מחסום ההתחלה מונע מרבים להוציא לפועל רעיונות נפלאים – וייתכן שתקופת דגירה יכולה לעזור

בדמיוננו אנחנו רואים אותו קורם עור וגידים, הופך לעסק משגשג וכובש את העולם. הרעיון שלנו לסטרטאפ פשוט טוב, ועתה רק נותר להפוך אותו למציאות. בשלב הזה הופכים רוב הרעיונות בעולם לאבק מחשבתי. אלו שצולחים את המשוכה הופכים למציאות. עדיין לא להצלחה, אבל הם עוברים את השלב החשוב ביותר, כיוון שכדי להצליח עליהם קודם להתקיים. מה מבדיל בין רעיונות שיצאו לאור ובין אלו שנותרו בירכתי התודעה? אחד הדברים הוא מידת הבשלות של הרעיון. רעיונות מקוריים רבים יכולים לחלוף במוחנו ורובם נותרים אמורפיים. אבל מפעם לפעם רעיון סוחף אותנו לתכנונים והופך למשהו מגובש ומוצק שנראה כי – עם עוד קצת מאמץ – ממש אפשר להתחיל לעבוד עליו.

זה לא חייב להיות סטרטאפ במובן הקלסי, כלומר חברת הזנק טכנולוגית. סטרטאפ, בהשאלה, יכול להיות גם תהליך עבודה שחשבתם עליו ועשוי לייעל את הפעילות במשרד; הוא יכול להיות פתרון שמצאתם לבעיית החנייה ברחוב; או עיצוב גאוני לרצועות השעון שיאפשר להחליף ביניהן בקלות ולהתאים אותן ללוק של הבגדים. רגע. מי? אנחנו?! להתחיל לעבוד על הוצאה לפועל של רעיון טוב? אבל הרי ידוע לכל שאף אחד לא יודע מהיכן להתחיל. אנחנו יודעים שאפשר לייעל את העבודה אם רק נשנה את הסדר ונוסיף את הכלי הזה, שאפשר לארגן את החנייה באמצעות אפליקציה כה פשוטה שהבן של השכנים יכול לכתוב בשלוש שעות עבודה, ושאת הרצועות אפשר לתפור בבית בעלות מגוחכת. אבל מאיפה מתחילים, ולא פחות חשוב, מתי?

בישול על אש נמוכה

פתירת שתי השאלות הללו יכולה להוות את הנדבך הראשון לעסק הפרטי שעליו אנו חולמים, או לפחות לפתרון הבעיה שמטרידה אותנו. ולמעשה התשובות הן פשוטות, אבל אנו תופסים את המרחק בין מחשבה למציאות כעצום כל כך, עד שלא ניתן להעלות על הדעת כמה בסיסי ועלוב למראה הצעד הראשון והחשוב בתהליך, ובאיזו גסות וגולמיות הוא מאופיין. נדמה לנו שעל הרעיון להיות מושלם מהרגע הראשון. אולם, טוען הבלוגר אוסטין קליאון, הטיוטה הראשונה היא כמעט בהגדרה משהו גרוע. קליאון מתייחס בעיקר לכתיבה, אבל הגישה הזו רלוונטית לכל רעיון חדש שאנו רוצים להתחיל. הוא מצטט את הסופרת אן למוט שלדבריה "כמעט כל כתיבה טובה מתחילה בניסיונות ראשונים נוראיים". רעיונות, טובים ככל שיהיו, עוברים תהליך התגבשות גם לאחר שיצאו לאור, קל וחומר כשהם מנוסחים לראשונה. אם זה נראה לנו מושלם כבר מהפעם הראשונה, זו יכולה להיות אף נורת אזהרה לכך שהתאהבנו מעל הראש ברעיון של עצמנו.

לכן, המראה המחוספס של הטיוטה הראשונה לא צריך לשבור את רוחנו. כפי שממשיכה למוט, "אתה חייב להתחיל איפשהו. תתחיל בכתיבת משהו – כל דבר – על פיסת נייר". אחר כך יבואו השינויים, העדכונים, הליטושים. קודם כל להעניק לרעיון קיום מוחשי בעולם הפיזי.

בסדר, אז שרבטנו משהו על דף והענקנו לרעיון ממד ויזואלי. איך ממשיכים הלאה? מתחילים לחפש קרנות הון שישקיעו בנו? על פי הכותב ריאן הולידיי, אולי לא כדאי למהר כל כך. במאמר שפרסם ב- Thought Catalog הוא מדבר על "תקופת שקיעה" שמאפיינת את שלב הביניים שבין גיבוש רעיון ותחילת עבודה. זהו מצב שבו אנחנו נמצאים עם רעיון טוב ויחסית מוצק ביד, אבל עדיין לא בטוחים האם וכיצד להתחיל לתרגם אותו למציאות. תקופה זו, לטענתו, חיונית כהקדמה לשלב היצירה והעשייה. הולידיי מייחס את המושג לאסטרטג האמריקאי ג'ון בויד, אשר נהג 'לדגור' על רעיונות זמן ממושך בטרם הוציא אותם לפועל. בויד, שהתיאוריה שלו היוותה את הבסיס לפיתוח מטוסי ה-F15  וה-F16, חכך בדעתו במשך שבועות בטרם הרהיב עוז לצאת עם הנוסחה החדשה לעולם. בתקופה זו התלבט האם זו אכן תיאוריה חדשה, האם יש בה תועלת, האם אינה סתמית. פשוט ישב וחקר את הפוטנציאל של הרעיון.

