העובדה שנתינה מעודדת הנאה ידועה ומוכחת מדעית, אך האם ישנן פעולות שונות שעשייתן יתרמו להפקת יותר או פחות מאותה תחושה נעימה? ד"ר אליזבת דאן, המשתפת במסקנות ממחקריה הפסיכולוגיים על בימת TED, מסבירה כי ברגע שאנחנו מסוגלים לדמיין את השינוי שתחולל תרומתנו בחייהם של אחרים, אנחנו מפיקים ממנה הנאה רבה יותר ובכך מעלים את רמת האושר בחיינו.

שיחת טלפון ממספר לא מוכר מעוררת חשד כמעט אצל כל אחד. אם זו לא הצעת הלוואה מהבנק זה בדרך כלל יתגלה כארגון צדקה כזה או אחר המחפש תרומות. מה שמפתיע הוא שגם אם תפיסת עולמנו מעודדת נתינה ואנחנו באופן אקטיבי מחפשים הזדמנויות לתרום לזולת, אנחנו בכל זאת עשויים למצוא את הדרך המהירה ביותר לסיים את השיחה, עוד לפני שזו אפילו התחילה.

מדוע תרומת כסף טלפונית לעמותות מייצרת תחושה אחרת מאשר תרומת כסף באירוע צדקה? גם אם מדובר באותה עמותה בדיוק, במפגש חברתי הכולל אינטראקציה עם הנתרמים או אולי אפילו רק במצגת שמראה תיעוד של פעילות העמותה, רוב הסיכויים שההתגייסות תהיה גדולה יותר וההנאה מרובה יותר. ולא בהכרח בזכות הקוקטיילים בכניסה.

על ההבדלים שבין שני סוגי הנתינה ועל ההנאה המופקת מהם מדברת ד"ר לפסיכולוגיה אליזבת' דאן בהרצאה על בימת TED. עוד במרץ 2008 פרסמה דאן, יחד עם עמיתיה, מחקר שטען כי "הוצאת כסף על אחרים מקדמת אושר". "הייתי בטוחה מאוד במסקנה הזו", היא אומרת, "למעט דבר אחד: נראה כאילו זה לא חל עליי". במילים אחרות, דאן אמנם הוכיחה מחקרית כי נתינה כספית מייצרת תחושת הנאה אצל כ-200 אלף נבדקים, אך כשהדבר נגע לכיסה הפרטי, משהו לא עבד כצפוי: היא לא חוותה את אותה הנאה מדוברת ובהמשך לכך גם לא תרמה כפי שהמליצה לכולם לעשות. הסנדלרית התהלכה יחפה. "התחלתי לתהות שמא משהו היה לא בסדר במחקר שלי או, לחלופין, שמשהו לא בסדר איתי", משתפת דאן. מה שדחף אותה, כמובן, למחקר המשך שהניב מסקנות מעניינות נוספות.

האם נתינה היא התנהגות שנועדה להנציח את המין האנושי?

האם משהו באופי האדם משפיע על ההבדל בתחושה או שאולי מדובר בסוג הנתינה? האם ישנם גורמים שאליהם לא התייחסה דאן במחקרה הקודם? לא היה לה ספק שנתינה יכולה לייצר הנאה גדולה ובתור תופעה שכזו היא עניינה אותה ברמת המאקרו: "כאיש מחקר, אם מתמזל מזלך להיתקל בתופעה כה גורפת סביב העולם אתה מתחיל לתהות אם יכול להיות שמדובר במאפיין של הטבע האנושי. אנחנו יודעים שהנאה מחזקת התנהגויות אדפטיביות שעוזרות להנציח את המין שלנו, כמו אכילה וסקס, והיה נראה לי שנתינה עשויה להיות אחת מאותן התנהגויות".

