בהשראת סיפורו הבדיוני של הרברט ג'ורג' ולס, יצא הנוירולוג אוליבר סאקס למסע אל אי מרוחק שעשירית מתושביו עיוורי צבעים. הוא למד על התאמה והסתגלות ומשחק עם גבולות הנורמה. מתי שולי החברה הופכים לזרם משמעותי ולגיטימי בה? האם הפרעת קשב וריכוז הולכת להפוך לנורמה בעוד 50 שנה? ועל פי מה מגדירים יתרון וחיסרון?

בספרו של הרברט ג'ורג' ולס, The Country of the Blind and Other Stories, מסופר על מטייל בשם נונז המחליק בעת טיפוס הרים ומוצא את עצמו בעמק מבודד בשם "ארץ העיוורים". אל אותו עמק ברחו בעבר מתיישבים משליטם העריץ, אך בשל רעידת אדמה נחסמו דרכיהם החוצה והם נותרו כלואים בו, מבודדים מכל מבקר. עיוורון שהכה בתינוקות הנולדים ולא זכה לטיפול הפך במשך שלושה דורות לסטטוס אוכלוסייה גורף. 100% מהחיים בעמק אינם רואים דבר.

נונז, המום מהמצב, חושב שיוכל ללמד אותם הכול אודות ראייה ובשל יתרונו להפוך למנהיגם, אך להפתעתו מתרחש בדיוק ההיפך. התושבים מתכחשים לסיפוריו על מראות וצבעים ומחשיבים אותו לחולה הסובל מהזיות עקב אותה פתולוגיה הנקראת "עיניים". נונז מבין שנגזר עליו להישאר בעמק והוא עובר תהליך עיבוד מורכב הנע בין הסתגלות לאורח החיים החדש ובין הקושי להישאר רואה בארץ שבה אין רואים, בארץ שבה אלמנט כל כך משמעותי ומובן מאליו בעיניו נתפס כאשליה.

בריאיון המאויר על ידי Blank on Blank מספר הנוירולוג אוליבר סאקס על ביקור שערך בהשראת אותו סיפור. "אני מרותק מיכולת ההסתגלות של אנשים למצבי קיצון נוירולוגים", הוא אומר ומסביר את הדחף לצאת ולחפש אוכלוסיות מבודדות המהוות פלטפורמה אידיאלית לחקר מצבי קיצון גנטיים. ככל שאוכלוסייה קטנה ומכונסת בעצמה, כך מתקצר הזמן שלוקח לגן ייחודי בתוכה להפוך שכיח. האי פינגלאפ, הממוקם באוקיינוס השקט, ידוע בשל אחוז עיוורון הצבעים הגבוה המאפיין את תושביו. מדובר בעיוורון צבעים מוחלט ששכיחותו באוכלוסיית העולם, על פי כתבתו של דניאל סטון ב-National Geographic, היא אחד ל-30,000. בפינגלאפ, מספר סאקס, 10% מהתושבים לוקים באותו עיוורון וכשליש מהאוכלוסייה נושאים את הגן. בהחלט שדה מחקר נדיר שיוציא את רוב החוקרים מביתם. ניתן לשער שבעוד מספר דורות המצב עשוי להגיע לזה שב"ארץ העיוורים" הדמיונית של ולס, ואם לאו – להוביל לתהייה האם משהו בתנאים מונע את התפשטות הגן.

נורמלי או לא – הכול יחסי

בין אם תתרחש התפשטות עתידית ובין אם התופעה תמוגר, כבר ברמת השכיחות הקיימת, מסביר סטון, המסה גבוהה דייה בכדי ש"הקונספט 'צבע' והיכולת לחוותו ירכשו משמעות חדשה בקרב אנשי פינגלאפ". כיצד מתנהלים בחברה שבה ייתכנו משפחות שלמות שאינן מבחינות בין צבעים? כמה משקל נותנים למשהו שלא רלוונטי לכלל? ובאמת, תיאור זה תואם לחווייתו של סאקס בהגיעו לאי ב-1993. בדומה לתחושותיו של נונז, המטייל הרואה ב"ארץ העיוורים", "ללא ספק, לעיתים הרגשתי שעיוורי הצבעים חושבים שאנו, ה'נורמלים', מבזבזים המון זמן בדיבור, בהשוואות ובתשומת לב לצבעים. למשהו שעבורם אינו קיים כלל", כך הוא מספר.

