לא רק בלימודים: פסיכולוגים מסבירים מדוע חשוב שילדים יחוו כישלונות.

להורה יש כוח עצום. הוא יכול לברוא עבור ילדיו את העולם. בשל השליטה הגבוהה על חיי הילד יכול ההורה לבחור בקפידה אילו חלקי מציאות להכניס לבועת העולם של צאצאיו ולסנן את הבלתי רצויים. ההורה יכול להחליט, למשל, להימנע מביקורים בפארקים המוניים, וכך התקהלות אנושית תהיה חוויה שהילד לא מכיר. ההורה יכול לבחור לטייל כל שבת בטבע, ואז הילד יפתח הבנה שיציאה לטבע היא חלק מובנה ממה שמכונה החיים. כך הורים מגוננים על ילדיהם ומקנים להם ערכים ודפוסי התנהגות.

זהו אחד הכלים הפשוטים ליישום, שכן הילד תלוי בנו לצרכיו הבסיסיים, ולכן קל מאוד לעשות בו שימוש יתר. אבל אז, למרבה האירוניה, אנחנו מסתכנים דווקא בחשיפת הילדים לצרות. שכן קיים גבול עדין מאוד בין הגנה על הילדים ובין עיוות תפיסת המציאות שלהם. אולי אפילו שטח מפורז של חפיפה בין שתי התוצאות. הורה יכול ללכת לפני ילדו עם מכבש מטאפורי ולעשות לו 'פתיחת ציר' לכל אורך שנותיו הראשונות. במצב כזה, הילד יפתח תפיסה שהחיים הם שביל סלול שרק צריך לצעוד עליו. אבל בשלב מסוים, כשהילד יהפוך לבוגר, הוא יגלה להפתעתו הרבה כי כל דרכים נוטות להיות רצופות מהמורות ובורות. לעומת זאת, ילד שהוריו חשפו אותו באופן מבוקר למהמורות ורק עזרו לו לקום כשנפל, יצא לחיים האמיתיים כשהוא כבר יודע לצעוד. זה לא יהיה חדש, הוא פשוט ימשיך באותה תאוצה על דרך שהוא כבר מכיר.

דחיפה פנימית של הילד יעילה יותר מדחיפה חיצונית של הורה

מומחי חינוך רבים מרגישים כי היום המגמה השולטת היא הגנת יתר שהופכת את הילדים לתלותיים ולחסרי כלים להתמודדות עם החיים. משחקים בחוץ הם דוגמה נפוצה לתופעה שהולכת ונעלמת, שחלקה נובע מהחשש של הורים לחשוף את ילדיהם, כך טוענת קת'רין ריינולדס לואיס, עיתונאית ומחברת הספרThe Good News About Bad Behavior, בריאיון לרשת הרדיו NPR האמריקאית. "לפני שניים-שלושה עשורים, ילדים היו מתגודדים ברחובות בחבורות של גילאים מעורבים ומשחקים ללא יותר מדי השגחה", היא אומרת. לדבריה, פעילות כזו פיתחה בהם כישורים אישיים וחברתיים מגוונים שנחוצים להתנהלות כאנשים בוגרים בעולם. בין היתר פתרון מחלוקות, ניהול עצמי של תוכניות ושל זמן, הערכה עצמית ועוד. בשנים האחרונות עולים נתונים המצביעים על ירידה חדה בזמן המשחק בחוץ, מה שעלול לפגוע בהתפתחות הכישורים הללו. חלק מהבעיה נובע מהיחס של ההורים אשר חוששים לגורל הילדים כל זמן שאינם תחת זכוכית המגדלת שלהם, מסבירה לואיס. חיוני עבור הילדים "ליפול, להיחבל, למעוד ולגלות שהם בסדר. הם יכולים לשרוד את הפגיעות".

