מיהו מורה רוחני, מדוע מערכת היחסים עימו מורכבת ומה חשוב לדעת על מנת לזכות ביתרונותיה?

אולי זו תחושת אי שקט מטרידה שלא מניחה לנו לנפשנו, אולי השאלה הנוגה "מה המשמעות של כל זה?" המרחפת מעל הראש ואולי זו סקרנות וכמיהה לחיבור אחר עם היקום, לחוויית תחושת האחדות שרבים מדברים עליה – סיבות שונות ומגוונות עשויות להניע אותנו לחפש מורה רוחני. לרבים מאיתנו זהו צעד שבאמת יפתח שער אל תודעת חיים שונה ומיוחדת שתביא איתה אושר ושקט נכספים. מצד שני, המחשבה על מורה רוחני מתחברת היום למיני אסוציאציות מורכבות ומרתיעות. לא מעטים הסיפורים על מורים כאלו ואחרים שבשם הקדושה והרוח הגדולה הערימו מניפולציות על תלמידיהם וניצלו את מעמדם. מהי המורכבות שעומדת בבסיס מערכת היחסים שבין מורה רוחני ותלמיד? למה לא מעט פעמים נוטה הקשר להפוך ללא בריא ומסובך, ומה כדאי לדעת או לעשות על מנת להצליח לשמר מערכת יחסים בריאה בתוך מעטפת שכזו? הן בתור תלמיד והן בתור מורה.

לפני שנתהה על קנקנן של שאלות אלו ואחרות, נתחיל מהיסודות – מה בעצם מגדיר מה רוחני ומה לא? למה מערכת יחסים מסוימת בין מורה לתלמיד היא רוחנית ואחרת איננה? האם כל התפתחות אישית היא רוחנית? בשביל לענות על כל אלו נעזרנו בחוות דעתו המקצועית של עמיר פריימן, מנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך וכותב הספר מערבולות רוח: סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. משיחתנו עימו עולה כי לא פשוט להגדיר "רוחניות". לדברי פריימן, רוחניות מתחלקת לרוב לשלושה כיווני מסע: למעלה, פנימה ולצדדים. "אנשים מתכוונים לדברים מאוד שונים כשהם מדברים על רוחניות", הוא מסביר ומתאר שלוש דרכים רוחניות נפוצות: "יש אנשים שמדברים על רוחניות ומתכוונים לחוויה הטרנסצנדנטלית, להתחברות ליקום, לאמת המוחלטת. והתנועה שנכון להשתמש בה ביחס לחוויה הזו היא כלפי מעלה, במובן של להגיע אל ראש ההר – משם ניתן לראות את התמונה הכוללת, את העולם מנקודת על. דבר שני שאנשים מתכוונים אליו זה פנימה או לעומק, להתחברות לעצמי האותנטי, לדע את עצמך, לגילוי מי שאתה באמת. למציאת המניעים הנקיים והאותנטיים ביותר שלך. ולצדדים [הכוונה] לחיבור אל אנשים אחרים, אל האנושות, אל הטבע, אל גאיה (אלת האדמה במיתולוגיה היוונית). כאן, מילות המפתח הן חיבור וקשר".

מהי רוחניות?

