החוויה של קבלת הודעות איום ומסרי נאצה זרה לרוב האנשים. אך עבור אוזלם צ'קיץ', לשעבר חברת הפרלמנט הדני, הייתה זו מציאות יומיומית לאורך תקופת כהונתה. כיצד מצאה עצמה מוזמנת לארוחה בביתם של לא מעט משונאיה? בהרצאת TED היא חולקת את חוויותיה מניסוי שטח שעסק בהסרת הנחות מוקדמות.

אם לאורך התבגרותנו היה עלינו לעשות עיקוף גדול כדי להגיע לבית הספר בגלל שגדר חסמה את הנתיב הקצר יותר, ייתכן מאוד שבתור מבוגרים נחזור למחוזות ילדותינו ונעשה את אותה דרך בדיוק, בלי לברר אם הגדר עדיין שם. לפעמים גדרות מקבלות אחיזה בתודעה שלנו וחוסמות מעבר ללא קשר למציאותן הממשית. ההיגיון הזה פועל גם בתקשורת עם אנשים, ומוכר לנו כהנחות מוקדמות או סטריאוטיפים.

כשנוצרת חסימה בתקשורת עם צד מסוים – לא משנה עד כמה מוצדקת – היא עלולה להשליך על כל המקרים העתידיים. כשבני אדם בוחרים אם להתייחס למקרה הפרטי או להסתמך על הידע המוקדם, הם עושים חישוב של עלות-תועלת: מה מידת הסיכון לעומת הרווח שכרוכים בטיפוס על הגדר. הליכה בדרך הארוכה כברירת מחדל עשויה להרגיש בטוחה יותר, אבל כרוכה בהפסד פוטנציאלי. אוזלם צ'קיץ', חברת הפרלמנט הדני לשעבר, לקחה הימור די גדול כשהחליטה לנסות לטפס על הגדר המנטאלית, שכן האנשים שעימם נפגשה הם כאלה ששלחו לה מכתבי נאצה ואיומים.

אלא שבהרצאתה על בימת TED היא מספרת שההחלטה שלהם לפגוש אותה הייתה אמיצה לא פחות. מדוע? כיוון שהפחד והחשש שלהם היה שווה ערך. המסקנה שלה היא שבני אדם דומים יותר משהם אוהבים לחשוב, ולכן במקרים רבים הרווח שבטיפוס על גדרות שווה את הסיכון. צ'קי'ץ, בת למשפחת מהגרים ממוצא כורדי, נחשבת לפורצת דרך בפוליטיקה הדנית, מה שהביא לה לא מעט תשומת לב שלילית. היא מספרת, למרבה ההפתעה במידה רבה של הומור, כיצד הצליחה להפוך את הודעות השטנה למפגשים אינטימיים של קפה בביתם של שונאיה הגדולים, לשעבר.

ואז הגיע אינגולף

כאשר מישהו מעליב אותנו או מאיים עלינו, התגובה הטבעית הראשונה אינה להזמין את עצמנו אל ביתו לכוס קפה. צ'קי'ץ אינה נבדלת בכך מרובנו, שכן בתחילת דרכה כפוליטיקאית, כאשר היו מגיעים מכתבי הנאצה, היא פשוט הייתה מתעלמת ומוחקת. בקצרה, "הם לא הבינו אותי ואני לא הבנתי אותם". אבל ככל שעבר הזמן וקולה נשמע, התגברה האינטנסיביות של המיילים, חלקם כללו אף איומים. היא מספרת כי עמיתה בפרלמנט ייעצה לשמור את המיילים הללו: "'כשיקרה לך משהו, זה ייתן למשטרה קצה-חוט'. שמתי לב שהיא אמרה 'כשיקרה', ולא 'אם יקרה'".

זה הגיע לשיא כאשר אדם שהזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית ונהג לתקוף נשים מוסלמיות ברחוב החל להטריד אותה בטלפון. לאחר חוויה מטלטלת שבה חשה שאותו אדם מתבונן בה ובילדיה בבילוי בגן החיות, הציג לה בנה שאלה תמימה, כמו שרק ילדים יכולים: "למה הוא שונא אותך כל-כך, אימא, כשהוא בכלל לא מכיר אותך?"

