כעס לפעמים הוא תחושה של אובדן שליטה, ובמובן מסוים זה אכן המצב הנוירולוגי שלנו. חלקים הישרדותיים במוח תופסים פיקוד וצובעים את כל המציאות שלנו. ואולם, משל בודהיסטי ותכסיס פסיכולוגי של בנג'מין פרנקלין מגלים כיצד לתפוס פיקוד בחזרה ולהזריק ליחסים נוגדן חיובי.

במסכת אבות אומר רבי שמעון בן אלעזר: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". לא ברור אם התנא בן המאה ה-2 הכיר את התהליך הפיזיולוגי שמתרחש במוח ברמה הכימיקלית, אבל ניכר כי הבין היטב בפסיכולוגיה אנושית. הוא הבין כי הימנעות מניסיון לפייס אדם כועס – או מלשפוט אותו – היא דרך טובה לעצור הסלמה של הסיטואציה. מדוע? כי כשאנו כועסים אנחנו לא בדיוק עצמנו. אנחנו עוברים מחטף מוחי בידי האמיגדלה.

שהרי מהו כעס? בדרך כלל מדובר בתגובה לגורם שמאיים על השלמות הפיזית או המנטלית שלנו, ובכלל זה על אורח חיינו, על הנוחות שלנו, ועל תפיסות העולם שלנו. כשמישהו זורק לכלוך ברחוב הוא לא מסכן אותנו באופן ישיר, אלא מאיים על איזשהו מרקם ערכי שחשוב לנו. וכשאנו חשים תחת איום, המוח נכנס למצב הישרדות, המוכר בשם "הילחם-או-ברח".

החלק במוח שאחראי על מצב זה נקרא, כאמור, אמיגדלה ולכן כינה זאת החוקר המפורסם ד"ר דניאל גולמן "מחטף אמיגדלה" ברב המכר שלו, Emotional Intelligence. דיאן מאשו המילטון מפרטת ב– Harvard Business Review את התהליך הכימי שכרוך בכעס, וכיצד הוא משתלט על המוח בצורה שמונעת תגובה רציונלית. "כשאנו מזהים איום, האמיגדלה מפעילה אזעקה ומשחררת מפל של כימיקלים בגוף", היא כותבת. "הורמוני לחץ כמו אדרנלין וקורטיזול מציפים את המערכות שלנו". הסימפטומים של מחטף אמיגדלה הם הגברת דופק, הזעה בכפות הידיים, עלייה בקצב הנשימה וירידה באיכותה, סומק בלחיים ועוד. קצת דומה לסימפטומים של הראשוניים של התייבשות (או כל סוג הלם). הגוף מכין את עצמו להגיב למצוקה המתקרבת.

האם קיים סיכוי ריאלי להתאים את כל העולם לצרכינו הפרטיים?

וכמו בהתייבשות, גם כאן יש השפעה ישירה על התפקוד המוחי. "אנו נמצאים תחת לפיתתו של מערך תגובות פסיכולוגיות יעיל ביותר, אבל פרהיסטורי", מסבירה המילטון ומוסיפה כי "האמיגדלה הפעילה מיד חוסמת גם את המעברים העצביים אל האונה הקדם-מצחית, כך שאנו יכולים להיות מעורפלים בדיון שהתלהט. קבלת החלטות מורכבת נעלמת, כמו גם הגישה שלנו לנקודות מבט מרובות". כמו כן, הזיכרון שלנו הופך, לדבריה, "לבלתי מהימן".

