כיצד התגלגלה הרומנטיקה לצורתה הנוכחית ומהם יתרונותיו של ערב רומנטי עם עצמנו?


* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

מאז שקמה כתנועה אינטלקטואלית ואומנותית, ידעה הרומנטיקה כמה וכמה גלגולים עד שנקשרה אסוציאטיבית בזוגות אוהבים המטיילים יד ביד. האם אותו מושג שתיאר יראת כבוד כלפי הטבע באמת שמור רק לדייטים זוגיים או שהינו פתוח לרווחת הציבור? מסתבר שלמחוות רומנטיות כמו אור נרות, ריחות פרחים או ניגונים נעימים ישנה השפעה חיובית ומעניינת על המוח, גם אם אנחנו בגפנו.


תום לב-ארי בייז | 23 ינואר, 2019

כבר קצת אחרי שש בערב. חורף קריר וחשוך בחוץ, אתם מסיימים 40 דקות של נסיעה ושמים פעמיכם אל עבר הבית. אתם פותחים את דלת הכניסה וגל של נעימות עוטף אתכם. אולי יש לכם שותפים לדירה ואולי אלו בן או בת הזוג, אבל מישהו כבר נמצא בבית וטוב לו. החימום דולק בדיוק במידה, האורות מעומעמים, ריח לבנדר נישא באוויר ומוזיקה נעימה מתנגנת ברקע. זה שעימו אתם חולקים את החלל יושב על הספה וקורא ספר. הוא עם עצמו, ודאג לעשות זאת באווירה הידועה כרומנטית. אולי נעים וקל לדמיין את הסיטואציה, אך האם היא באמת כזו שכיחה? כמה יוצא לנו לראות אדם הנהנה מאווירה רומנטית עם עצמו? ובכן, תלוי באיזו תקופה אתם בהיסטוריה.

רומנטיקה, במקור, הייתה תנועה אינטלקטואלית ואומנותית שקמה נגד זרם הנאורות – אסכולה שפעלה בשבחם של המוסר, האסתטיקה והידע. אנשי התנועה ראו בנאורות התייפייפות וביקשו לומר די. הם שאפו להציג ולחשוף את האדם כאינדיבידואל המחפש אחר מימושו העצמי, היוצר ומביע את סבך רגשותיו ומורכבות הווייתו. יצירותיהם נבעו מהמצב העכשווי ואירועי היומיום המשפיעים עליהם ולא תיעדו אירועים היסטוריים במונחי יופי מתמטיים, כפי שהיה נהוג בתקופה. הם נטו לצייר בצבעים הבעתיים את האדם כניצב חסר אונים אל מול כוחות הטבע והחיים עצמם. במילים אחרות, בתחילת דרכה תיארה הרומנטיקה את האדם היחיד, ניצב אל מול איתני חייו, כאשר אלו לאו דווקא כוללים בתוכם את בחיר ליבו.

היום, כשהמונח רומנטיקה נזרק לאוויר הוא לרוב מקושר אוטומטית עם אור נרות, זרי פרחים, שוקולדים ונגינת כינור. אבל מה שיותר מעניין הוא הצימוד ההדוק בינו ובין זוגיות. כיצד התגלגלה הרומנטיקה, שקראה להציב את האדם במרכז ולתת ביטוי למורכבות הרגשית של חייו ולמערכת היחסים הבלתי שוויונית שבינו ובין הטבע האדיר והבריאה, לכדי פעולות חיזור שאנו עושים עבור אהוב או אהובה?

מטמורפוזה של מושאי ההאדרה הרומנטיים

אנתרופולוגים, בלשנים, חוקרי אומנות ופילוסופים – כולם מצביעים על המטמורפוזה המדוברת, אך ההשערות בנוגע לשלביה שונות ומגוונות. ניכר כי אין הסכמה אחידה. השערה מעניינת מציעה לקשור את שלבי התפתחות הרומנטיקה בהתפתחות החברתית. בתחילת דרכה של הרומנטיקה, מערכות יחסים או נישואים למיניהם עוד היו קונספט טכני למדי. המניע הכלכלי-חברתי שמאחוריהם טשטש פעמים רבות את ההיבט הרגשי שהיום נראה לנו מובן מאליו. על כן, כאשר קראו אנשי התנועה הרומנטית לשינוי וביקשו לתת מקום לרגשות, אלו באו לידי ביטוי כלפי מושאי האדרה כמו הטבע, הבריאה או ההוויה האנושית.

הרומנטיקן נחשב אז לאדם אינטואיטיבי ואמוציונאלי ונשאר כזה גם כאשר מאוחר יותר השתנה מוסד הנישואים ונפתחה אפשרות הבחירה. משניתנה לו ההזדמנות לבחור את בן או בת הזוג נכנסו הרגשות לתמונה והחל להירקם הקשר בין רומנטיקה לזוגיות. האהוב או האהובה קיבלו מקום של כבוד כמושא האדרה חדש, והרומנטיקן הפך להיות זה שמבטא רגשות כלפי האהבה שבה חפץ ליבו.

אם להישען על ההשערה הזו, נראה שבמשך תקופה לא קצרה רומנטיקה הייתה עניין של בין אדם לעצמו, מקום שהיום נדמה שנשאר קצת מאחור. סצנה רומנטית יכלה להיות כזו שבה יושב אדם לבדו בבקתת עץ עמומה מאור עששיות, הגשם מתדפק על החלונות והוא כותב את ליבו על גבי הנייר. היום זו אינה האסוציאציה הראשונה שעולה בראשנו כאשר מישהו מבקש שנתאר משהו רומנטי, אבל זוהי בהחלט רומנטיקה – התייחדות של אדם עם רגשותיו ומחשבותיו. מדוע זה בכלל משנה?

