הטיה פסיכולוגית מפריעה לנו לראות חלק כלשהו במציאות. כשמספר הטיות פועלות בשילוב, קשה לנו לראות את המציאות גם אם היא דוהרת לעברנו כמו קרנף מסתער. מישל ווקר, אנליסטית מדיניות כלכלית, טוענת על בימת TED כי רבות מהבעיות שלנו נופלות לקטגוריה של 'קרנף אפור', בין אם זה המשבר הפיננסי העולמי הבא ובין אם זה משהו בחיינו הפרטיים. אילו כלים קיימים לזיהוי הקרנפים מבעוד מועד?

כמה פעמים ראיתם קרוב משפחה, חבר או סתם מכר שעומד להיקלע לצרות וצועד אל פי הסכנה מבלי לראות אותה? במקרה הטוב הזהרתם והוא הקשיב, אך לא פעם אנשים ממשיכים להתעלם גם כאשר נורות החיווי מהבהבות והסירנות מופעלות. למרות התיאור הדרמטי, לא מדובר רק בבעיות הרות גורל. עניינים רגילים בחיי היומיום גם הם נופלים קורבן לשטחים המתים בשדה הראייה של בני האדם.

אבל כשאנו תוהים כיצד אחרים לא מסוגלים לראות מכשולים שניצבים ממש מול עיניהם, צריך לאמץ מעט ענווה. מישל ווקר, אנליסטית כלכלית, חקרה לא מעט משברים גדולים, והיא יודעת לספר שגם המוחות המבריקים ביותר לא תמיד רואים את הבעיות מגיעות. היא מכנה את התופעה 'קרנף אפור' – בעיה שעל אף גודלה והעוצמה שבה היא שועטת לכיוונינו, איננו מזהים אותה. השטח המת שמול עינינו, לדבריה, משותף לכל בני האדם.

בכנס TED שנערך בשיתוף עם חיל האוויר האמריקאי היא משתפת מקרים מפורסמים של קרנפים אפורים, מנתחת את צירוף ההטיות הפסיכולוגיות שמובילות להתעלמות מהם, ומסבירה מה ניתן לעשות כדי לזהות בזמן ו"לאלף את הקרנפים".

מתי ברבור שחור הוא למעשה קרנף אפור?

בשנת 2007 ראה אור ספרו הקנוני של נאסים טאלב, הברבור השחור, שמתאר כיצד רבים מהאירועים והמשברים לאורך ההיסטוריה היו בלתי ניתנים לחיזוי, תופעה נדירה שסבירותה נמוכה כמו צפייה בברבור שחור. תיאוריית 'הקרנף האפור' היא למעשה הקונטרה של ווקר לטענה של טאלב. היא מאמינה כי רבות מהבעיות הללו חבויות לעיני כל. וכשהיא אומר 'כל', היא מתכוונת לכך. "קיימת סבירות גבוהה שכולנו, הרבה יותר משמישהו מאיתנו ירצה להודות, נפספס מה שנמצא ממש מולנו. למעשה, אנחנו לפעמים נוטים לדחות מעלינו דברים בדיוק בגלל האיום שהם מייצגים עבורנו".

אלן גרינשפן עמד בראשות מועצת נגידי הבנק הפדרלי האמריקאי במשך 19 שנה ברציפות, כהונה שהוארכה 4 פעמים. הוא זכה למדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב, ונחשב כמי שבמו ידיו חילץ את המדינה מהמיתון הכלכלי של שנות ה-80. ואולם, אפילו אישיות מנוסה ומבריקה כזו, מסבירה ווקר, אינה חסינה בפני קרנפים אפורים. במהלך שנות ה-2000, כאשר אנשים התריעו בפני התנפחות בועת נדל"ן, גרינשפן סירב לנקוט צעדים מתוך מחשבה שלא מדובר בסיכון של ממש. ב-2008, כאשר התפרץ המשבר הכלכלי, הודה גרינשפן כי טעה בשיקול דעתו.

"הברבור השחור מתאים לרעיון שאין לנו שליטה בעתיד שלנו. ולמרבה הצער, ככל שאנו חושבים שיש לנו פחות שליטה כך אנו ממעיטים יותר בערך של זה או מתעלמים מכך לחלוטין", מסבירה ווקר. היא, לעומת זאת, מאמינה כי רבים מהאירועים שיסתכלו עליהם בדיעבד כעל ברבורים שחורים, הם כיום קרנפים אפורים – ויש לנו לא מעט שליטה עליהם. יותר מכך, היא טוענת שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לזהות אותם: "ברגע שתתחילו לחפש קרנפים אפורים, תראו אותם בכותרות כל יום".

פתיחות לשינוי ולקיחת סיכונים יכולה לעזור

אבל אם זה כל כך פשוט, מדוע בכל זאת אנו מתקשים לראות אותם? כדי להמחיש, ווקר משווה למשל בין הגישה של ארה"ב לזו של סין ביחס למשבר כלכלי קרוב: בזמן שבארה"ב דוחקים את השיח על משבר הצידה, אנשי הממשל בסין מדברים עליו גלויות. דוגמה נוספת היא "יצרניות הרכב ששמות בטיחות בראש לעומת אלה שלא טורחות לבצע החזרות לרכבים הזולים שלהם אלא אחרי שאנשים מתים". ההבדלים הללו קיימים בכל רמה, עד לאינדיבידואל, ומשתנים בין הסובייקטים השונים. ארה"ב אולי עיוורת למשבר כלכלי, אבל ייתכן שלעומת סין ראייתה חדה כתער ביחס לזיהום אוויר.