טריגרים עבור האמיגדלה קיימים סביבנו בשפע מעורר התפעלות. המנגנון הזה אוטומטי ובשמחה ייקח פיקוד ויעשה לנו קיצורי דרך להתמודדות עם סיטואציות. אבל יש לכך מחיר. כאמור, כאשר אנו כועסים אנחנו לא בדיוק פועלים על פי מיטב שיקול הדעת או על פי אינטרסים בטווח הרחוק. מה גם, כפי שמסבירה המילטון, "התחושות הללו לא בדיוק נעימות – הן לא נועדו להרגיע. הן מתוכננות להניע לפעולה". וכפי שאמרנו, טריגרים לא חסר, מה שעלול לדחוף אותנו לשהייה מתמדת ברמת גירוי גבוהה מהרצוי, מעט ממורמרים ובהתנהלות מתחת לפוטנציאל שלנו.

האמיגדלה. בשעת כעס הנקודה הצהובה הקטנה הזו משתלטת על המוח ומנטרלת חשיבה גבוהה.

אז מה אפשר לעשות עם זה? ואנחנו לא מדברים על כעס פתולוגי ברמת סדנה לשליטה בעצבים, אלא על התרגזויות מזדמנות במינון מתון. אבל כאלה שאפשר גם בלעדיהן. הדרכים להתמודד עם אדם שהרגיז אותנו – כי לרוב מדובר באנשים – מגוונות. דרך אחת היא עימות ישיר, אחרת היא טיפוח טינה, שלישית היא התעלמות, שלרוב מחזירה אותנו בלופ אל אפשרות מספר שתיים ויש עוד בסגנון. אם אתם פחות מתחברים לשיטות הללו או סתם רוצים להעשיר את ארגז הכלים, ייתכן שתמצאו עניין במשל בודהיסטי שמציג לאו בבאוטה בבלוג Zen Habits. הוא מספר על הנזיר הבודהיסטי שאנטידיווה בן המאה ה-8, שכתב כך:

"היכן יהיה מספיק עור כדי לכסות את העולם כולו? עם העור של סנדליי בלבד, זה כאילו העולם כולו מכוסה. בדומה לכך, איני יכול לרסן תופעות חיצוניות, אבל אני ארסן את מחשבתי שלי. איזה צורך יש עוד לרסן משהו אחר?"

לוחם קומנדו ימי: מדוע אני מעדיף להתרחק מעימותים

שאנטידיווה מסביר בעצם כי במקום לתקן את כל העולם בצורה שתהיה נוחה לנו, אנחנו יכולים לשנות משהו קטן אצלנו שיהפוך את מרבית הדברים שדורשים תיקון לבלתי רלוונטיים. אבל המשמעות העמוקה של המשל היא לא רק שאנחנו יכולים לטפל בסיטואציות האלו באמצעות עבודה על עצמנו, אלא שגם אין לנו שום סיכוי להפעיל בהצלחה את שיטת העימות לאורך זמן. כך שלמעשה זו לא סתם עוד שיטה להתמודד, אלא שיטה יעילה יותר להתמודד עם התופעה בכללותה. למקרה ספציפי זה או אחר ייתכן שעימות הוא דרך תגובה ראויה. אבל ככלל, פעמים רבות עימות לא משיג את התוצאה, רק מחריף את המצב. רב סרן ג'וקו ווילינק, לשעבר מפקד צוות 3 של יחידת אריות-הים, מסביר בערוץ היוטיוב של Business Insider כי בכל סיטואציה של עימות פיזי, הוא תמיד יבחר לפנות לכיוון השני ולהתחמק ממנה.

"אני יכול פשוט לברוח. הוא לא מחזיק אותי", אומר ווילינק. "אם מישהו רוצה להכות אותי, ובכן, אני הולך משם". הפילוסופיה של גּ'וּ גּ'יטְסוּ, אומנות הלחימה החביבה עליו, היא הגנה עצמית במצב שאתה כבר על הקרקע, במטרה להיחלץ מהאחיזה ולהתרחק מהעימות. הרציונל הוא שעימות עלול להכניס אותנו לצרות כך או אחרת. תוצאה אחת היא שאנו יכולים להפסיד לאדם חזק מאיתנו. כמובן שאנחנו לא מדברים על אלימות פיזית כמו שווילינק מדגים, אלא, כזכור, על התנהגויות מרגיזות של אנשים. אבל העקרונות לא שונים בהרבה. אפשרות שנייה היא שננצח אדם חלש מאיתנו, אבל אז ניאלץ לשלם מחיר חברתי או אפילו משמעתי בגין 'תקיפה'.

