האם אנחנו עבדים לכוח הרצון שלנו? האם הוא המוצא היחיד שלנו ממנהג בלתי רצוי או הנתיב ההכרחי לביסוס הרגלים חיוביים? מחקרים מלמדים כי קיימות טכניקות עוקפות כוח רצון, חלקן טקטיות ומיידיות וחלקן אסטרטגיות ארוכות טווח.

אנו, בני האנוש, מאוד אוהבים את החופש שלנו. למעשה, שחרור האדם הוא מהכוחות החזקים ביותר שעיצבו את פני ההיסטוריה. כל הטרחה שטרחנו – במאבקים, בבניית תשתית חברתית, בטיפוח ערכים ובמה לא – באה מתוך שאיפה טבעית לקבוע את גורלנו, ומתוך הבנה שהמוח שצוידנו בו עובד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא ברשות עצמו. אבל החופש שהשגנו לא עוזר הרבה אם אנחנו לא משתמשים בו.

הבסיס שעליו נשענות כל החירויות שלנו הוא החופש להחליט בכוחות עצמנו מה רצוי ומה לא. ועד כמה שזה נשמע לא אינטואיטיבי, ייתכן מאוד שזה החופש הקשה ביותר להשגה. הסיבה לכך עשויה להיות העובדה שבקרב הזה אנחנו לבדנו – ונלחמים מול עצמנו. הראיה לכך היא שרבים מאיתנו מנהלים מלחמות גרילה עיקשות בכל מיני הרגלים והתנהגויות, ולא תמיד בהצלחה מזהירה. את האפשרות לעשות דברים ברמה הטכנית השגנו, הצעד הקשה הבא הוא היישום. ואם לא עשינו את מה שאנו יכולים ורוצים, האם היינו באמת חופשיים?

למשל, אנחנו כחברה יכולים להיאבק בעוז רוח כדי שהעירייה תפתח פארקים לאימוני כושר. אבל אף אחד לא יעזור לנו במאבק לקום מהספה ולצאת לריצה. אדם חופשי באמת הוא זה שיכול לקום בכל רגע נתון, להחליט שהוא מתחיל להתאמן, ופשוט יוצא לרוץ. אם זה כרוך במאבק אימתני בינינו לבין עצמנו, שפעמים מסתיים ביציאה מקרטעת ונרגנת ופעמים אחרות בוויתור, אזי החופש שלנו מוגבל. מבפנים.

במקום להיאבק עם כוח רצון אפשר למנף גורמים פנימיים וסביבתיים

זהו אחד הסיפורים העתיקים בספר. האדם מתקשה להתגבר על היצר בזמן אמת. במונחים מודרניים אנו מכנים זאת כושר דחיית סיפוקים, ריסון עצמי, כוח רצון ושליטה עצמית. מגזין Aeon הפיק וידיאו שסוקר את האפשרויות העומדות בפני שאיפתנו לשחרור ממיני דחפים פנימיים וחיצוניים. על פי הסרטון, "כמעט כל מסורת גדולה של ידע אנושי מדגישה את חשיבותו של ריסון עצמי, וקל להבין מדוע. ריסון הדחפים שלנו חוסך מאחרים לשלם את המחיר עבור מצבי הרוח הרעים והבחירות הנחפזות שלנו, ומגן על האני העתידי שלנו מפני ההשלכות של קבלת החלטות קצרות רואי".

מסקירה של סיפורים קנוניים שהצליחו להמחיש את מצב האדם בצורה עמוקה ומקיפה, מתגלה בסרטון כי הנושא הטריד אותנו מאז ומעולם. ובזמן שבחלק מהמקרים אנו מועדים להיכנע לאימפולסיביות ולהמיט אסון על עצמנו ועל הסביבה – כפי שממחיש סיפור רומיאו ויוליה – בפעמים אחרות אנו יכולים למצוא דרך להתנגד, לרסן את עצמנו ולהשלים תהליכים שהתחלנו, כמו בסיפור אודיסאה של הומרוס המתאר כיצד ביקש אודיסיאוס שמלחיו יקשרו אותו לתורן על מנת שלא יתפתה על ידי שירת הסירנות.

קרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר, נוירולוגים חוקרים את האסטרטגיה של אודיסאוס ברמה העצבית. על פי הממצאים, "פיתוי בזמן אמת הוא חזק בצורה בל-תיאמן וההימור הטוב ביותר שלנו להתנגד לו מגיע לפני להט הרגע", בדיוק כפי שעשה אודיסאוס. שיטות ממשפחת ההימנעות קיימות בשפע. ד"ר תומאס וויטקובסקי כותב במגזין של ה- British Psychological Society על מחקר שהראה כיצד ריטואלים חסרי משמעות מגבירים את המשמעת העצמית שלנו. הניסויים העמידו את הנבדקים במגוון תנאים לפני ביצוע משימה, וגילו כי כאשר נתבקשו לבצע באופן חוזר טקס סתמי, כמו למשל לחתוך את האוכל, לארגן אותו בצורה סימטרית בצלחת וללחוץ עליו עם המזלג, הפגינו הנבדקים שליטה עצמית גבוהה יותר. זה הוביל אותם להצלחה במשימה שהוגדרה להם, הפתחה בכמות הקלוריות. התוצאות חזרו על עצמן בסדרה של ארבעה ניסויים עם מטרות שונות. על פי וויטקובסקי, טקס, בייחוד רנדומלי, כשמבוצע פעם אחר פעם יוצר דפוס עקבי, שאנו מזהים עם שליטה עצמית. אנחנו מסוגלים לחזור על הפעולה כיוון שאנחנו בשליטה. זו כמובן אשליה, אבל אפקטיבית.

דרך נוספת, כפי שמסבירה ד"ר סבין דובל ב-The Conversation, היא מינוף הסביבה החברתית. דובל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קולורדו, טוענת כי חשיפה לאנשים בעלי יכולת ריסון עצמי גבוהה יכולה להשפיע גם עלינו, ובכך אינה שונה מתופעות נוספות של הדבקה חברתית. אנחנו, בעיקר בילדות, לומדים הרבה באמצעות חיקוי התנהגויות של דמויות דומיננטיות בחיינו. אבל יותר מזה, דובל מציגה מחקרים על ילדים שהראו כי זה לא נגמר בחיקוי, אלא "נדמה כי ההתנהגות של הקבוצה משפיעה על הערך שהילד מייחס לשליטה עצמית". במילים אחרות, אם ריסון עצמי הוא ערך חשוב בסביבה שלנו, יהיה לנו הרבה יותר קל ליישם אותו.

הימנעות, אפוא, היא אפשרות אחת, "אבל מה אם הפיתוי מכה בהפתעה?"

אם תרצו להקשיב למומחים, אל תבנו תלי תלים על כוח הרצון שלכם כדי להתמודד עם פיתויים שמגיעים בהפתעה. מחקרים רבים שנערכים בנושא מגלים כי כוח רצון הוא משענת קנה רצוץ כשזה נוגע להכרעה בין התוכניות שלנו ובין פיתויים מזדמנים, וכתוצאה מתעכבים גם שינויים גדולים או עמוקים בעצמנו ובאורח החיים שלנו. ריסון עצמי הוא לא תכונה שיש לך או שאין לך, אלא גרעין של פוטנציאל בר פיתוח. מה גם שאפילו אם תפתחו אישיות פלדה, מצטברות ראיות לחסרונות שבמרדף אחר שליטה עצמית כתכונה שעומדת בפני עצמה. ב- Science Daily, למשל, פורסמו ממצאי מאמר של ד"ר ליעד עוזיאל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן המגלים כי הניסיון לשליטה עצמית באמצעות כוח רצון עלולים להוביל לחוסר גמישות, דבקות עיוורת בנורמות על חשבון בחירה אישית, התעלמות מאינטואיציה ועוד. הללו מסירים ממד שלם של עיבוד מידע בקבלות החלטות, ולכן, באופן פרדוקסלי, שליטה כפייתית מפחיתה את החופש שלנו.

