כשאנו ניצבים מול נוף טבעי רחב ידיים, נדמה לעיתים שיופיו שוטף את כל הווייתנו ומשתלט על התודעה. יש לכך מגוון הסברים, אך פילוסופים כמו קאנט ושופנהאואר טוענים כי הסיבה לכך היא שכלל לא מדובר ביופי, אלא בתחושה אחרת, של הנאה מהולה באימה קיומית. או במילה אחת – נשגבות. כיצד היא משפיעה על התודעה?

בתוך כל זאב פראי מסתתר גוש פרווה קטן ומתוק שרק רוצה לשחק ולהתכרבל. זוהי ההנחה של הסופר ג'ייסון ריינולדס כשהוא מסביר מדוע שירה יכולה לסייע לילדים להתגבר על הרתיעה מקריאה ומספרות. בסרטון של PBS הוא אומר כי "אם הייתם אומרים לי שאתם מפחדים מכלבים, לא הייתי חוזר אליכם עם להקה של פיטבולים […] מה שאולי הייתי עושה זה ללכת אתכם כבדרך אגב ליד אחד מאותם מעונות יום לטיפול בכלבים, אלה עם הגורים הכה קטנים שאפשר להכיל בכף היד. כדורי פרווה עולצים שמתרגשים כל כך עד שזנבם מכשכש את כל חצי גופם האחורי".

באותו אופן, לדבריו, שירה יכולה להוות גורם מקרב לספרות ולקריאה בכלל. במונחים פסיכולוגיים זה דומה במקצת לטיפול בחשיפה: יצירת אינטראקציה עם מקור הפחד בצורה מוגנת ובמנות קטנות כדי להפחית את מידת החרדה שהוא מעורר בנו. סכנה פוטנציאלית שאין בה איום ממשי על החיים, כך נראה, יכולה להוות מקור לצמיחה.

טבעה ההרסני של אימא-טבע

המטאפורה הזו, של הזאב והכלבלב, טומנת בתוכה גרעין רעיוני רחב שלבד מקירוב ילדים לקריאה יכול להסביר תופעות רבות נוספות, ביניהן התחושה המופלאה שאנו חווים מול תופעות טבע ונופי שממה. המטאפורה חשובה לעניין כיוון שלא פעם אנו נוטים לבלבל את ההרגשה הזו עם יופי. אבל פילוסופים מסבירים כי זה משהו הרבה יותר עמוק, ויותר נכון לתאר את התחושה הזו כהשתאות מהנשגב. כדי להבין מדוע צריך לעשות היפוך למטאפורה שלנו.

אם אכן נעשה זאת, נגלה כי בכל גוש פרווה שזנבו מכשכש בו, מסתתר רמז לזאב פראי. במובן מסוים, כזו היא התחושה שלנו כלפי עוצמת הטבע: בכל רכס הרים עוצר נשימה מסתתר מצוק חלקלק, בכל סערת ברקים מרהיבה ביופייה מסתתר שיטפון קטלני, בכל נוף בראשית מדברי מסתתרת סכנת התייבשות. הפסיכולוג פרופסור ג'ורדן פטרסון, שהוא בין היתר מומחה לסימבוליקה, ממחיש היטב את הרעיון באחת מהרצאותיו. הוא מכנה אותה "בעיית מלכת הלבבות".

המושג נלקח מהסיפור אליס בארץ הפלאות. פטרסון מסביר כי כשאליס נופלת במורד מחילת הארנב, היא מגיעה אל העולם שמתחת. זהו, לדבריו, הסימבול לתת-המבנה של הקיום. "שם היא פוגשת את מלכת הלבבות, ומלכת הלבבות היא אימא-טבע, ואימא-טבע מתרוצצת סביב וקוראת 'ערפו את ראשם, ערפו את ראשם' – שזה כמובן מה שאימא טבע עושה – והיא אומרת לאליס, 'בממלכה שלי עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה רק כדי להישאר באותו מקום'".