אז האם כל מי שחווה את אחד מכיווני המסע האלו נמצא בדרך רוחנית? לא בהכרח. קיימים אנשים המתבוננים פנימה ומחפשים את העצמי האותנטי שלהם אבל אינם מרגישים שרוחניות קשורה בעניין. או פעילי Greenpeace אשר מחוברים בכל מאודם לאדמה ולטבע ואינם מזדהים או מזוהים עם ההגדרה שיצרנו. ואפילו פיסיקאים המבינים כי הכול עשוי מאותו החומר, וכי אנרגיה אחת עוברת בין כל מה שקיים – חי, צומח או דומם. גם הם כנראה יצחקו בקול אם נתאר אותם כאנשי רוח. ואולי חלקם דווקא יתחברו לרעיון? האם יכול להיות שתחושת הרוחניות היא שמגדירה האם משהו רוחני או לא? אולי "רוחני" הוא אפיון שכל אחד מגדיר עבור עצמו כאשר הוא חש קדושה והשתאות אל מול התובנות וההבנות? אולי. על פי פריימן, יש סוג אחד של חוויות רוחניות שעליהן אין עוררין: "אני חושב שמי שמדבר על חוויה אחדותית או על הכרה בכך שהכול הוא אחד, הכרה שהיא לא רעיונית […] על חוויה שיש בה ממד של קדושה, של פליאה, של התעלות נפשית, של פרדוקסליות מסוימת […] כשבן אדם אומר 'אין לי ספק במה שחוויתי אבל אני לא יכול להסביר למה אני בטוח בזה' [הוא בהכרח מדבר על חוויה רוחנית]".

רוחניים או לא – נצטרך לשאול אותם.

אם כך, חוויית האחדות, ההבנה הזו שהכול אחד, היא חוויה רוחנית שעליה מסכימים לרוב. האם זוהי המטרה בדרך הרוחנית? האם מדובר כאן על ה"הארה" שעליה מדברים רבים – והאם היא הסיבה שבגינה יוצא אדם למסעו? אנחנו כבר יודעים שהסיבות ליציאה מגוונות. יתרה מכך, מסביר פריימן, "בטוח שהמטרה היא לא הבנה אחת או רגע אחד. או חוויית הארה. [המטרה היא הדרך], היא לעבור טרנספורמציה תודעתית". הטרנספורמציה שעליה הוא מדבר היא סיגול חופש תודעתי משוחרר מהתניות. כזה שיהפוך להיות המצב ההכרתי שבו אנחנו חיים. אותו החופש שישחרר אותנו מאי השקט שאינו מניח וייתן מענה לשאלת המשמעות.

קווים לדמותו של המורה הרוחני

כל זאת ועוד לא נגענו במורה הרוחני ובמורכבות הקשר. אבל יש בתובנות אלו לגבי היציאה למסע והגדרתו של המסע כרוחני ללמד אותנו רבות על טיב התלמיד שנכנס לתוך מערכת היחסים ועל משקל החיפוש שלו, אותו נושא לעיתים קרובות – המורה. האם המורה הרוחני הוא בעצם אדם שהגיע אל השחרור התודעתי שעליו אנחנו מדברים ויודע ללמד גם אותנו? מהי "הארה" (אם היא אינה המטרה) והאם כל מורה רוחני הוא אדם שעבר הארה? "חוויית ההארה היא לרוב חוויה שאינה ניתנת לתיאור במילים", אומר פריימן. יש שיגידו שהיא חוויה שבה האחדות ברגע אחד נראית ברורה כאור השמש. מעין הבנה צלולה ומוחלטת של הדרך שבה כל היקום פועם יחד. פריימן מסביר כי הארה היא חוויה בלתי הפיכה ובה התודעה משתנה ברגע אחד ונותרת בצורתה החדשה. כלומר, ברגע אחד, אדם שעבר הארה מתעצב לתוך מצב הכרתי חדש המלווה אותו להמשך חייו. האם זה יכול להיות? הלא כל פעילות קוגניטיבית חייבת תרגול על מנת להישאר שמישה? הוא מציע כהסבר את דוגמת הפוסט-טראומה. כפי שברגע אחד משתנה אופיו של אדם, משתנה כל תודעתו, וגם אם ינסה להתעלם, להימנע מהמחשבות ומהפחדים, הוא לכוד בתוך מצב הכרתי חדש. כך, לעניות דעתו, גם פועלת ההארה. כמובן שקיימת דרך להפוך את הקערה בחזרה על פיה, אך זו, ללא ספק, מצריכה עבודה רבה. ובמקרה שלנו, מעטים ירצו להתאמץ להפוך את קערת החופש המיוחל.