אבל ייתכן שבסיכומו של עניין השאלה לא הייתה כל כך תמימה. היא כזו בגלל איך שאנו מתייחסים אליה. מאוחר יותר, כשצ'קיץ' לקחה אותה ברצינות, התברר בדיעבד שזה לא היגיון ילדותי, אלא שכל ישר. ואולם, כמו בדרמה טובה, נדרש עוד זמן ומאמץ בטרם יגיע הפתרון לקונפליקט. התשובה הראשונית הייתה עדיין באותה דרך עוקפת גדרות.

"'יש אנשים טיפשים', עניתי, ובאותה עת חשבתי שזאת תשובה מחוכמת למדי. אני מניחה שזאת התשובה שרובנו נותנים. הם, האחרים – הם טיפשים, שטופי-מוח, בורים. אנו הטובים והם הרעים. נקודה". ייתכן שבחלק מהמקרים זה אכן המצב, אבל מדי פעם, ברגעים של חוסר ריכוז, צדדים יריבים מגלים זה בזה אנושיות, עניין ואף חיבה. התמזל מזלה של צ'קיץ', שהיה לה ידיד עם תפיסת עולם המצדדת בטיפוס על גדרות. היא ביקרה אצלו אחרי תקופה של ספיגת שנאה והוא הציע לה ליצור קשר עם האנשים האלה. "הם יהרגו אותי", אמרה בתגובה להצעה המופרכת. אך הוא השיב לה כי "הם לא יתקפו חברה בפרלמנט של דנמרק. וגם אם יהרגו אותך, תהפכי לקדושה מעונה, אז בכל מקרה את זוכה". משהו בקיצוניות של הרעיון, ואולי גם בהומור השחור של ידידה, כנראה דיבר אליה והיא החליטה לנסות.

"החלטתי להתקשר לזה ששלח לי הכי הרבה מכתבים. שמו היה אינגולף". כבר באינטראקציה הראשונה איתו גילתה כי מדובר באדם די רגיל. שכן לאחר שהציגה עצמה והציעה לו להיפגש לשיחה על כוס קפה, המילים שיצאו מפיו אחרי דממה ארוכה היו: "אני צריך לשאול את אשתי". הוא, או אשתו, נענו בחיוב ולאחר מספר ימים היא הגיעה לביתו.

הקונפליקט: גזען איום, או אדם חביב שדי דומה לי?

את המפגש הראשון היא מתארת כאכזבה. "ציפיתי לאיזה איש מבהיל, לבית מלוכלך ומבולגן", היא מספרת, אך "ממש לא. בבית שלו היה ריח של קפה שהוגש במערכת כוסות קפה זהה לזו של הוריי. בסופו של דבר הייתי שם שעתיים וחצי. ומצאנו שיש לנו המון דברים במשותף. אפילו הדעות הקדומות שלנו היו דומות". למשל, היא גילתה ששניהם חשים איבה מסוימת כלפי נהגי אוטובוס שעוצרים רחוק מהם. ההבדל היה שהוא ייחס זאת למוצא שלהם, והיא ייחסה זאת לגזענות שלהם.

היא הייתה בדילמה: אותו אדם שסימל את כל מה שרע בעיניה התברר כאדם חביב שחולק איתה הרבה במשותף. "בהדרגה, וגם בכאב", אומרת צ'קיץ', "הבנתי שהייתי שיפוטית באותה מידה ביחס לשולחי הודעות השטנה, כמו שהם היו ביחס אליי". באותו יום נוסד המנהג שלה לשבת לכוס קפה עם אנשים שמטיחים בה את הגרועים שבדברים, במטרה "להבין מדוע הם שונאים אנשים כמוני מבלי בכלל להכיר אותי". ההיענות שגילו שונאיה מפתיעה; בשמונה השנים שבהם הפרויקט רץ רק מעטים סירבו להיפגש עימה. היא מספרת כי שני דברים עוזרים לה למוטט חסמים: קיום הפגישה בביתם של שולחי ההודעות לצורך הבעת אמון – ואוכל שהיא מביאה עימה. היא מספרת כי האנשים, שמבעד לשורות המיילים עלולים להיתפס רשעים גמורים, היו ברובם אנשים רגילים לחלוטין, "פועלים, בעלים, נשים, הורים כמוני וכמוכם". את חלקם היא למדה לחבב ודרך טיפוס על הגדר גילתה עולם שלם של אפשרויות.