מה שמייצר קרנפים אפורים הוא שילוב של מספר הטיות, והראשונה בהן, כפי שאפשר ללמוד מהדוגמה של ארה"ב וסין, היא חברתית-תרבותית. "אם אתם חושבים שמישהו סביבכם הולך לעזור להרים אתכם כשתיפלו, יש סיכוי גבוה יותר שתראו את הסכנה כעניין פעוט". מדובר למעשה במידת האומץ שלנו בלקיחת סיכונים, לטוב ולרע – בהפחתת ההימור אנו מפחיתים את סיכויי הרווח וההפסד באופן שווה לאורך זמן. "לארה"ב יש תרבות מאוד אינדיווידואלית – עשו זאת בעצמכם. ובאופן פרדוקסלי, זה הופך אמריקאים רבים הרבה פחות פתוחים לשינוי ולקיחת סיכון טוב", כלומר, סיכון שנועד למטרת התפתחות. כמובן שלא ניתן לדעת אם סיכון יוביל להתפתחות אלא בדיעבד. ווקר ככל הנראה מתכוונת לפעולות שדורשות יציאה מאזור הנוחות. התרבות הקולקטיבית בסין, המאופיינת בפן מדיני של הסתמכות על הממשל ובפן חברתי של הסתמכות על המשפחה, מאפשרת לאנשים לקחת יותר סיכונים. וחשוב מכך, "להיות יותר פתוחים לעובדה שהם צריכים לשנות כיוון". שכן שינוי נקשר בטבעיות עם סיכון, וקרנפים אפורים מטבע הדברים מצריכים שינוי. אם אנחנו מוכנים לקחת סיכון של שינוי מדיניות, קל יותר להתמודד עם הקרנף.

את ההיגיון הזה אפשר להשליך גם על החיים הפרטיים שלנו. מה שהוא מדיניות עבור ממשל או ארגון גדול יהיה ברמה הפרטית דפוס התנהגות, הרגל, או אורח חיים מסוים.

ההטיה השנייה נוגעת לשאלה "כמה אתם מודעים למצב, כמה אתם רוצים ללמוד? והאם אתם מוכנים לראות דברים אפילו שזה לא מה שאתם רוצים?" בפסיכולוגיה העניין הזה מוכר כהטיית האישור: חיפוש מידע שתואם את עמדותינו ודחיית מידע סותר. "יש לנו אפשרות ויכולת לתקן את הנקודות העיוורות הללו" אומרת ווקר, ומסבירה כי גם כאן בלב העניין עומדת שאלת הנטייה לקחת סיכונים. "אתם עלולים לחשוב שהאנשים שיותר פוחדים לקחת סיכונים ויותר רגישים אליהם, יהיו האלה שפחות פתוחים לשינוי. אך ההיפך הוא הנכון. גיליתי שאנשים שרוצים להכיר בבעיות סביבם ולתכנן תוכניות הם אלה שמסוגלים לסבול יותר סיכונים, סיכונים טובים". הסיבה לכך היא שפתיחות אובייקטיבית למידע מקנה לנו את הכלים הנכונים ביחס למציאות, להבדיל מכלים שנכונים רק ביחס לדעות המוקדמות שקיימות בנו.

הבעיה משותפת לכולנו – וכך גם הפתרון

"וזה מוביל אותנו לנקודה השלישית", אומרת ווקר: "כמה שליטה אתם מרגישים שיש לכם על הקרנפים האפורים בחייכם?" לעתים הקרנף נראה כה עצום, שאנו מרגישים כה קטנים וחסרי אונים עד כדי חידלון. אז אם כבר המשבר מגיע ובלתי נמנע, למה לסבול מחרדות עד לרגע הפגיעה? גישה סטואית זו יכולה להועיל אם באמת אין לנו מה לעשות. ווקר משתמשת במשבר האקלים כדי להמחיש כיצד אנשים מדחיקים קרנפים מתוך תפיסה שהם קטנים מכדי להשפיע. "אך יש לנו אפשרות לשנות", היא טוענת, "לכל אחד ואחת מאיתנו קיימת האפשרות לשנות את הגישה שלו, שלנו ושל הסובבים אותנו".

המפתח שמאפשר התמודדות עם ההטיות הללו טמון לדבריה בשני מקומות. ראשית היא מבקשת  "ליצור ניצוץ לשיח פתוח וכן עם האנשים הסובבים אתכם, על הקרנפים האפורים בעולמנו. היו כנים בצורה אכזרית על איך כולנו מתמודדים איתם". זה דור לסייע לאחרים לזהות קרנפים, להיות פתוחים לעזרה של אחרים בזיהוי הקרנפים שלנו ואף להירתם למאמץ משותף לזהות קרנפים המשותפים לכולנו. הדבר השני הוא מידה של צניעות לגבי כושר השיפוט של עצמנו, שכן קרנפים אפורים לא מעידים על ליקוי של אדם ספציפי, אלא מקיפים את בני האדם כולם. "ברגע שכולנו נכיר בפגיעות המשותפת, זה יעניק לנו את הכוח לפקוח את עינינו, לראות את מה שמולנו ולפעול".

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

פרדוקס הקונכייה – רק כשאנו יוצאים ממנה אנחנו מתחילים לחשוב בעצמנו

השינוי הקטן בניסוח שאלות שיכול לגלות לנו מידע מדויק ואפקטיבי יותר על עצמנו

רגע של תשומת לב: כיצד להתמקד בפתרונות ממשיים במקום לחפש אחר אשמים?

עוד מרדיו מהות החיים:

זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה