כאשר אנחנו מדמיינים כיצד היינו רוצים שהחיים שלנו יתגלגלו, על פניו דבר חיובי, אנחנו עשויים לייצר לעצמנו פלטפורמה לאכזבה. ככל שהתמונה שנחזיק בראשנו תהיה מקובעת, כך גדל פוטנציאל הטלטלה שנחוש מכל שינוי שיגיע. אם נחזיק מספר תוכניות אלטרנטיביות, או לחלופין, נוותר על התוכנית הראשית, נצמצם את הפער שבין הרצוי למצוי ונפחית את הטלטלה.

רובנו מחזיקים בראש תמונה מרגיעה של העתיד שלנו. אצל חלקנו היא ברורה ומדויקת לפרטי פרטים ואצל אחרים היא אולי קצת מטושטשת, אך סיפור המסגרת נותר די ברור. אנחנו מתכננים לסיים תואר ראשון תוך שלוש או ארבע שנים, לעשות רילוקיישן לאירופה ולמצוא אהבה בניחוח בינלאומי, כמו שמתאים לנו. בסדר, זה יכול להיות גם בארצות הברית. אבל בטוח שלא במזרח. אולי אנחנו מתכננים לעבוד בעמותה חברתית ולהתקדם בה עד שנעמוד בראשה, להקים משפחה ולגדל את הילדים שלנו בחינוך אנתרופוסופי המשלב המון יצירה וזמן בטבע. ואולי אין לנו ספק שהייעוד שלנו הוא להרים סטארט-אפ מנצח, לעבוד קשה אבל לצאת לפנסיה מוקדמת ולטייל בעולם.

"באופן בלתי נמנע", מסביר הפילוסוף אלן דה בוטון בסרטון מבית The School of Life, "אנחנו גדלים להיאחז באיזו תוכנית ראשית – רעיון מסוים של כיצד החיים שלנו הולכים להתגלגל ומה צריך לקרות כדי שנגשים את המטרות שהגדרנו לעצמנו". אבל, לרוב, לחיים יש תוכניות משלהם.

"בצבא ישנה אמירה", כותב צ'ארלי גילקיי במגזין Medium: "אף תוכנית לא שורדת את המגע הראשון עם האויב". באותו אופן המפגש עם היומיום נוטה להתנהל בצורה שונה משציפינו. שוב ושוב בחיי השגרה אנחנו נוטים לגלות שיש שינוי בתוכניות בדיוק כשהתחלנו ליישם אותן.

רגע לפני המעבר למדינה אקזוטית מתגלה עניין בריאותי שמצריך השהיה וטיפול, מערכת יחסים שחשבנו למושלמת מסתיימת בפתאומיות עקב בגידה או שאחת מתוך מגוון רחב של הפתעות פוטנציאליות מאלצת אותנו לעצור את הסוסים מלדהור קדימה. "גם כאשר התוכניות משתבשות וברור לנו שהן יורדות מהפרק", כותב גילקיי, "משום מה, הציפיות שלנו מעצמנו ממשיכות להתקיים כסדרן […] אנחנו נוטים לנסות לחזור למסלול ולזכות במרוץ של אתמול". חבל על המאמץ, מסביר גילקיי. איננו עוד במקום שבו היינו. תוכנית א' ירדה מהמדף.

האם זו מציאות לא מתחשבת או מוח זוחלי קטסטרופלי?

הפער בין תוכנית א' שלנו ובין המציאות לא נגרם מזדון, אלא, על פי דבריו של דה בוטון, בשל תהליכים טבעיים לחלוטין: כבני תמותה פגיעים בעולם רווי טעויות אנוש אנחנו חשופים בכל רגע נתון לתאונות שמעצימות את הפער (לא צריך ללכת רחוק, גם מעידה ברחוב שמסתיימת בקרסול נקוע נחשבת). נוסיף על כך את העובדה שלרוב אנחנו לא באמת יודעים את מכלול האינפורמציה ולכן התכנון הרצוי שלנו לוקה בחסר, וגם את המגבלות הקיימות על היכולות והכישורים שלנו, וקיבלנו נקודת מוצא טריקית.

גם אם כמה תוכניות ראשיות שלנו או של אנשים סביבנו כבר התממשו, בטווח הרחוק סביר יותר להניח שיהיו שינויים מאשר שהכול ילך חלק. "תוכנית א' פשוט לא עובדת כל הזמן. אף אחד לא עובר חיים שלמים מרוצפים בתוכניות ראשיות שהתגשמו כפי שתוכננו", מסביר דה בוטון.

ביודענו זאת – ובהנחה שגם אם לא על בשרנו, כנראה שהיינו עדים לאינספור דוגמאות של תוכניות שכשלו – מדוע שינויים כה מטלטלים אותנו? "שינוי הוא חוויה קשה, גם אם הוא לטובה", מסבירה מרג'י וורל, סופרת ומרצה בנושא מוטיבציה, במגזין Forbes. קשה לנו לקבל ולהניע שינוי, גם אם מדובר בתהליך שישפר את איכות חיינו, היא טוענת. וורל מקשרת קושי זה ל"מוח הזוחלי".

המוח הזוחלי הוא שם שניתן לאזור מסוים במוחנו האחראי על הישרדותנו. הוא נקרא כך כי הוא נמצא, בתצורה די דומה, גם במוחותיהם הבסיסיים בהרבה של הזוחלים. בתור האחראי על הישרדותנו, היא מסבירה, אזור זה משמש לחיפוש אחר איומים באופן תמידי: מבחינתו, כל דבר שעשוי להפר את הסטאטוס קוו נחשב איום. "הוא ממש מרים הילוך כאשר נראה כי התוכניות העתידיות שלנו עשויות להתפרק", היא כותבת.

להתרכז במה שנרוויח מהשינוי, במקום במה שנפסיד בגללו

אחת ההצעות של וורל להתרת הסבך היא להפוך את נקודת המבט. במקום להתרכז בכל מה שנפסיד בשל השינוי שנחת עלינו, היא מציעה שנתחיל לחפש מה הרווחנו בזכותו. בעושנו זאת, אנחנו בעצם מתרכזים בתוכנית החלופית לזו שהחזקנו בראש. זו תוכנית שאמנם לא אנחנו יצרנו, אבל יש סיכוי סביר ביותר שהיא לא פחות טובה. אמירה זו מתקשרת להצעתו של דה בוטון – רקימת תוכנית חלופית מבעוד מועד. דה בוטון מסביר כי אחת האיכויות המפותחות שלנו כבני אדם היא היכולת להסתגל וליצור תוכניות חלופיות. העניין הוא, לטענתו, שאנחנו לא נוטים לתפוס את עצמנו כך. "הסיבה שבגללה אנחנו לא מאמינים שאנחנו כאלה", הוא אומר, "טמונה לרוב בעובדה שכילדים לא היינו כאלה".

"כשתוכניות של ילדים משתבשות", מסביר דה בוטון, "הם לא יכולים לעשות הרבה לגבי זה. הם חייבים להישאר בבית הספר שלהם, הם לא יכולים להתגרש מהוריהם והם לא יכולים לעבור לארץ אחרת או להחליף עבודה". לעומת מציאות החיים הזו, כבוגרים – המצב שונה לחלוטין. אנחנו פעילים, ניידים וסתגלנים. דלת אחת עשויה להיטרק בפנינו, אבל כמעט תמיד ישנן דרכי כניסה אחרות. בין שיובילו להמשך מסלול דומה ובין שייקחו אותנו בדרך חדשה לגמרי. "יש הרבה דרכים לעבור בהן את חיינו", הוא אומר.

כשאנחנו מגיעים לים רק בשביל לגלות שהמים עדיין קרים מכדי להיכנס. צילום: Jens Johnsson on Unsplash

לעיתים קרובות, רק בדיעבד אנחנו מגלים שהתוכנית החלופית שיצאה לפועל הניבה רווחים גדולים, אולי אפילו גדולים מאשר זו של התוכנית הראשית. מה אם היינו מאמינים מלכתחילה כי ישנן שתיים או שלוש תוכניות חלופיות שעשויות לעבוד עבורנו?

לפי דה בוטון, רקימת תוכניות חלופיות עשויה להפחית את החרדה ולעזור לנו לצלוח את תנודות המציאות בצורה חלקה יותר. "אנחנו לא צריכים לעבור על כל התרחישים האפשריים לכל היבט בחיינו", הוא מסתייג, "אלא לסמוך על היכולת שלנו לחשב מסלול מחדש". אנחנו מוזמנים להחליט בעצמנו באיזו רזולוציה ניקח את המלצתו. אולי לגבי הערב נבחר לקחת מראש בחשבון מספר תרחישים אפשריים בכדי לא להתאכזב מאחד שלא יסתדר, ולגבי המקצוע שבו אנחנו רוצים לעסוק בחיים מספיקה תוכנית אחת והידיעה שאם זו לא תתממש, נייצר אפשרויות נוספות.

תוכניות חלופיות או אפס תוכניות?

אם לחזור לתמונה העתידית שעימה פתחנו, הרעיון הוא לטשטש אותה ולהשאיר כמה שיותר מקום לאפשרויות שונות או להחזיק כמה תמונות כאלו בראש. בתסריט אחד החיים שלנו יתפתחו בצורה אחת וזה בסדר מבחינתנו ובתסריט אחר הם יתפתחו בצורה אחרת, גם היא בסדר. כך או כך אנחנו מקילים את התפיסה החד משמעית של האופן שבו אנחנו מצפים מהחיים שלנו להתגלגל ומעלים את הסיכוי לכך שנצא מרוצים.

התנהלות נוספת שיכולה לייעל את המפגש שבין הרצוי למצוי צפה מתוך כתבתה של אפרת ליבני במגזין Quartyz. כתבתה פונה בעיקר להורים ומדברת על גודש התוכניות שאנחנו נוטים לגבש לקראת הקיץ שכבר מקיף אותנו מכל הכיוונים. לטענתה, הפחד מלהיות משועממים, או שמא ילדינו יהיו משועממים, מניע אותנו למלא את לוח השנה בפעילויות המותירות אותנו שחוקים ומותשים. "הקיץ, נסו את הגישה ההפוכה", היא כותבת. "אל תתכננו אף תוכנית". אל תתכננו לטפס על הר הקלימנג'רו ואל תקבעו מפגשים באתרים המומלצים לקהל הרחב, אל תשריינו דירה ב-Airbnb ואל תדמיינו את עצמכם מסתובבים כמקומיים בפורטוגל במשך שבוע. במקום זה, היא ממליצה, "תיהנו מהעונג הטמון בכך שאתם לא יודעים היכן תהיו ומה תעשו ותנו לחיים להוביל אתכם".

מדברים אלה עולה אמירה מעניינת: אם אנחנו מתאכזבים כאשר התוכנית הראשית שלנו לא יוצאת לפועk אנחנו יכולים לתכנן מראש מספר תוכניות חלופיות או לא לתכנן בכלל. בשני המקרים נמנע את הטלטלה. אם לא נחזיק בראשנו תמונה של כיצד החיים שלנו אמורים להיראות, כל אופציה שתבוא עלינו תתקבל כפי שהיא. ולא כשינוי של מה שחשבנו שיקרה. ואולי אינסוף תוכניות חלופיות ואפס תוכניות הם בעצם אותו הדבר.

תמונת כותרת: OLA Mishchenko / Unsplash

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לא חייבים להיות גיבורים – משחררים את "ילד הזהב" מהציפיות

קחו אותה בפרופורציות – דחייה היא עניין של סטטיסטיקה ורק אומרת שאנו בכיוון הנכון

מדוע כשאנו מאלצים את עצמנו זה בדרך כלל לא עובד? הטיעון בעד להרפות ולזרום עם מה שבא

עוד מרדיו מהות החיים:

לב וביחד