המושגים 'אימא' ו'סכנה' לא הולמים זה את זה כשמדברים על טבע, ונראה כי האמביוולנטיות הזו היא מקור תחושת הנשגבות. בסרטון של BBC Radio 4 מסביר הארי שירר את ההבחנה שעשה המדינאי והפילוסוף אדמונד ברק בין יפה לנשגב, וכיצד אלמנט הפחד מעצים את התכונה השנייה. הוא טוען כי "הנשגב נוגע בנו עמוק יותר מהיפה", מה שנובע לפני הכול מהמאפיינים הפיזיקליים של דברים נשגבים. "עצמים יפים נוטים להיות קטנים, חלקים, עדינים ומושכים. עצמים נשגבים הם נרחבים, קודרים, אפלים ומאיימים". על פי חלוקה זו, סט חרסינה מתקופת שושלת מינג יכול להיות עצם יפה, ואילו מפל בגובה 500 מטרים הוא מחזה נשגב. ההבדל במאפיינים מייצר הבדל בתחושות: "דברים יפים מייצרים רגשות מהנים, דברים נשגבים הולמים בנו". אבל, ממשיך שירר, "ברמה מסוימת כמעט באופן פרדוקסלי, הם עדיין מענגים אותנו".

על פי ברק, הנגיעה באזור הסכנה והשימור העצמי היא שהופכת את תחושת הנשגבות לבעלת אימפקט חזק בהרבה משל יופי. כלומר, זו חוויה מאוד יצרית ש"מפעילה את העצבים שיכולים להציל את חיינו בסיטואציה של איום ממשי". אבל לפרופסור לפילוסופיה סנדרה שפשאי מאוניברסיטת אינדיאנה זה לא מספיק. במאמר ב-Aeon היא טוענת כי אם חופרים קצת מעבר לחוויה היצרית שעליה מדבר אדמונד ברק, מגלים מנגנון מורכב יותר ועמוק יותר שמסביר את כוחו של הנשגב. חפירות מהסוג של עמנואל קאנט וארתור שופנהאואר.

לדבריה, התיאור של ברק לנשגב עוסק ב"עוררות הרגשית המיידית, שאינה תגובה אינטלקטואלית אסתטית גבוהה". שופנהאואר וקאנט, לעומתו, "מציעים הסבר טרנסצנדנטלי […] המבין את הנשגב כתגובה רגשית שבה הרהור אינטלקטואלי ברעיונות, בייחוד על מקום האדם בטבע, משחק תפקיד משמעותי".

על פי קאנט, מה שקורה כשאנו מביטים מטה ממצוק תלול, או כשאנו ניצבים על שפת הים וגלי סערה מתנפצים בזעם על חופיו, הוא הליכה בו-זמנית במסלול דו-כיווני. מחד, אנו עדים לעוצמה המגמדת של הטבע, שמעוררת בנו תחושת אפסות וחוסר חשיבות. מאידך, כל זמן שאנו מוגנים מפני הסכנה, עוצמת הטבע מאפשרת לנו לגלות בעצמנו התנגדות לאיום וכתוצאה אנו זוכים להתרוממות נפש. במילים אחרות, אם הטבע כה אדיר ואנחנו כה עלובים לידו, ובכל זאת ניצבים שם מולו ומהרהרים בו עמוקות, כנראה שגם בנו יש כוח – אפילו כזה שמתעלה על הטבע. היותנו יצורים חושבים שמסוגלים לתפוס את הטבע ואת העוצמה שבו, מהווה מעין מרד כלפי חוסר החשיבות שלנו.