ההחלטה איזה מן טיפוס אנחנו נתונה במידה רבה לשליטתנו

לכן מומחים מציעים, לצד כוח הרצון, לאמץ טכניקות עוקפות כוח רצון שמנסות לעזור לנו להשיג דברים מבלי לפתח התנהגות כפייתית. על פי הווידיאו, שתיים מהבולטות הן "מסגור מחדש של דחף", כלומר, תמרון מנטלי שבו אנו משנים את הסיפור מבפנים, או "הסחת דעת", משמע חיפוש סיפור חדש להתמקד בו. בשני המקרים העיקרון הוא "יצירת מחסום, מנטלי או מעשי, בינינו לבין הפיתוי". האפשרות השנייה – הסחת דעת – היא טקטיקה פשוטה וזמינה באופן מיידי, וטובה למשימות אד-הוק; רגעים קטנים של חופש בחירה. מסגור מחדש, לעומת זאת, מצריך עבודה יסודית יותר, אך בכוחו לבצע הפיכות בחיינו ולהעניק לנו חופש בר-קיימא. הדגימה זאת בצורה מאלפת הכותבת אדית' צימרמן במאמר ב-The Cut שבו היא מספרת בכנות מעוררת הערכה על גמילתה מאלכוהול.

צימרמן מספרת כי לאורך שנים ניסתה להפסיק, או לפחות להפחית, אך אף פעם החזיקה מעמד יותר משלושה שבועות. עד שיום אחד במאי 2016 התעוררה בבוקר וידעה שמעתה ואילך היא כבר לא אוהבת אלכוהול. בראייה אחורה היא מבינה כי הייתה זו "עקירה מהשורש של התשוקה לשתות מלכתחילה, והחלפתה באמונה חדשה לגמרי". אם להשתמש במונחים שבהם התחלנו, היא מסגרה מחדש את הפיתוי – במקום לספר לעצמה שאלכוהול עושה לה טוב ומשחרר אותה, כפי שהיא מתארת, היא החלה לספר לעצמה באותו בוקר שהיא לא בן אדם שאוהב לשתות. "אם את יכולה לשכנע את עצמך באמונה חדשה, השינויים בהתנהגות הרצויה יבואו, בלי כוח רצון מברזל".

כוח הרצון יכול להחזיק אותנו עם הראש מעל המים לפרק זמן קצר בלבד.

לדבריה, הסיבה לשינוי הייתה בשלות מנטלית שככל הנראה נרקחה זמן מה מאחורי הקלעים, עד שיום אחד פשוט הייתה מוכנה לשינוי. כשזה קרה, פתאום דברים התחילו להתחבר. וכך יצא שהחלה לעיין בספר עזרה עצמית שהחזיקה בו זמן מה, והוא היווה עבורה את המדריך המעשי ליציאה ממצבה. "זה נשמע קצת מעופף", היא כותבת, "אבל זה מרגיש כאילו סוף סוף צעדתי קדימה, כיוון שהייתי פתוחה, והספר פגש אותי בחצי הדרך, ונתן לי פרספקטיבה שלא יכולתי לראות". הספר הוא לא העניין. זה יכול היה להיות חבר, בעל חיים, תחביב או כל דבר אחר. בכל מקרה היא הייתה חייבת להתחיל במסגור מחדש של אמונות היסוד לגבי עצמה. "לא הייתה מעורבות של כוח רצון. כשאתה מאמין במשהו חדש אתה לא זקוק למאמץ רב. זו האמונה שמשחררת אותך מדאגה לגבי אינסוף החלטות זעירות שמכרסמות בשפיות ובקשב, בוחנות את הרצון שלך ללא הרף". לטענתה, זה לא שכוח רצון אינו נחוץ, אלא שהיא רואה בו "אמצעי לשעת חירום יותר מאשר כלי יומיומי".

