותיהם הצגנו מסכימים שבדרכים מסוימות ניתן לקחת היבטים שונים של אוטופיה וליישם אותם במציאות הכאוטית שלנו, בין אם זה באדריכלות, בכלכלה, במוסר או בכל היבט אחר. קווין קלי, ממייסדי מגזין Wired, כותב, עורך ובעל בלוג, אף הגדיל והציג אלטרנטיבה קונספטואלית לאוטופיה – פרוטופיה.

בפוסט בבלוג שלו, The Technium, הוא מדבר על הגבול המטושטש בין אוטופיה ודיסטופיה, ועל הבעיה בטוטליות של שתי האפשרויות. לדבריו יש דרך ביניים ששומרת על האינדיבידואל תוך שיפור מתמיד: "אני חושב שהיעד שלנו אינו אוטופיה או דיסטופיה וגם לא סטטוס קוו, אלא פרוטופיה. פרוטופיה היא מצב שהיום הוא טוב יותר מאתמול, אפילו אם הוא טוב יותר רק במעט".

פרוטופיה היא, אפשר לומר, התקדמות בכיוון של שיפור כללי עקב בצד אגודל. מתוך הבנה של טבע האדם, הגישה שואפת למקסימום תועלת ומינימום נזק, גם אם מה שנותר הוא דלתא קטנה. קלי טוען כי העידן המודרני הוביל אותנו למשבר תקווה, דהיינו, אנו מתקשים לדמיין עתיד טוב יותר. לכן אנו נוקטים גישה של הימנעות וזה מפריע לנו לחשוב בקנה מידה בין-דורי. אנו ממוקדים בטווח הקרוב ועיוורים לעתיד, כי קשה לנו לחשוב עליו בצורה חיובית. אבל הוא מאמין כי ייתכן שזה שלב חולף, וכי שיפור קטן מהיום למחר יכול לעשות את ההבדל.

מיקרו-אוטופיות בעולמנו הפנימי ובמרחב הפרטי

נראה כי המוצא הוא בקנה המידה. ענווה ביחס לכוחנו יכולה להפוך את השיפור לישים, תוך שמירה על החופש והמגוון שלנו. כדי לסגור מעגל, נחזור לספרות האוטופית-דיסטופית, לפתרונות יצירתיים נוספים שסופרים מצאו ליצירת מיקרו-אוטופיות.

כאמור, הסופרים שהיו כנים עם עצמם הגיעו לשלב ביצירה האוטופית שבו המציאות חייבת לקרוס באופן בלתי נמנע. ואחרי שהיא קרסה, הם מצאו דרך לשחזר פרגמנטים אוטופיים בזעיר אנפין. פרופסור ג'ייסון פרל, מומחה לספרות אנגלית מהאוניברסיטה הבינלאומית בפלורידה, מציג במגזין The Public Domain Review את הסופר דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו, כמקרה בוחן להתגברות על פרדוקס האוטופיה. גיבורי סיפוריו הפגינו "דפוס עלילתי דומה: אוטופיה נמצאת; אוטופיה מופרכת; אוטופיה משוחזרת בקנה מידה מצומצם באנגליה".

כך למשל, הספר השלישי והפחות מוכר בסדרת רובינזון קרוזו, מהווה מעין יומן תובנות של קרוזו בעקבות הרפתקאותיו. עבורו, אוטופיה התקיימה כאשר היה לבדו באי. כשחזר לאנגליה, דרכו לחיות מחדש את ההיבט הזה באוטופיה הייתה לשהות בהתבודדות מנטלית. דפו, באמצעות קרוזו, טען כי תרגול שתיקה יכול לייצר תחושת ניתוק באדם, אפילו ב"שוק המניות של לונדון, אחד מלבבותיה הפועמים של הגלובליזציה המודרנית". פרל כותב כי במקרה זה "אוטופיה הפכה להתכנסות פנימה, לפרישות נזירית, חיים מנותקים מהתקשרויות ארציות".

גיבור אחר של דפו, שודד הים קפטן סינגלטון, גם הוא חזר לאנגליה מאוטופיה שהתפוררה בין אצבעותיו. עבורו, אוטופיה הייתה קהילת הפיראטים שהקים במדגסקר, שם חלקו כולם את רכושם (של אחרים). המיקרו-אוטופיה שלו הייתה כרוכה גם בגאולת נפש: אחרי שהצליח לחמוק עם הון עתק, החליט לסגל הרגל של תרומת כסף לצדקה באופן סדיר. "אוטופיה, מקום, הפכה למנהג", כותב פרל.

המציאות שעולה מסיפורים אלה מגלה כי הדרך למיקרו אוטופיות היא דטרמיניסטית. האפשרות היחידה שבה אוטופיה אינה הופכת לכשל לוגי היא כשאנו חותרים לשורש מהותה בתוכנו. יש לנו רעיונות שונים לגבי מה נחשב לאוטופיה, וכדי שלא ניפול לדיסטופיה אין מנוס מליצור אותה עבור עצמנו. אם יש מי שירצו להצטרף, ברוכים הבאים.

תמונת כותרת: iurii/ shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה צופן העתיד? כדי להבין עלינו קודם להשתחרר מההנחה שאנו יודעים הכי טוב

כשרוסו יצא לטייל – 33 תובנות עמוקות של אחד מגדולי הפילוסופים של תנועת ההשכלה

בעולם יש הרבה יותר טוב משנראה לעין – כיצד ניתן להגביר את תדירותו בחיינו?

עוד מרדיו מהות החיים:

פותח סוגר – אירי ריקין על ספרות ופילוסופיה