סימון גירטס מתכננת רובוטים לא שימושיים. הם אמנם מתפקדים, אבל יותר במובן הקומי. כיצד הפכה את התחביב המשונה לעסק מצליח? מה גורם למיליונים לצפות בהמצאות המגוחכות שלה? בהרצאתTED  היא מסבירה איך הגיעה לעיסוק המקורי ומדוע יצירתיות לא באמת זקוקה להצדקות.

האם אתם מסוג האנשים שקצת מתקשים להתעורר בבוקר? אולי תשמחו לשמוע על שתי המצאות שיכולות לעזור. הראשונה היא שעון מעורר בדמות כף-יד. מדובר בזרוע רובוטית שמותקנת מעל ראשכם ומתחילה להסתובב ולחבוט בפניכם בשעה שכיוונתם מבעוד מועד. אחרי שיצאתם מהמיטה ונכנסתם לצחצח שיניים תוכלו לחבוש את קסדת המברשת, מתקן פרימיטיבי שיושב על הראש ומניע את המברשת מצד לצד באגרסיביות.

מה, לא שכנענו? טוב, זו לא בדיוק המטרה של סימון גירטס, ההוגה והמתכננת של הרובוטים. גירטס היא ממציאת רובוטים, אף על פי שבהשכלתה היא דווקא לא מהנדסת. היא גילתה, די במקרה, כי לאנשים יש עניין עצום בתחביב שלה. נדרשו לה שבע שניות להתפרסם עם קסדת המברשת, ומאז הפכה לכוכבת יוטיוב עם מיליוני צופים ועוקבים, ואף למרצה מבוקשת.

אז מה העניין הגדול במכונות חסרות תועלת? מלבד הקסם האישי והיכולות הקומיות של גירטס, מסתבר שיש כאן עומק פילוסופי. היא משתפת את סיפורה האישי וכיצד הרובוטים סייעו לה להתגבר על חרדת ביצוע, אבל נוגעת גם במסר רחב יותר, אומנותי באופיו: המצאות מיותרות – המגלמות למעשה יצירתיות – מזכירות לנו תמיד להישאר פתוחים למגוון הפתרונות והאפשרויות שקיימים אי שם וממתינים שנגלה אותם.

אל תנסו את המכונות הללו בבית

גירטס הביאה לעולם עוד הרבה המצאות כמו שעון כף-היד וקסדת המברשת, ולמעשה היא כר פורה לרובוטים חסרי תועלת. "אני מזהה בעיה וממציאה לה מעין פתרון", היא אומרת. הפתרונות שלה אולי משעשעים ומעוררי מחשבה, אבל לגמרי לא שימושיים. הרחפן שעושה תספורות לא מומלץ לשימוש על בני אדם, ומכונת קיצוץ הסלט שלה דורשת חליפת מגן. אבל היא לא בונה על ההמצאות הללו כדי לשפר את איכות חייה. לפחות לא במובן הצפוי.

הערך היותר משמעותי של הרובוטים מסתתר בסיפורה האישי. "קסדת מברשת השיניים שלי מומלצת על ידי אפס מתוך 10 רופאי שיניים, והיא בהחלט לא מחוללת מהפכה בתחום רפואת השיניים, אבל היא לגמרי שינתה את חיי". היה זה הסרטון הראשון של רובוט שהמציאה ובשבע שניות סחפה איתו את הרשת. היא הפכה לכוכבת יוטיוב והיום כבר מעבירה הרצאות על יצירתיות.

אבל ההשתלשלות לא הייתה פשוטה כפי שהיא נשמעת. "תמיד הייתי תלמידה שאפתנית במיוחד. בחטיבת הביניים ובתיכון, כל ציון שקיבלתי היה 'טוב מאוד', וסיימתי את הלימודים בראש השכבה שלי", היא מספרת, "ומצד שני, נאבקתי בחרדת ביצוע חמורה מאוד". כשקיבלה ציון 'טוב' זה היה כרוך בנפילה מנטלית. היא מציגה מייל ששלחה לאחיה לאחר מקרה כזה ובו היא מתארת מבוכה בלתי נסבלת: "אני לא רוצה שיחשבו שאני טיפשה". חרדת ביצוע והחשש מפני לעג יכול לשתק את המבריק שבמוחות. כשאדם מתרגל לביצועים ברמה גבוהה הם הופכים לחלק מהזהות שלו, ואם הוא נכשל מדי פעם במענה על הציפיות עלולה להתרסק תחושת הערך העצמי שלו. יש לתופעה זו השלכות הרסניות.