ד"ר קארל אלסקו כותב ב-Psychology Today דברים ברוח הגישה של צימרמן. הוא מזדהה עם הטענה ששינוי האמונות הוא הדרך לבצע בצורה רצונית הפיכה מהיסוד בהתנהגות שלנו. לדבריו, מתחת לכל סט האמונות שוכן מכנה משותף אחד – הערכה עצמית. וזו, הוא מסביר, אינה חקוקה בסלע. "רוב ההערכה העצמית שלכם היא מה שאתם ממציאים על עצמכם, ומאמינים שהוא אמיתי". ואין ספק שאנו יכולים להמציא על עצמנו כל מיני סיפורים, כמו למשל שאנחנו אדם שלא שותה אלכוהול, אדם שנהנה מהטעם של הקפה נקי ללא סוכר, אדם שלא צופה בתוכניות שעמוק בפנים הוא בז להן, אדם שריצה עושה לו טוב. כשהסיפורים שלנו נמצאים בקורלציה עם השאיפות שלנו בחיים, טבעי שההערכה העצמית גדלה. כשהסיפורים סותרים את מה שהיינו רוצים להיות, רק כי נוח יותר עכשיו, ההערכה העצמית תהיה נמוכה.

מבחן התוצאה – האם המציאות והעולם הפנימי שלנו משדרים על אותו גל?

כדי להגיע לליבה של האמונות ולשנות אותן, מסביר אלסקו, עלינו להגיע בכוחות עצמנו להבנה שעלינו להשתנות, בדיוק כפי שקרה לצימרמן. "שינוי אמיתי יכול להתרחש רק כשאתם מכירים בכך שזו אחריותכם להרגיש, לחשוב ולנהוג אחרת". כשזה מתרחש אנחנו כבר לא במאבק של כוח הרצון מול הפיתוי, כי הפיתוי איבד את תפקידו בעלילה. עכשיו הוא סתם אפשרות שאנו יכולים לקחת או לא.

שליטה עצמית, אם כן, היא במעלה הגבוהה ביותר כאשר יש לנו יכולת ויסות: להחליט מתי לשחרר את המושכות ומתי לרסן. שליטה עצמית היא שליטה בחופש הבחירה. להחליט בדעה צלולה איזו התנהגות רצויה לנו באופן כללי ובאילו מקרים סביר או אף כדאי לחרוג ממנה. אנחנו רגועים לגבי ההתנהגות, כי אנו בטוחים ביכולת שלנו לקבל החלטה מודעת. איך יודעים שאנחנו שם? כשאנו לא עושים רציונליזציה לדברים, זו אינדיקציה טובה לקורלציה גבוהה בין האמונות לגבי עצמנו ובין השאיפות שלנו. בסוף זה נמדד בתוצאות – האם אמונה מסוימת מקרבת אותנו למטרות שלנו או מרחיקה אותנו מהן?

דרושה לשם כך כנות עצמית רבה והטלת ספק במה שאנו חושבים על עצמנו. רק אז אנו יכולים לגשת ולהחליט מה לעשות עם הסיפורים הללו וכיצד למסגר אותם מחדש. כך שלמעשה החופש האולטימטיבי הוא במובן מסוים החופש לבחור את האמונות שלנו לגבי עצמנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה

תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה - האם יש לנו חופש בחירה?

עצמאות במחשבה תחילה - 15 ציטוטים של סופרים, הוגים ומנהיגים על חופש ושחרור

עוד מרדיו מהות החיים:

כל יום מחדש: שעה של מוזיקה מעולה להתעורר איתה