דאן לקחה את עצמה כמקרה בוחן. היא חשבה להזין את פרטי האשראי שלה במספר אתרי צדקה ולבחון את הרגשתה אבל משהו הרתיע אותה. היא חיפשה סוגים שונים של נתינה ולבסוף התגלגלה אל פרויקט מטעם ממשלת קנדה בשם "קבוצת החמישה", המאפשר לקבוצות של חמישה מתנדבים לגייס יחד כסף לתמיכה במשפחה אחת של פליטים מסוריה.

מהו אחד המרכיבים החיוניים להפקת הנאה מהתנדבות?

בשיתוף עם הממשלה ועם ארגונים קהילתיים נוספים, ב"קבוצת החמישה" מטפלים בכל הבירוקרטיה ומכינים את כל הלוגיסטיקה הנדרשת כדי שאותה משפחה תוכל לעלות על מטוס ולהגר אל העיר שבה המתנדבים חיים. "אחרי כמעט שנתיים של עבודת ניירת והמתנה, הודיעו לנו שהמשפחה שלנו תנחת בוונקובר בעוד שישה שבועות. היו להם ארבעה בנים ובת, כך שמיד רצנו למצוא מקום מגורים הולם. התמזל מזלנו ומצאנו בית, אבל נדרשה עבודה רבה על מנת להכשירו. יחד עם חברים שהגיעו בערבים ובסופי שבוע צבענו, ניקינו והרכבנו רהיטים לקראתם", מספרת דאן.

"כשהגיע היום הגדול, מילאנו את המקרר שלהם בפירות טריים וחלב ויצאנו אל שדה התעופה לפגוש את המשפחה שלנו", היא ממשיכה. "זה היה די שוק עבור כולם, במיוחד עבור הילד בן הארבע. אימו התאחדה עם אחותה, שהגיעה לקנדה קודם לכן באמצעות אותה תוכנית, לאחר שלא התראו במשך 15 שנים".

אין ספק שהנימה האישית שבסיפור צפה מכל הכיוונים: הכניסה האינטימית למרחב החיים המטלטל של המשפחה, מאבק ההישרדות הנוגע ללב והסיכוי לשיקום. גם הקשר הבינאישי שנרקם בין חברי הקבוצה הקנדיים ועבודת הכפיים שכללה גיוס חברים נוספים – בכל היבט, הנתינה שבה התנסתה דאן הייתה אישית.

"כששומעים על יותר מ-5.6 מיליון פליטים שנמלטו מסוריה, מתמודדים עם טרגדיה שהמוח האנושי לא ממש מסוגל לתפוס. זה כל כך לא מוחשי", אומרת דאן. "אם מישהו מאיתנו היה מתבקש לתרום 15 שעות בחודש כדי לעזור עם משבר הפליטים, כנראה שהיינו אומרים לא. אבל ברגע שלקחנו את המשפחה שלנו לביתם החדש בוונקובר, כולנו הגענו לאותה הבנה: פשוט עמדנו לעשות כל שצריך כדי לעזור להם להיות מאושרים".

המרחק הבינאישי שבין התורם לנתרם

נראה כי הקרבה לנתרמים בהחלט עשתה את ההבדל. כפי שמסבירה דאן, הקלות שבה יכלו, היא וחברי הקבוצה, לראות את השינוי שחוללה הנתינה שלהם בחייהם של אנשים אחרים – היא שרתמה אותם להתמסר בלב שלם והפכה את העשייה כולה למתגמלת כל כך.

בניסוי ההמשך שלה בחנה דאן את העדפתם של הנבדקים לתרום לאחד משני ארגונים: האחד ארגון צדקה גדול התומך בילדים הנמצאים במצבי עוני ומצוקה ברחבי העולם כולו והשני ארגון קטן אשר מציע הבטחה ממשית: עבור כל 10 דולר שיתרמו יספק הארגון כילה אחת למיטה באפריקה כדי להגן על ילד מפני מלריה.