ההגנה מפני הטבע מובילה להכרה שאנו בתוכו והוא בתוכנו

שופנהאואר מסביר גם הוא את קסמו של הנשגב באמצעות הפער בין מידת הסכנה הפוטנציאלית של יסודות הטבע, ובין הרוגע שבו אנו יכולים לחוות אותה ולהרהר בה. אך הוא משלים את ההסבר להתעלות הנפש באמצעות התאחדות תודעתית של הפרט עם הטבע, והיקום בכלל. התהליך הראשי מתחיל באותה דרך: בחוץ סופת ברקים ורעמים שנראית כמאיימת לפרק בניינים, אבל אנו צופים בה מחלוננו וכוס תה בידינו. אז אנו מרגישים כיצד הטבע יכול להעלים אותנו בכוחו. ולא רק במובן של סכנה פיזית, אלא גם בהבדל בקנה המידה. מדבר הנפרש עד מעבר לאופק או אוקיינוס פתוח יכולים לגרום לתחושת היעלמות שלנו, מעצם סדר הגודל שהמוח לא מסוגל להכיל. מייק שנהאן מביא במגזין Nautilus דוגמה סמלית לחוויה הזו מפי אלפרד ראסל וואלס, מי שהיה שותפו של דארווין לפיתוח תורת האבולוציה. כך הוא כתב על מסעו הראשון ביערות העד של דרום מזרח אסיה: "כאשר, בפעם הראשונה, חודר המטייל אל היערות הקדמונים הללו, הוא כמעט אינו יכול שלא לחוות תדהמה. יש תחושה של מרחב עצום, של כובד ראש, קדרות, תחושה של בדידות ושל חוסר חשיבות אנושי, שלזמן מסוים מכריעות אותו". האדם – לעומת הטבע – בטל בשישים.

אבל אז, מסבירה שפשאי את מהלכו המבריק של שופנהאואר, האדם, שאינו טרוד באמת בהישרדות, פונה פנימה לחקור את עצמו ביחס לדבר שהוא רואה. כשהוא מהרהר בכך הוא מגלה כי כל המחזה המאיים הזה מתקיים בעצם בתוך תודעתו. הוא, במובן מסוים, בוראה ויוצרה של התופעה העצומה הזו. "עוצמת הטבע, שעד כה מצאנו אותה מערערת", כותב שופנהאואר, "עכשיו שוכנת בתוכנו בבטחה".

כתוצאה מהאיחוד עם הטבע, האדם מתעלה לרמתו במקום להיות מושפל מולו. זה הרגע שבו אנו חשים את הנשגב, הרגע שבו ההתמזגות בכוח הגולמי והמאיים של הטבע מביאה אותנו להיות הדבר הגדול עצמו. אם כן, חוויית ההתעלות על פי קאנט נובעת מגילוי כושר ההתנגדות בתוכנו, ואילו אצל שופנהאואר מהתובנה כי אנו יוצריו התודעתיים של הטבע, שמובילה למסקנה כי אנו מאוחדים עימו. זה הפתרון לקונפליקט שבו הטבע מייצג גם 'סכנה' וגם 'אימא'. התחושות הללו, כאמור, הולכות הרבה מעבר לחוויה האסתטית של יופי: יש בנשגב יסודות קיומיים המספרים משהו על מצב האדם בתוך הטבע והיקום. תופעות מסמרות שיער כמו התפרצות הר געש, נהר שוצף או מרחבי קרח בלתי נגמרים, מסוגלים לקשור את העולם החומרי בעולם המנטלי, ליצור ביניהם גשר שמאפשר לנו ללכת על פי תהום בבטחת תודעתנו. ממרומי הגשר אנו יכולים לחקור את מקומנו במציאות, ולהגיע בתוכה גבוה ככל שהיא יכולה לשאת אותנו.

תמונת כותרת: My Good Images / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

10 תהיות קיומיות שמתעוררות בנו כשאנו צופים במרחביו האינסופיים של היקום

מהו יופי? זוהי תשובתו של אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה...

פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי

עוד מרדיו מהות החיים:

התעוררות: גליה גלעדי מזמינה אתכם להתעורר יחדיו בכל בוקר, עם מוזיקה מעולה בעריכתה ובהגשתה