סיבה נוספת לירידה בשעות המשחק היא הפוקוס החזק על לימודים. גם במקרה הזה מנסים ההורים לגונן על הילדים, הפעם מחוויית הכישלון בלימודים. פרופסור ווויליאם סיקסטרוד, נוירופסיכולוג מבית הספר לרפואה ג'ורג' וושינגטון, טוען כי לימודים הם אמנם חשובים, אבל כל זמן שהילד לא מתמודד לבד עם המכשולים בדרך, הוא לא יפתח את המרכיב החשוב ביותר ללמידה – מוטיבציה פנימית. "כשילדיי היו ביסודי אמרתי להם 'אתם יודעים, אני אשמח להביט בתעודה שלכם, אבל זה לא ממש משנה לי. אכפת לי יותר שתעבדו קשה כדי לפתח את עצמכם'". הוא מביא סיפור משעשע על בתו ששמעה אותו פעם מתנגד לדגש החזק של הורים על ציונים, והיא סירבה להאמין שהוא באמת חושב ככה. כדי להמחיש לה כמה רציני הוא, הציע לה מאה דולר אם תהיה מוכנה לקבל ציון נמוך באחד השיעורים. היא אמנם סירבה, אבל השיעור נלמד. להורים שלה לא הייתה בעיה לראות אותה נופלת.

אם הילד לא סיגל כישורי ארבע על ארבע, הדרך תהיה הרבה יותר קשה כשייגמר הכביש.

ג'סיקה להאיי, מחנכת ומחברת רב המכר The Gift of Failure, גילתה תופעה משותפת לילדיה ולתלמידיה. משהו בהם השתנה וגרם להם להירתע מאתגרים. היא מספרת ל-Quartz כי לדעתה שורש הבעיה הוא השאיפה של הורים לאושר של ילדיהם. הבעיה, שקיימת גם ביחס לאושר של מבוגרים עצמם, היא ההתמקדות בטווח הקצר. לב ההורים נכמר מצפייה בילד מתפתל בהתמודדות עם אתגרים בחייו, אז הם מסירים אותם מדרכו. ואולי קשה לראות את זה עכשיו, אבל את האתגרים שיבואו בעתיד הם לא תמיד יוכלו להסיר, ואלו בוא יבואו, ובסדר גודל שיגמד את הבעיות הנוכחיות שלהם. להאיי מציגה מחקרים שבדקו הבדלים בהישגים של ילדים להורים בסגנון שולט לעומת הורים בסגנון מאפשר. תנאי הניסוי פשוטים – הורים מקבלים זמן משחק עם הילד והחוקרת צופה בהם ומסווגת אילו הורים מתערבים לילדים ופותרים עבורם בעיות, ואילו מאפשרים לילדים 'לשבור את הראש' לבד. לאחר מכן, מוכנסים הילדים לחדר לבדם ומתבקשים לבצע משימה.

תוצאות הניסוי, כפי שמספרת להאיי, הראו כי "ילדים שגודלו בידי הורים שולטים או מכווינים לא יכלו להתמודד עם משימות בעצמם, אבל ילדים שגודלו בידי הורים תומכי אוטונומיה דבקו במשימה אפילו כשחוו תסכול". לדבריה, אף על פי שזה נשמע כמו חוכמה עממית מוכרת וידועה, מדהים לגלות כמה קשה ליישם אותה בפועל. "אנחנו מחלצים את הילדים כי זה מרגיש טוב". אנחנו מתוכנתים לשמור ולגונן על הילדים שלנו, אבל האינסטינקט הקדמוני הזה לא כל כך מוצלח בניתוח קונטקסט. כל אות מצוקה שמשדרים הילדים נתפס כסכנה מהותית, ואנחנו נשכבים בשבילם על הגדר. אבל עבור ילדים, טיפוס על גדרות הוא כישור שערכו לא יסולא בפז. הם יצטרכו לטפס על גדר כדי להכיר בן זוג, הם יצטרכו לטפס על גדר כדי להקים עסק משלהם, או כדי לסיים תואר באוניברסיטה ולמצוא עבודה, והם יצטרכו לטפס על גדרות אינספור בכל שלב בחיים. אולי זה סמלי שטיפוס על גדרות הוא פעילות שילדים כל כך אוהבים, וממנה הורים כל כך נחרדים. מגדרות אפשר ליפול, אבל כשעוברים אותן מגיעים למקומות חדשים.

כשאנחנו כהורים מגוננים על הילדים, אנחנו מכניסים אותם ללולאה של אתגרים, שאלמלא התערבנו היו נראים בעיניהם כזניחים או לפחות ניתנים לפתרון באופן עצמאי. להאיי מספרת על מקרה של ילד בבית ספר למחוננים אשר התקשה להתמודד ואימו הייתה נלחמת עבורו את הקרבות בכל החזיתות. מצד אחד הייתה משמשת סנגור שלו מול המורים, ומצד שני הייתה מדרבנת אותו ללמוד. אך לשווא. התלמיד לא מצא בתוכו את המוטיבציה להתמיד בלימודים. זה השתנה כאשר האם החליטה שהגיעו מים עד נפש, לקחה את בנה לביקור בבית ספר ציבורי (מסתבר שבארה"ב זו אופציה לא משובבת נפש) והפער עשה את העבודה. כשחווה הילד את המשמעויות של כישלון על בשרו, הוא החל להתאמץ.