התייחדות עם מושא האדרה, יהיה אשר יהיה.

כיצד הרומנטיקה משפיעה על מוחנו?

למחוות הרומנטיות המוכרות לנו היום – מעבר להיותן מקרבות ביננו ובין מושא אהבתנו – יש ערך מוסף. כך למשל, מסתבר שאור מעומעם לעת ערב חיוני לתפקודנו הקוגניטיבי ולמצב רוחנו. במחקר שפורסם על ידי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבארצות הברית, נמצא כי חשיפה שגרתית לתאורת הסלון או המשרד הממוצעת בשעות הערב המאוחרות (בטח ובטח בשעות הקטנות של הלילה) מעודדת הפרשה של הורמוני סטרס אשר במינון גבוה נוטים לגרום לדיכאון ופוגעים בפעילות הקוגניטיבית. אז ארוחת ערב לאור נרות היא לא רק נעימה, אלא ממש חיונית.

כמו לאור רך, כך גם לריחות נעימים השפעה חיובית על מוחנו. לבנדר, כותבת אדית' צימרמן במגזין The CUT, מתואר לאורך ההיסטוריה כמפחית חרדה. כבר ב-1640, היא מצטטת, כתב ההרבליסט ג'ון פארקינסון כי "תמצית פרחי הלבנדר טובה במיוחד להקלת צער, כאבי ראש, ותשוקות או מערבולות של הלב". עוד היא מספרת כי בטקסט אחר משנת 1931 מתועד שמן הלבנדר כמשמש לטיפול בדיכאון. מאז ועד היום, ריח הלבנדר ממלא חדרים שמטרתם לעודד שקט ונחת, מקליניקות לטיפול במגע ועד לחדר מנוחת הצהריים בגני ילדים. מחקר שפורסם במגזין המדעי Science Daily טוען כי ריח החולצה של בן או בת הזוג, גם הוא נמצא כמפחית מתח. כלומר, ריחות אהובים, בין אם הם העדפה קולקטיבית ובין אם הם סובייקטיביים לחלוטין, יכולים להפחית מתח וחרדה ולהועיל למצב הרוח.

בכתבה שפורסמה ב-Scientific American מסבירה הפרופסור לפסיכולוגיה רייצ'ל הרץ כי השפעתם של הריחות עלינו נובעת ממנגנון הזיכרון האסוציאטיבי שלנו: היכולת לקשר בין שני פריטים או אירועים שאינם קשורים כביכול על סמך חוויית עבר. באופן כללי, היא טוענת, ניחוחות נעימים מקושרים לחוויות נינוחות ועל כן כאשר אלו מופצים סביבנו, הקישור, כמו רפלקס, מעורר אצלנו תחושה נינוחה. בהתבסס על דבריה, יכול להיות שמי שלא הריח לבנדר מעולם לא בהכרח ייהנה מיתרונותיו, אבל אולי היבט אחר עשוי להסביר את התופעה. "הקלת חרדה", כותבת ג'ואנה קליין בעיתון The Times כתגובה לפרסומים בנושא לבנדר, "עשויה לנבוע כבר מעצם השאיפה העמוקה דרך האף".

מחוות רומנטיות ממני אליי

גם אם הנשימה הארוכה והמרגיעה היא זו שמפיגה את הלחץ, וגם אם אלו מאפייני הריחות עצמם, בסופו של דבר, הריחות הנעימים – ולא אחרים – הם שמעודדים אותנו לשאוף מלוא הריאות. גם מוזיקה, מסממניה הבולטים של הרומנטיקה, ידועה ככלי לוויסות מצבי רוח. ואם להיות קצת פחות מדעיים – מוזיקה אהובה ונעימה היא כמעט כמו חיבוק שמחמם את הלב. "טיפול ושיקום בעזרת מוזיקה ידוע ככלי מפתח לעידוד תהליכי נוחות, הקלה והנאה", טוען הפרופסור לקוגניציה מוזיקלית תומאס ארולה בכתבה במגזין Health Line. ובנוסף לכל הטוב הזה, מוזיקה היא חוויה חברתית שאנו חווים גם כאשר אנחנו בגפנו. היא משמרת ומפתחת "את יכולת החיבור של בני אדם גם כאשר הם מאזינים לה לבד", כפי שפרסמנו בכתבה בעבר.

אם כן, רומנטיקה מפחיתה מתח וחרדה, מונעת דיכאון, משפרת יכולות קוגניטיביות ומעודדת קשרים חברתיים. ואלו רק חלק מהממצאים. לאור היתרונות, אולי שווה לשקול החייאה מחדש של המובן המקורי של המילה. מדוע שרומנטיקה תתבצר על מושא האדרה זוגי בלבד כאשר היא יכולה לשרת גם את הפרט הבודד, או חבורה של אנשים, כאשר גם אנחנו, כייצוג של החיים עצמם, נחשבנו בעבר ונחשבים גם היום למושא האדרה לגיטימי עבור עצמנו?

בין אם נבחר לראות בה קונספט יחידני המשוחרר מההתניה הזוגית ובין אם נבחר לראות בעצמנו פרטנרים ראויים, אנחנו יכולים מדי פעם להפוך את ארוחת הערב הסוליסטית שלנו לרומנטית ונעימה. במקום לשבת עם פיתה ביד ולעבור על פוסטים ברשת החברתית, אפשר גם לעצור רגע – לכוון את התאורה, להדליק קטורת לצד החלון ולהפעיל פלייליסט נעים. אפשר לערוך לכבוד עצמנו צלחת לפיתה ולמזוג כוס יין אדום, ובמינימום מאמץ לפנק את עצמנו בערב רומנטי פר סה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.