לדבריה, המפתח לפריצת האוצר הבלום של היכרויות וקשרים הוא הפרדה של האדם כאינדיבידואל מהפעולה או מהעמדה הספציפית שלו. "אני לא אומרת שהתנהגותם מקובלת, אבל למדתי להרחיק את עצמי מהשקפות השנאה שלהם מבלי להרחיק את עצמי מהאדם שמביע אותן". כשעוברים את המשוכה הזו מתגלה ברוב המקרים כי לרוב האנשים הללו ולה מכנה משותף בולט ועקבי: "נראה שכולם חושבים שאנשים אחרים אשמים בשנאה ובהכללה של קבוצות. כולם מאמינים שאנשים אחרים הם שצריכים להפסיק לעשות דמוניזציה". בשלב הזה היא מציעה להם, ולעצמה, לקחת אחריות – מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפחית את הדמוניזציה. לדבריה, רבים חיים בתחושה שאין להם כל השפעה, אבל הפרויקט שלה מלמד ש"אסור לנו לעולם להמעיט בערך הפוטנציאל שלנו".

אומץ לב מוביל לטוב לב

למילים שלה יש מהימנות גבוהה, שכן היא עצמה עברה תהליך של ניצול הפוטנציאל לשינוי תפיסה. "כשהייתי ילדה", היא מספרת, "שנאתי קבוצות אוכלוסייה אחרות. ההשקפות הדתיות שלי היו אז קיצוניות מאד. אבל הידידות שלי עם טורקים, דנים, יהודים וגם גזענים חיסנה אותי בפני הדעות הקדומות שלי". אולי כפוליטיקאית הייתה חייבת לבוא במגע עם אנשים רבים לצורך קידום האג'נדה שלה, ואולי זה בא ממקום אחר, אבל לדבריה, זו הדרך לחיסון בפני הנחות מוקדמות – ניהול דיאלוג נטול דמוניזציה עם כמה שיותר אנשים. היא מציעה למאזינים לעשות תרגיל קטן, ולשאול את עצמם למי הם עושים דמוניזציה. "איש לא יידע מה תשובתכם", היא אומרת בקריצה. "האם לדעתכם תומכי הנשיא טראמפ הם אנשים איומים? או שמי שהצביעו לנשיא טורקיה, ארדואן, הם איסלמיסטים מטורפים? או שאלה שהצביעו ללה-פן בצרפת הם פשיסטים מטומטמים? ואולי אתם חושבים שהאמריקנים שהצביעו לברני סנדרס הם היפים ילדותיים?"

התחושה היא כי העידן שלנו מאופיין בקיטוב, ולראיה השאלות הללו ומה שהן מעוררות בכל אחד בפרטיות מחשבותיו. ועדיין, ייתכן מאוד שברמה עמוקה יותר, בני אדם דומים יותר זה לזה. הם רק צריכים את האומץ לגלות זאת – לוותר על הדרך המוכרת ולבדוק אם כבר אפשר לטפס על הגדר. אחרי הכול, אנחנו כבר לא הילדים שהיינו אז. צ'קי'ץ בוחרת לסיים במילים הללו: "אצטט את ידידי, סרג'ט אוזן, ששכל את בנו, דן אוזן, בפיגוע טרור בבית הכנסת היהודי בקופנהגן ב-2015. סרג'ט דחה כל הצעה לנקום ובמקום זה אמר: 'את הרוע ניתן להביס רק באמצעות טוב-לב בין בני אדם. טוב-לב דורש אומץ'. חברים יקרים, הבה נהיה אמיצים".

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תשכחו מגינוני השיחה – על פי אריך פרום, הקשבה איכותית לאחרים נובעת מהלך רוח פנימי

המצרך היקר שלא עולה כסף – מהיכן נובעת אהבת חינם וכיצד מוסיפים אותה לחיינו?

מקרב לב – בחזרה לאומנות הנשכחת של מכתבי תודה

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן: האבולוציה של המוזיקה והתודעה