מסתבר שככל שהנבדקים תרמו יותר כסף לארגון המבטיח כילות, כך עלתה מידת האושר שלהם. כל קפיצה של 10 דולר נתפסה, באופן מוחשי ביותר, כילד נוסף שיישן מוגן מפני יתוש המלריה. לעומת זאת, בין הנבדקים שתרמו לארגון הצדקה הגדול, שבאמת עושה רבות ברחבי העולם, התשואה הרגשית לא השתנתה ביחס לגודל התרומה.

"זה מצביע על כך", מסיקה דאן, "שלתרום כסף לצדקה ראויה לא תמיד מספיק. עלינו להיות מסוגלים לדמיין איך בדיוק הכסף שלנו יגרום לשינוי". גם בתוך אמירה זו קיימות רמות שונות של ביצוע. "קבוצת החמישה" הוא פרויקט מאוד מוחשי. הוא כה מוחשי שתוך זמן לא ארוך, מרגע שנחתה משפחת הפליטים בקנדה, הם כבר לא היו "פליטים מסוריה" בעבור דאן ועמיתיה, אלא, קרובי משפחה. הקשר האישי שנרקם ביניהם התבטא במפגשים חברתיים, בתמיכה בלתי פוסקת בכל הקשור לאורח החיים בקנדה ואפילו בצבירת חוויות משפחתיות כמו לימוד הבן הקטן לרכוב על אופניים.

פידבק כהיבט משמעותי של נתינה

פרויקט הכילות, לעומת זאת, הוא דוגמה פחות אדוקה של אותה התופעה. הוא מוחשי, אבל אינו מייצר מגע ישיר עם המקום שממנו או למענו אנחנו פועלים. מיזם נוסף שדאן מציגה נקרא "המון צלחות" ומהווה דוגמה לרמה נוספת של יישום אותה תובנה: מדובר במסעדה שמזמינה עסקים מקומיים לקחת חסות על ארוחת ערב לנזקקים. בית העסק שמתנדב תורם מכספו על מנת לממן את הסעודה והעובדים נרתמים לעזור בהכנות, להגיש ולסעוד ביחד עם האוכלוסייה שמגיעה. זו הזדמנות לשבת וליצור קשר, להקשיב לסיפורים ולשתף. מסתבר שפרויקט שכזה מגייס הרבה מאוד בתי עסק, וכפי שמסבירה דאן, חלק גדול מהצלחתו טמון ביכולת של האנשים לראות במו עיניהם את משמעות התרומה שנתנו ואת השינוי שהיא מחוללת בחיי אנשים.

כפי שאומנים ניזונים ממחיאות כפיים וממכתבי תודה מרגשים ושמוטיבציה של בעלי מקצוע מתגברת מתגובות חיוביות של לקוחות מרוצים, וכמו שכל אחד מאיתנו מתמלא סיפוק כאשר הוא מצליח לעזור לחבר – בין אם אנחנו מחפשים דרך לנתינה שתהיה נעימה ומספקת עבורנו ובין אם אנחנו מגייסים אחרים למטרה דומה, דמות התורם שבכל אחד מאיתנו זקוקה לפידבק.

אם לא למפגש ישיר עם השינוי שחוללנו אז לפחות לדמיון מוצק דיו של אותו שינוי. זו יכולה להיות כילה הנפרשת מעל גופו של ילד, ארוחת ערב מזינה ומרוממת רוח או אפילו ספר ילדים העוסק בנושא חשוב וקרוב לליבנו, ושלו אנחנו מחליטים לתרום בפרויקט גיוס המונים. כל התגלמות של התרומה הכספית שלנו שתעלה לנגד עינינו תעשה את העבודה.

תמונת כותרת: Natalia Kirichenko/shutterstock.com

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה מניע מיליוני בני אדם לעשות טוב לאחרים? המדע מתגייס לענות

העיקר הכוונה? מהי נדיבות וכמה מאמץ צריך להשקיע בשביל לעשות הבדל

המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?

עוד מרדיו מהות החיים:

אורית ושי אור בתכנית בכורה – "בדיוק כמו שאני": על האפשרות לראות את המשפחה כמרחב פריחה.