מה הגמול על מאמץ?

המקרה הזה מלמד כי התמודדות עם מכשולים לא בהכרח קשורה למידת ההצלחה בשיעורי הבית, להבנת החומר או לציון במבחן. חלק ניכר מהאתגרים של תלמידים בכלל לא קשור לעניינים אקדמיים. הסחות דעת משפיעות גם על תלמידים מצטיינים, ולילדים מבריקים בעלי פוטנציאל אדיר עדיין יכולה להיות בעיה של חשק או גישה. פעמים רבות זה תוצר לוואי של ההתנהגות שלנו. האם לא פתרה לבן שלה את שיעורי הבית, אלא גרמה לו להבין שיש מי שיטפל בעניינים. מישל וו, עורכת מדור ההורות של Lifehacker, מציגה מקרה אישי דומה שקרה לה, גם הוא לא קשור להישגים בלימודים. כמו הורים רבים, גם היא התמודדה עם סרבנות של בתה להתארגן בבוקר. הילדה בת החמש הייתה מעמידה פנים שגפיה אינן מתפקדות והאם הייתה נאלצת להלביש אותה ללא כל שיתוף פעולה. איחורים ולחץ היו עניין יומיומי. לאחר שקראה את ספרה של קת'רין ריינולד לואיס המוזכר מעלה, החלה לנקוט גישה חדשה. במקום לשקוע בטכניקות שכנוע נואלות, היא אמרה ברוגע לבתה שהיא יוצאת מהבית ושעליה להתארגן לבד.

השיטה עבדה מיד. וו הייתה צריכה לעמוד יציבה בפני המחאה הראשונית, וכשצלחה אותה הבעיות נעלמו כלא היו. "כששאלתי את לואיס מדוע הטכניקה עובדת, היא אמרה לי […] שהילד פשוט חייב להתמודד עם האתגר בעצמו". במילים פשוטות, חשיפה מבוקרת למכשולים. כשמעניקים לילד מרחב לבחון דברים לבדו, הוא יכול לחוות את ההשלכות ולתקן או להגביר את ההתנהגות שלו בהתאם. זה ליבו של תהליך למידה.

כשהורים מאפשרים לילד ליפול, הוא מגלה שהם עדיין שם בשבילו. אם הוא לא נופל, הוא לא יודע.

אבל מה לגבי ההשלכות של כישלון? הן יכולות לרסק את הביטחון העצמי של ילדים, לא? להאיי מאמינה כי הדרך להתגבר על כך היא לבטל את התלות של ביטחון עצמי בתוצאה הסופית. כשהורים תופסים את הציון או כל מדד הצלחה אחר כדבר החשוב ביותר, הם ישמחו לעשות לילדים קיצורי דרך. וכשהילדים יצטרכו להגיע להישגים מבלי שפיתחו כלים, כישלון באמת יפגע להם בביטחון. אך אם הילדים מתוגמלים על תהליך ההתגברות ועל הניסיון והמאמץ שהשקיעו, הם ילמדו שכישלון הוא לא סוף העולם. חוקרים בדקו את זה במעבדה. הם נתנו לשתי קבוצות ילדים מבחן זהה קל לפתרון. כשהם הצליחו, נאמר לילדים בקבוצה אחת שזה בגלל שהם חכמים, ולקבוצה השנייה נאמר שזו תוצאה של מאמץ. לאחר מכן הם קיבלו משימה קשה יותר, והילדים ה'חכמים' נשברו מהר, לעומת הילדים ה'מתאמצים' שנשארו להתמודד עם האתגר. לאחר מכן שוב קיבלו משימה קלה – וכאן התוצאות היו ממש בולטות: הילדים בקבוצת ה'חכמים' ביצעו את המבחן בצורה גרועה יותר מהסיבוב הקל הראשון, וה'מתאמצים' שיפרו את הישגיהם לעומת המבחן הראשון. בסוף הניסוי נאמר לילדים שהמבחן יועבר לתלמידי בית ספר אחר ושעליהם לכתוב את הציון שהשיגו. ארבעים אחוזים מהילדים ה'חכמים' שיקרו לגבי הציון, לעומת עשרה אחוזים בקבוצת ה'מתאמצים'.