חיים היום הרבה מאוד אנשים הנושאים את התואר מורה רוחני, מסביר פריימן. איך נדע מי מהם הוא באמת מורה רוחני ומי לא? בהמשך לשאלתנו המוקדמת בנוגע לקשר בין הארה ובין הוראה רוחנית, הוא טוען כי מורה רוחני לא חייב להיות אדם שעבר הארה, ואדם שעבר הארה הוא לא בהכרח מורה רוחני. בתוך מערבולת הרוח בה אנחנו נמצאים, ניכר הקושי להגיע להגדרות. ואולי זה רק הגיוני שבתחום הרוח יהיה קשה לשים דברים על דיוקם. בסופו של דבר, זה חלק מהקסם של אותו עולם מסתורי וגדוש אמונה. פריימן משתף בסיפור אישי על המורה הראשון שאליו התמסר בגיל 29. הדבר שהכי הפליא אותו במורה היה שכמה נחוש שהוא עצמו היה להגיע אל החופש התודעתי, המורה שלו היה נחוש כפליים. "ואני הייתי נחוש", הוא צוחק. זה היה כמעט כאילו לא ההגעה של פריימן עצמו אל החופש התודעתי הייתה על כפות המאזנים, אלא החופש עצמו. כרעיון. כאילו המורה היה בשירות השחרור ולא בשירות הפרט. לא בשירות התלמיד ולא בשירות שמו כמורה. בשירות אותה אחדות השואפת להרמוניה בין כל חלקיה. והנה לנו קריטריון לדיוק איכות המורה שלנו.

מתרחש ברגע אחד ומשנה את פני הדברים לתמיד.

איזון עדין בין התמסרות לעצמאות

בניגוד לנטייה הטבעית שלנו, אנחנו בעצם מבינים שמורה שאינו מעורר בנו תחושה שהוא כאן עבורנו, אלא שאנחנו מוזמנים להצטרף למסע בשירות משהו שהוא הרבה יותר גדול גם מאיתנו וגם ממנו – הוא דווקא אחד שמומלץ לחבור אליו. אבל זה לא הכול, כמובן. גם בתוך הקשר קיימת מורכבות רבה. מספרו של פריימן עולה כי אנשים רבים יוצאים אל המסע הרוחני מתוך צורך להפסיק סבל, או אפילו, רבים יקראו לזה – להיפטר מה'אני'. התהליכים ההתחלתיים של רוב המסעות הרוחניים הם ממש על התפר שבין רוחני לפסיכותרפי. הם טומנים בחובם אינטימיות גדולה. בתוך תהליך ההתגברות על מכשולי אופי ועל התניות שהוטמעו בתלמידים עוד מהיותם ילדים, נוצרת קרבה גדולה וחשיפה של התלמיד. בתוך האינטימיות הזאת, ההכלה של המורה, העזרה והתמיכה הופכות מבלבלות וקל לערבב בם את תחושת ההערכה הגובלת בהערצה שחווים לרוב. לעיתים עד כדי תחושת התאהבות. לפי פריימן, המפתח לשמירה על קרבה בריאה בין מורה לתלמיד הוא באיזון העדין שבין התמסרות ועצמאות. פרק שלם בספרו הוקדש לנושא. אם לצורכנו, ננסה לתמצת, זה בעצם הבאלאנס היקר המאתגר אותנו בכל מערכת יחסים. התאחדות והיפרדות. כמה אנחנו מתמסרים למורה שלנו, מניחים את הספקות בצד ומתרפקים על הדרך שלו – וכמה אנחנו עצמאיים בדרך שלנו, קשובים למצפן הפנימי שלנו וחוקרים בערנות?