במקרה לגמרי, התפיסה של גּ'וּ גּ'יטְסוּ היא גם משל טוב לעצם הרעיון של היחלצות מבין שיני הכעס: ראשית, מדובר בהגנה עצמית, כמו הסנדלים של שאנטידיווה. העיקרון המנחה הוא יכולת התמודדות של הפרט ולא ביטול האפשרות לתקיפה מצד כל יריב אפשרי. שנית, הגּ'וּ גּ'יטְסוּ מלמד אותנו להתחמק מהכעס כשהוא כבר לופת אותנו, ולהתרחק מהזירה. קיימות טכניקות מגוונות של עבודה עם עצמנו, שרובן סובבות סביב מודעות. זו מאפשרת לנו לעצור ולהתחיל הפעלת תהליכים מנטליים יזומים כמו לקיחת נקודת המבט של האדם שהכעיס אותנו, יצירת סיפור אלטרנטיבי חיובי למה שהאוטומט שלנו מספר עליו, העמדת עצמנו בסיטואציה, ניתוח עומק פסיכולוגי שלו וכן הלאה.

אלה טכניקות שדורשות תרגול מתמשך ועבודה סבלנית עם עצמנו לאורך זמן. אבל יש אפשרות שדורשת מאיתנו קצת פחות מאמץ מנטלי ועדיין משמשת כהגנה וגם היא כרוכה במודעות, אבל לא מהסוג הראשון. המודעות במקרה הזה היא כלפי מנגנון פסיכולוגי מרתק שעשוי לגרום לנו לפעול בצורה פרדוקסלית, ולהתחיל לחבב את האדם שעליו אנו כועסים.

השיטה המתוחכמת של בנג'י פרנקלין

כל שצריך לעשות כשאדם מכעיס אותנו, זה לעשות לו טובה, או לבקש ממנו טובה. המנגנון זכה לכינוי "אפקט בנג'מין פרנקלין", וזה הסיפור שעומד מאחוריו:

באוטוביוגרפיה שלו מספר פרנקלין על עמית מחוקק חדש שהגיע ונשא נגדו נאום ארוך. פרנקלין, מן הסתם, לא ממש חיבב את האדון שנאם, אבל הבין שעתידה להיות לו השפעה בבית המחוקקים ולכן חיפש דרך להסתדר איתו. "אולם לא התכוונתי לזכות באהדתו דרך כבוד מתרפס", כותב פרנקלין, "נקטתי גישה אחרת". הוא מספר כי בשלב כלשהו גילה כי אותו אדון מחזיק בספרייתו ספר נדיר ומסקרן. הוא החליט לכתוב לו פתק שבו הביע עניין רב בספר וביקש לשאול אותו למספר ימים. המחוקק היריב נעתר מיד ופרנקלין אכן השיב לו את הספר לאחר מספר ימים עם פתק תודה והערכה. "בפעם הבאה שנפגשנו בבית המחוקקים", הוא ממשיך, "הוא פנה אליי (מה שהוא לא עשה מעולם) ובאדיבות רבה; והביע מוכנות תמידית לעמוד לרשותי בכל הזדמנות, כך שנהיינו חברים טובים והחברות שלנו המשיכה עד מותו".

סנדלים מאפשרים לנו ללכת בנוחות בכל מקום מבלי שנצטרך לרצף את כל העולם.