הפסיכולוג המפורסם פרופסור אדם גרנט מסכים כי גמול על תהליך אפקטיבי יותר מגמול על תוצאה. הוא אף יצר מטריצת גמול המווסתת את היחס בין השקעה ועבודה קשה ובין תוצאה. לדבריו, הצלחה יכולה להיות תוצאה של מזל, ואז אפשר להשיג אותה גם במאמץ שטחי. במקרה של ילדים המזל, לכאורה, הוא הורים מגוננים מדי. כאשר מתגמלים על הצלחה ללא מאמץ, מתגלים למעשה על מזל. ואילו כאשר משקיעים ונכשלים, יש לתגמל על תהליך הלמידה. במצב של חוסר מאמץ שמוביל לכישלון, התגובה מן הסתם צריכה להתמקד בשורש הבעיה – חוסר מוטיבציה. וכאשר השקעה מובילה להצלחה זה המקרה הקלסי, אבל עדיין חשוב להסביר כי המאמץ הוא הגורם להצלחה, ולא לתגמל על הצלחה כשלעצמה.

החוסן המנטלי שלנו הוא החוסן המנטלי שלהם

לצד זאת חשוב להציג גם את הקיצון השני. בתחרויות ספורט של ילדים הולך ומתפשט היום מנהג של חלוקת מדליות אחידות לכולם על בסיס השתתפות. התוצאה הסופית לא משנה, אלא עצם זה שהילדים הופיעו לתחרות. לכאורה, זה מיצוי מושלם של גמול על תהליך והסרת הפוקוס מהתוצאה. אבל למעשה זה בדיוק הפוך: גם כאן המנהג חוטא לטובת הילדים, שכן הוא מגונן עליהם מפני תחושת הכישלון. ההבדל היחיד הוא שבמקום לעשות את העבודה עבור הילדים, פשוט מבטלים את המאמץ של ילדים אחרים. אותה גברת בשינוי אדרת. הישגים וציונים הם לא שורש כל הרוע. הם נועדו לסמן נקודות בדרך שהחברה מייחסת להן משמעות. אם מבהירים לילד שהוא מייצר את הערך של עצמו באמצעות הבחירות והמעשים שלו, יהיה לו קל יותר להגיע לנקודות הללו, אבל גם אם לא יצליח, זה לא יעצור אותו מלנסות.

אנחנו יכולים לברוא את עולמם של ילדינו, וזו אחריות עצומה. העיסוק בילדים מפנה אותנו לבדוק קודם כל את עצמנו. כשהם צעירים, אנחנו משקפים להם דמות אידיאלית בכל הטיית זווית הפה ובכל הרמת גבה. אז האם אנחנו מאפשרים להם ליפול? האם אנחנו מסוגלים לשמוע אותם בוכים? כמה חסינים אנחנו לכישלון של הילד? מה זה מלמד את הילד על חסינות לכישלונות של עצמו? ומה זה מלמד אותנו על חסינות לכישלונות של עצמנו? כשם שרחמים מוגזמים על ילדים יכולים לסרס אותם, ייתכן מאוד שגם רחמים עצמיים פועלים עלינו באותו אופן. ייתכן שמקורם באותו עולם שיצרו עבורנו כילדים, שכן דברים לא ממש משתנים כשאנו גדלים. אנחנו לא גולם שעובר מטמורפוזה לפרפר, אלא ילדים מגודלים. אז כשהילד מטפס על גדר במקום להביא לו סולם, תנו לו להתמודד. אם יעבור, הוא יעריך את עצמו יותר כשיינחת מצדה השני. אם ייפול, הוא יעריך אתכם יותר כשיגלה שיש לו הורים דואגים שבאים להושיט יד, להרים אותו מהעפר ולדרבן אותו לטפס מחדש.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מילים מעצבות את הילדים שלנו ברמה העצבית – כיצד להשתמש בהן כדי להעצים את האפקט

במגמת שיפור? כיצד השוואות לאחרים משפיעות על ההתקדמות שלנו בחיים

מהם שני הגורמים שמשפיעים על הצלחה של ילדים? רמז, בית הספר הוא לא בדיוק אחד מהם

עוד מרדיו מהות החיים:

בני בא: והפעם, שלום עליכם על מזל, הרים נושקים לגלגל, ואז, משתה לציפור