למה בעצם הספק נוטה להיעלם בתוך קשר כזה? האם זה משרת אותנו? האם כדי ללמוד ממורה רוחני אנחנו צריכים לייצר לעצמנו דמות מושלמת שלו? הנוכל ללמוד מאותו אדם אם נהיה ערים לחולשות ולמגבלות האנושיות שלו? "מורה רוחני גדול יכול להיות אדם שחווה הארה ויש לו היכולת המדהימה לקחת אנשים אחרים לחוויה הזו, ובאותה הנשימה הוא אדם לא מפותח בבגרות שלו, מלא בהתניות ובמורכבויות" אומר פריימן. לא בטוח שיש תשובה אחת בנושא. אולי כמו שאנחנו נוטים לתפוס את ההורים שלנו כ"מושלמים" עד גיל מסוים, ככה אנחנו מחפשים לראות גם את המורה שלנו. יכול להיות שאם אנחנו חשופים לחולשותיהם של הורינו מגיל צעיר, קשה לנו יותר להתחנך לאורם ולהיפך – תפיסתם כמושלמים תורמת ליכולת שלנו ללמוד מהם ולחקות אותם. פריימן משווה את הקשר המדובר לזה שיש לנו עם מוסיקאים מחוננים המעניקים לקהל השומעים שלהם חוויה שאין דומה לה. הם סוחפים אותנו לעולמות אחרים וממלאים את ליבנו ברגש ולפעמים, אם אנחנו הולכים צעד אחד יותר מדי בהיכרות שלנו איתם, אנחנו מגלים לתדהמתנו שכאנשים – הם לא ממש נוחים להתרועע, מה שנקרא.

אביב גפן סיפר פעם בהופעה שלו על מפגש לא פשוט עם אומן גדול שהעריץ במשך שנים – רוג'ר ווטרס, בסיסט להקת הפינק פלויד והכותב של רבים משיריה. גפן החזיק בראשו תמונה מלאת כבוד של דמותו המושלמת של ווטרס, המתבססת על האומנות שיצר ושאר השלמות שעשה גפן. לאחר הופעה של האומן, אליה טס גפן, הוא קיבל הצעה לבוא לבקר את ווטרס בביתו. מרוגש עד לאין שיעור הלך לשבת לשתות קפה עם האליל – כשהציפיות בשמיים – וכאשר יצא משם היה בהלם. "שעתיים ישבתי עם רוג'ר ווטרס והוא פשוט דיבר שטויות", הוא הטיח באכזבה. שם נפל האסימון – "החלטתי שאני לא פוגש יותר אלילים. לעולם". זמן עבר וגפן מצא את עצמו בהופעה של בוב דילן – אולי גדול האומנים מבחינתו, או לפחות אליל רב השפעה על חייו – בתום ההופעה הציעו לו לרדת אל מאחורי הקלעים ולפגוש את דילן. בנחרצות ענה גפן: "בחיים אני לא אתן שייקחו לי את דילן!" וסירב. להימנע מפגישת המורה הרוחני שלנו יהיה קצת קיצוני כמסקנה (אך בהחלט ישים אם מישהו חפץ בכך). מה שכן ממליץ לנו פריימן הוא "לשמור על ספק בריא. להיות מודע למורכבויות שקיימות במערכת היחסים, לדילמות הקיימות. ולהישאר ער". ולנו נותר לשאול – עד כמה אנחנו באמת רוצים להכיר את האדם שמאחורי המורה? האם אנחנו פתוחים לדמותו האנושית והפגיעה או הפוגענית – או שאנחנו מעדיפים את התמונה שבראש, המשרתת אותנו במסענו?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מסע בעקבות הלב האנושי – מדענים ואנשי רוח על סגולותיו של ספק האנרגיה שלנו

מי שולט במרכבה שלי – כך אילוף החושים יכול לקדם אותנו לעבר החופש על פי תורת היוגה

חוקרים ניסו לעשות את הבלתי אפשרי ולהגדיר מהי רוחניות – במידה רבה הם הצליחו

עוד מרדיו מהות החיים:

כל יום מחדש: שעה של מוזיקה מעולה להתעורר איתה