פחדים בסיסיים ביותר עלולים להיות אלו שמניעים אותנו לצורך בשליטת יתר. זו, בתורה, נוטה לבוא לידי ביטוי בסוגים שונים של פרפקציוניזם שרק מייצרים אשליה של שליטה בחיינו ובסובבים אותנו. אם נבין מדוע כל זה קורה ונתבונן בחסד ובאהבה בחלקים השונים שבנו, אולי נוכל לרכך את אותו צורך וללמוד לקבל את המציאות כפי שהיא. 

אתם מביטים במישהו מבצע פעולה מסוימת וכל מה שעובר לכם בראש זה "למה הוא עושה את זה ככה?" או "הפוך, זה לא הכיוון הנכון". אם המחשבות האלו "רק" מטרידות את מנוחתכם כנראה שמדובר במצב עדין יותר של התופעה, אבל אם אתם ממש לא מצליחים להתאפק ומבלים אחוז ניכר מהמפגשים הבינאישיים שלכם בלומר לאחרים כיצד לעשות את מה שהם עושים – יכול להיות שאתם סובלים מפרפקציוניזם סביבתי.

פרפקציוניזם סביבתי, או במילים אחרות, פרפקציוניזם שמופנה אל האחר, הוא אחיו הקרוב של הפרפקציוניזם האישי. אולי אפילו אותה הגברת בשינוי אדרת. את אותם סטנדרטים גבוהים מדי וציפיות לא מציאותיות אנחנו פשוט מפנים החוצה, אל הסובבים אותנו, במקום פנימה – אל עצמנו. מי שמכיר את התופעה יודע שלאן שלא נפנה אותו, פרפקציוניזם שחורג מהמידה הסבירה מייצר אכזבות בלתי פוסקות ומסב תסכול רב.

בכתבה שפרסמה ב-Greater Good Magazine משתפת קריסטין קארטר בחוויית הפרפקציוניזם האישית שלה. היא מתחילה בתיאור כיצד – על ידי שלושה עמודי פוליו מנוילנים שתלתה בכל חדר שינה בבית וחזרות גנרליות בלתי פוסקות שבהן ילדיה ובעלה המותש מתבקשים לדקלם מילה במילה את חלקם במשימה – היא ניסתה להכין את משפחתה למצב של שריפה בבית. שני בני נוער ומבוגר אחראי שנכפה עליהם לקחת חלק בהצגה שמטרתה להשקיט את דאגותיה של אם שנוסעת לכמה ימים לצורכי עבודה.

כשפרפקציוניזם הופך מאישי לסביבתי

האם מדובר בדאגה טבעית לחייהם ולרכושם? לדבריה, אם להיות כנים, זה לא היה העניין כולו. הדאגה שלה, מסבירה קארטר, נבעה מהתפיסה המוצקה שהחזיקה בראשה, שעל פיה קיימת רק דרך אחת נכונה לפנות את הבית בעת שריפה – וזו הדרך שלה. "עד לא מזמן", היא כותבת, "חשבתי שכבשתי את היצר הפרפקציוניסטי שלי, פחות או יותר. הבנתי שהוא פשוט צורה של אומללות והודיתי לאלוהים על כך שאינני פרפקציוניסטית יותר". מה שקארטר הבינה, ברגע שבו בעלה גלגל את עיניו בייאוש מאותן חזרות מגוחכות, הוא שהפרפקציוניזם לא הלך לשום מקום. הוא רק שינה צורה.

"בזמן שבכנות אני באמת פחות חוששת מלעשות טעויות או לאכזב אחרים, כפי שהייתי בצעירותי, אין ספק שלא נפטרתי מהפרפקציוניזם. פשוט הפניתי אותו החוצה אל העולם, ובעיקר אל הסובבים אותי", היא כותבת ומשתפת בכך שתחושת הידיעה – כאשר היא בטוחה שהיא יודעת מה צריך לעשות ואיך – שוטפת אותה בגל מענג של ודאות בתוך מציאות כה הפכפכה ובלתי ניתנת לשליטה.

על הצורך שלנו בשליטה מדברת טארה ברך, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית ומורה ליוגה, מדיטציה ובודהיזם, בהרצאה שהעניקה לתלמידיה. היא מבחינה בין הצורך הטבעי לתכנן ולהוציא לפועל ועל ידי כך לנהל את חיינו – ובין צורך כפייתי יותר שמסב תסכול ובאופן אירוני דווקא מעכב ניהול נינוח של חיינו – ולו היא קוראת שליטת יתר. ברך מסבירה שכשאנחנו ממלאים את הראש במחשבות שנוגעות לכל מה שלא באמת נמצא בשליטנו: מתכננים, שוקלים ומקבלים החלטות – אנחנו בעצם מבקשים ליצור לעצמנו אשליה שבה השליטה בחיינו היא בידינו. אבל כאמור, זוהי רק אשליה.