גירטס, שהחלה בלי שום קשר להתעניין בבניית רובוטים, גילתה כי היא יכולה להשתמש בהם להתמודדות עם חרדת הביצוע. זה לא מקרי שהם חסרי תועלת, היא מסבירה. "בניית דברים באמצעות חומרה, במיוחד בלימוד עצמי, זה דבר קשה מאוד. יש לזה סיכוי גבוה לכישלון ויותר מזה, יש לזה סיכוי גבוה לגרום לכם להרגיש טיפשים. וזה היה הפחד הכי גדול שלי באותה תקופה". במקום, היא מצאה מסלול עוקף חרדות: "המצאתי תוכנית שתבטיח הצלחה במאה אחוז מהפעמים. עם התוכנית שלי יהיה כמעט בלתי אפשרי להיכשל. וכך במקום לנסות להצליח, התכוונתי לנסות לבנות דברים שנידונו לכישלון".

חוסר תועלת לא מחייב חוסר במשמעות

היה אפשר לחשוב על זה כבריחה מהתמודדות, אבל מה שקרה בפועל היה הפוך. "ברגע שהסרתי מעצמי את כל הלחץ והציפיות, הלחץ הפך במהרה להתלהבות, ואפשר לי פשוט לשחק", היא משתפת. וכשהחלה לצבור פופולריות, מהר מאוד נאלצה לשוב ולהתעמת עם הפחד מכישלון, רק שהפעם הייתה חמושה בהרבה הומור ואולי קצת יותר ביטחון עצמי. היא מספרת, למשל ש"לפני שהגעתי הנה התיישבתי לחשוב על כמה מהבעיות האפשריות העשויות לצוץ במהלך ההרצאה הזו. לשכוח מה לומר. שאנשים לא יצחקו — הכוונה אליכם. או גרוע יותר, שתצחקו על הדברים הלא נכונים". אחד הפחדים הגדולים הוא רעידות הידיים שהיא חווה כשהיא מתוחה, ואין כמו הרצאה מול קהל כדי למתוח את עצביו של אדם בעל חרדות ביצוע, או כל אדם אחר לצורך העניין.

על הבמה היא מציגה הדגמה חיה כיצד הרובוטים מסייעים לה להתגבר. היא ניגשת אל מאחורי הפודיום ושולפת משם רובוט לביש, שהוא למעשה חישוק מסתובב ובחזיתו כף יד. ברגע שעצם כלשהו מגיע אל מול הפה, כף היד דוחפת אותו בפתאומיות לעבר הפנים. היא עורכת ניסוי עם פופקורן, שלמרבה ההצלחה נכשל כישלון חרוץ. אמנם אחד או שניים מצאו דרכם לפה, אבל הרוב התפזר על הרצפה. גם הכוס שניסתה להגיש לפיה מוצאת את עצמה ליד הפופקורן. שאגות הצחוק באולם כבר עושות את העבודה ומפזרות את המתח.

יש מי שימצא את ההומור הזה ילדותי ויש מי שימצא את כל המפעל, ובכן, חסר תועלת. לגירטס זה כלל לא רלוונטי. "ככל שהמכונות שלי עשויות להיראות כהנדסה של הומור סלפסטיק פשטני, הבנתי שנתקלתי במשהו משמעותי יותר", היא אומרת. "אלה ביטויי השמחה והחמלה שנעדרים לרוב מההנדסה, ועבורי זו הייתה דרך ללמוד על חומרה בלי הפרעה מצד חרדת הביצוע שלי". גם לעוקבים שלה זה לא רלוונטי. המיליונים שצופים בסרטונים ובהמצאות שלה מפיקים מהם משהו חדש, שילוב של סקרנות ובידור. לו היה להם עניין בהומור גרידא, היו יכולים למצוא שפע של מופעי סטנדאפ במרחק קליק אחד.

ייתכן שברובד סמוי העוקבים מתחברים ללב הסיפור, ליכולת להפיק ערך גם מדברים מיותרים. "זה היופי האמיתי בבניית דברים חסרי-תועלת", היא מסכמת, "מפני שזו ההכרה בכך שלא תמיד יודעים מהו הפתרון הטוב ביותר. וזה מכבה את הקול הזה בראש שאומר לכם שאתם יודעים בדיוק כיצד עובד העולם". המכונות הבלתי שמישות הללו משמשות אולי כפיתיון לצאת בעקבות הסקרנות במקום לבוסס בביצת הנוחות, וממלאות אותנו ציפייה שבאחד הימים נוכל להביט אחורה ולראות שכל הדברים הבלתי ברורים שעברנו התגבשו לכדי דבר משמעותי.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח

ההרצאה השבועית של TED: מה קורה כשמתגמלים עובדים דווקא על הכישלונות שלהם?

מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו

עוד מרדיו מהות החיים:

לצלול לתוך פסקול - קווינסי