פרנקלין טוען כי זו הייתה דוגמה חיה לטענה שאדם שעושה לך טובה ירגיש יותר מחויב לעזור לך מאדם שאתה עשית לו טובה. אבל מכיוון שאנחנו לא בעסקי החשבונאות והחזרת הטובות, אלא מחפשים מתודה יעילה להפחית כעס, זה לא ממש משנה מי עושה למי טובה. כך או אחרת נוצר רגש חיובי בין הצדדים. כיצד? הסיפור של פרנקלין נפוץ בקרב רבים שחוקרים את התופעה הפסיכולוגית הזו. מריה פופובה מציגה ב- Brain Pickings את אחד הבולטים שבהם: דייויד מק'ראני, מחבר רב המכר You Are Not So Smart והספר העוקב You Are Now Less Dumb שבו הוא מסביר את אפקט פרנקלין.

העניין הוא פשוט, מסביר מק'ראני, המציאות שלנו היא אוסף של סיפורים שאנו מספרים לעצמנו. אנחנו חייבים שהסיפורים הללו יהיו מיושרים עם הזהות והאישיות שלנו, ולכן אנחנו מעצבים אותם כך שלא ייצרו בתוכנו סתירה פנימית, מה שמכונה דיסוננס קוגניטיבי. לכן, לפעמים אנחנו קצת 'מרמים' – לא נאמנים לעלילה המקורית, אלא משכתבים אותה כדי שתתאים לערכי היסוד שלנו. עשינו פעולה שסותרת את העלילה? לא ביג דיל, פשוט משנים את התסריט. וזה בדיוק מה שקרה ליריבו לשעבר של פרנקלין. נקודת המוצא שלהם הייתה חיכוך, אבל כאשר הוא התבקש לעשות לפרנקלין טובה, זה לא התיישב לו טוב עם סיפור היריבות, אז הוא פשוט כתב מחדש סיפור של ידידות.

המתחיל במצווה אומר לעצמו: גמור

יש לנו איזושהי תפיסה שהעצמי שלנו יצוק בבטון, אבל מק'ראני טוען כי פעמים רבות הוא גמיש יותר משאנו מתארים לעצמנו, ופעולות שאנו עושים משנות את התפיסות מבלי שבכלל נבחין בכך. ולכן, כשמישהו מרגיז אותנו, אנחנו פשוט יכולים להציע לו טובה, או  לבקש ממנו אחת. אם אנו מציעים לו עזרה, אנחנו מתחילים לכתוב מחדש עלילה של חיבה ומחויבות כלפיו, ש'דורסת' את הכעס המצטבר. זה בדיוק העיקרון של נעילת סנדלים במקום כיסוי העולם בעור – לבצע שינוי קטן בתוכנו במקום להילחם בטחנות רוח. אם אנו מבקשים ממנו עזרה, אנחנו יוצרים אצלו מחויבות כלפינו, ואז הרבה יותר קשה לכעוס עליו, וגם במקרה הזה אנו יוצרים אצלנו שינוי, אם כי באופן עקיף יותר.

את האפיזודה מסיים פרנקלין באומרו ש"זה מראה כמה הרבה יותר רווחי להסיר בעדינות דברים עוינים, מאשר להתנגד להם, להחזיר כגמולם או להמשיכם". כשאנו כועסים זה לא פשוט, כי האמיגדלה מבצעת מחטף, אבל פעולות שאנו עושים יכולות לרכך את ההשפעה הזו. או, כמו שאומר בן עזאי במסכת אבות, מספר פסוקים בלבד לפני רבי שמעון בן אלעזר, "מצווה גוררת מצווה".

תמונת כותרת:  neftali / Sutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו

כדי לפתח שליטה עצמית ולרסן הרגלים, דמיינו שאתם מתבוננים בציור של ואן-גוך

בכוחנו לכבות את תגובת הלחץ על ידי שימוש בחלק ספציפי של המוח – נוירולוגים מסבירים כיצד

עוד מרדיו מהות החיים:

השעה המיוחדת: שיחה אותנטית בשבחו של הרגע הזה, על הקשר ההדוק שבין גוף, נפש ורוח.