המרכיב האישיותי שמבקש לאחוז במושכות בכל מחיר הוא האגו שלנו, לדברי ברך. הוא החלק בנו שרואה אותנו כמרכז העולם ומשקיע את כל מאמציו בקידום שלנו. האגו, היא מסבירה, הוא טבעי וחיוני ברמה האבולוציונית, "הוא חלק משמעותי מהאהבה שלנו אל החיים ורצוננו לשמרם". הוא זה שדוחף אותנו לעשות דברים שמסיבים לנו סיפוק והנאה והוא גם זה שמגן עלינו בעת סכנה.

כיצד פחדים מובילים לפרפקציוניזם?

ניכר כי במינון הנכון, אגו ואסטרטגיות של תכנון והוצאה לפועל חיוניים ליכולת שלנו לנתב את חיינו ולנהל את מה שכן נמצא תחת שליטתנו, אבל מדוע במקרים מסוימים הם תופסים נפח רחב ממה שאנו זקוקים לו כדי להתקדם? מתי הם נוטים להשתלט על חיינו ובמקום לקדם אותנו – משמרים אותנו מתוסכלים מאחור, מתאמצים עבור אשליית שליטה?

"שליטת יתר", טוענת ברך, "מונעת מתוך פחד. [החלק בנו] השולט יתר על המידה מפחד שמשהו רע יקרה. הוא מתגונן ונאחז מתוך החשש לאבד". במילים אחרות, לדבריה של ברך, אחד הגורמים הנפוצים שמניעים את האגו שלנו לקחת פיקוד יתר ולהתעסק – באופן שעלול להפוך לכפייתי – בשליטה, הוא פחד. לדוגמה, הפחד שנאבד את הערך העצמי שלנו עלול להוביל אותנו להיאחזות בצדקתנו.

באופן עקיף, ניתן לקשור כי פעמים רבות פחד הוא זה שמניע אותנו לפרפקציוניזם. אם להמשיך עם אותה הדוגמה, הצורך להיות רלוונטיים או אהובים עלול להניע אותנו לעיסוק כפייתי בהוכחת הערך העצמי שלנו, וזה בתורו יכול לבוא לידי ביטוי בתפיסה היודעת-כל שמתוארת בראש כתבתה של קארטר. משם הדרך לפרפקציוניזם המופנה החוצה אינה ארוכה כלל.

לעומת זאת, כפי שמעידה קארטר על עצמה בתקופה אחרת של חייה, אותו חשש מחוסר רלוונטיות עלול להניע אותנו לפרפקציוניזם אישי שיכול לבוא לידי ביטוי בעזרה והתחשבות כפייתית (ריצוי, אם תרצו). מרוב חששות נטישה, אנחנו עלולים להפוך דקדקניים וקשים עם עצמנו ביחס לתכונות אלו.

הלולאה הסגורה של הניסיון לשלוט בצורך שלנו לשליטת יתר

"ההיפך מפרפקציוניזם", כותבת קארטר, "הוא קבלה". לא במובן של להרים ידיים ולפרוש מהמשחק, אלא ברמת היכולת שלנו לקבל את המציאות כפי שהיא. על פרפקציוניזם שחורג מהמידה הסבירה אומרת קארטר: "הוא דחייה של המציאות".

האם אנחנו מסוגלים לקבל את העובדה שמישהו בעולם לא ירצה בקרבתנו? האם אנחנו מסוגלים לקבל את היותנו טועים? ואולי השאלה היא לא רק בנוגע לקבלה של הדברים – אלא האם נמצאת בתוכנו האמונה שגם אם נטעה – נהיה בסדר? שגם אם מישהו בעולם ידחה אותנו – עדיין יהיו אחרים שירצו בקרבתנו? שאנחנו נמשיך להעריך את עצמנו?

משזיהינו את הפחדים שמניעים אותנו לצורך בשליטת יתר ואת אותם חלקים פרפקציוניסטיים בנו, השאלה החשובה בעיני ברך היא: כיצד אנחנו מתייחסים אליהם? אם אנחנו מתבאסים מהם ושופטים אותם, אנחנו למעשה מגיבים אל הפרפקציוניזם מתוך נקודת מבט פרפקציוניסטית: אנחנו מנסים לשלוט בצורך שלנו בשליטה, אנחנו מנסים לרכך כוח בעזרת כוח נוסף. לעומת זאת, לדבריה, אם נצליח להתבונן בכל אלו בחסד, כפי שהיינו מתבוננים בילד קטן או אדם קרוב שמשתף אותנו בפחדיו העמוקים ביותר, נוכל – מתוך אהבה – להשיל מעצמנו את דפוס ההתנהלות הזה ולסגל תפיסה חדשה, סומכת ומקבלת יותר.

תמונת כותרת: Marion Carniel / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר

הכישרון לפגוש ענווה – ליהנות מהפשטות שבהיותנו בני אדם רגילים

תוכניות מגירה לחיים – טכניקה להתמודדות עם הפער שבין הרצוי למצוי

עוד מרדיו מהות החיים:

זום אאוט: שרי אריסון מתארחת לשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השע