באפיזודת הבננה, למשל, מתאר סאקס כיצד דקות ספורות לאחר הגעתם לאי, במעין שוויון נפש, הוא ועמיתיו שאלו את המקומיים כיצד, מבלי להיות מסוגלים להבחין בין ירוק לצהוב, הם יכולים להחליט האם בננה בשלה. בתשובה, הביאו המקומיים בננה שצבע קליפתה ירוק בהיר והגישו אותה למבקרים הסקרנים. למרבה הפתעתם של אלו, הבננה היתה בשלה לחלוטין ותגובתם היתה "אתם הייתם מחשיבים אותה כ'לא-בשלה' כי בחנתם אותה על פי צבעה. אנחנו הלכנו על מרקם, ריח, תחושה וידע". 'צרי-מוח' היה הכינוי שבו השתמשו בני פינגלאפ לתאר את סאקס ועמיתיו בשל התבססותם על קריטריון בודד.

ובכן, האם חוש דומיננטי כל כך ורב חשיבות כמו ראייה עשוי להוות מכשול? כמה איכויות או דקויות מפספסים 'הרואים' בשל היותם רואים? ואולי מעניין מכך, אמנם אין בסיפור רוב-שתמיד-קובע, כפי שנוהגים ילדים לומר, אבל בהחלט יש כאן חתך אוכלוסייה גדול מספיק בכדי לערער על הגדרת ה'נורמלי'. מתי יוצא דופן הופך לנורמה? איזו מסה נדרשת על מנת ש'בעיה' תיחשב כדרך חיים נורמטיבית?

"אני חושב שיש מעין סף הכרעה", חותם סאקס את סיפורו באי, "אולי כאשר עשירית או רבע מהאוכלוסייה חיים בתנאי מסוים, הוא חייב להתקבל כצורת חיים לגיטימית. כזו שאינה נחשבת עוד לשולי החברה ולעיתים אף תהיה בלתי ניתנת להבחנה".

קשיי קשב וריכוז – הפרעה או הסתגלות?

האם החוקיות שהציע סאקס מתקיימת בחברה המודרנית? האם באמת 10% מספיקים עבור תופעה כדי להפוך לנורמה? הנתונים בנוגע לאחוז המאובחנים בהפרעת קשב וריכוז בעולם מתעתעים מכיוון שהקריטריונים משתנים בין מדינה למדינה. ועם זאת, על פי נתוני המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בג'ורג'יה, נמצא ב-2016 כי 9.4% מהילדים האמריקאים בגילאי 2-17 אובחנו ב-ADHD. על פי כתבתה של ברברה ברודי במגזין WebMed משנת 2015, סקרים באוסטרליה מדווחים על 11% אבחנה בקרב הילדים. ובישראל, לפי נתוני משרד הבריאות, אחוז הילדים המאובחנים בגיל 12 נע בין 5% ל-10%.

אלה, על פי הגדרתו של סאקס, מספרים בלתי מבוטלים. האם ADHD היא בעיה או שמא מדובר בתופעה ההופכת אט אט, או מהר מהר, לשגרתית? הייתכן שבעוד 10 שנים או אולי 50 שנה, רוב האוכלוסייה בעולם "תסבול" מהפרעת קשב וריכוז? האם הקערה עשויה להתהפך על פיה – ואנחנו נמצא את עצמנו מחשיבים את אלו המתרכזים במשימה אחת לאורך זמן כבלתי שגרתיים? ככאלו שהתאמתם לחיים בחברה מודרנית מוטלת בספק מכיוון שלא הסתגלו לקצב המהיר ולהתפתחויות החדשניות?

הרי מונחים כמו יתרון וחיסרון הם יחסיים. הם נמדדים אך ורק ביחס למשימה. כבר היום ישנם מחקרים המבקשים לקשור בין איכויות של ADHD כמו דילוג מדבר לדבר וריבוי אסוציאציות ובין חסינות מפני דיכאון או התמכרויות. אולי הבעיה המדוברת באה לתת מענה להפרעות קשות יותר? אולי במקום להילחם בה כדאי ללמוד אותה ולהשתמש בה? ואולי גם לא. חתרני ככל שזה יישמע, אחרי ביקור בפינגלאפ דברים עשויים לקבל פרופורציה אחרת.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

3:06 דקות: האם תצליחו לצפות בוידאו עד סופו?

טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?

מהו יופי? זוהי תשובתו של אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה...

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן: האבולוציה של המוזיקה והתודעה האנושית