פתרתם את המנגנון, אבל האם יהיה לזה ביקוש? סביר להניח שאתם לא היחידים עם אותה בעיה.

"מצאתי שתקופות שקיעה כאלה הכרחיות גם בקריירה שלי ככותב", טוען הולידיי. "ביליתי קצת יותר משנה במחשבות על הרעיונות בספר החדש שלי לפני שכתבתי משהו". במקרה שלו הוא פשוט לא ידע האם ספר הוא האמצעי להביא את הרעיונות לעולם, כיוון שלא הצליח לפצח את המבנה המחבר בין הרעיונות. זו בדיוק הנקודה שבה קל לוותר ולהרים ידיים. ההברקה כבר התרחשה, אבל אם הדרך להגשים אותה לא התגלתה לנו בצורה מידית, זה מרגיש לנו בלתי ישים. אם נחזור לעיצוב רצועות לשעון, למשל – הצלחנו לפתור בראש את מנגנון החיבור שהופך את החיבור והניתוק של הרצועות לפעולה פשוטה שאפשר לבצע ביד אחת. אפילו שרטטנו משהו על דף ושמרנו בניילונית. אבל מיד עם המחשבה הראשונה שהקדשנו לייצור, הבנו שאנחנו לא יודעים דבר על תפירה ואין לנו מושג כיצד להשיג יריעות עור, שלא לומר להפיק מהן רצועות. אז אנחנו יורדים מזה. תקופת השקיעה אומרת – לא. לא יורדים מזה, אלא מקדישים עוד מחשבה.

אז אנחנו פתאום מגלים שכל הרעיון הוא להחליף רצועות שיתאימו לבגדים, ואולי בד הוא חומר מגוון יותר מעור. זה כבר נראה הרבה יותר בר-ביצוע. ואז אנחנו מקדישים לכך מחשבה נוספת, ומבינים שאת האבזמים אפשר להחליף בלולאות נעילה כפולות, כאלה שבקסדות של אופנועים נקראות דאבל-די, וחגורות בד גם הן מיוצרות בדרך הזאת. את אלה אפשר להשיג בחנות כלבו לבית, בהרבה יותר זול, והן גם קלות יותר לעבודה. ואז אנחנו קצת מתביישים בעצמנו שכמעט הפלנו את הרעיון בגלל מחסום התפירה, כישור שאפשר ללמוד תוך יום ביוטיוב. אנחנו מחפשים ברשת אם הדבר נעשה לפנינו, בודקים עם חברים ומשפחה מה דעתם על סט רצועות להחלפה כמתנת יום הולדת, ובלי לשים לב אנחנו כבר רגל וחצי בתוך תוכנית שיווקית. אלה סגולותיה של תקופת השקיעה, שמתגלה לא כשקיעה בפסימיות וספק עצמי, אלא כשקיעה במחשבות והרהורים.

להרים עוגנים ולמתוח מפרשים

לדברי הולידיי, תקופת הביניים הזו משמשת לליטוש הרעיון, אך גם כהכנה לקראת המדרון העצום שעליו אנו עומדים לטפס. כמו הרגע שאנו נעצרים על השביל, מביטים לפסגה ואומדים את ההר. האם אנו יכולים לו? האם הפסגה שווה את הטיפוס? זה לא תמיד שלב נעים, הוא מוסיף. "השראה היא מרגשת. עשייה – ביצוע – זה מה שמשנה בעינינו. המחשבה על עצירה ביניהן? על הערכה וניתוח לפני שקופצים פנימה? זה כל כך קשה". ג'וש ספקטור, כותב הבלוג For The Interested, שותף לגישה זו, ומאמין כי כל אדם שיוצר דברים חדשים שותף לה. "אתה מתחיל משהו. אתה לא יודע למה זה יהפוך. אתה לא יודע אם מישהו יאהב את זה […] ואתה מגלה שזה קשה. קשה יותר מכפי שחשבת". אבל זה לא עוצר אותנו, כיוון שאם השקענו בזה מספיק מחשבה, בשלב הזה אמור להיות לנו מושג כלשהו לגבי התועלת של הרעיון עבורנו או עבור אחרים. אנחנו מתחילים לגלות שאנשים אוהבים את מה שיצרנו, ואולי גם מוצאים לזה שימושים שונים. "זה מעודד אתכם להמשיך לעשות. כי מי יודע לאן זה יוביל".

ספקטור למעשה מתאר את תקופת המעבר בין שלב השקיעה ושלב העשייה, תקופה שאולי לא תמיד מאופיינת בקווי מתאר חדים וברורים, ורק בראייה לאחור אנו מבינים שכאן, בנקודה זו, סיימנו לחשוב והתחלנו לעבוד. הספינה שלנו עדיין בערפל, אבל כבר עזבה את הנמל. זה עניין של זמן עד שאור השמש יפרוץ מבעד לעננים ואיים חדשים יתגלו אל העין. יש עוד אתגרים רבים בדרך, אבל אנחנו כבר מחויבים ויוצאים עם אמונה. "התשוקה הרגילה מתחלפת בתכליתיות קשוחה", כדברי הולידיי, "אנחנו מתחילים להתרגש שוב. אבל הפעם התרגשות אמיתית – לא נאיביות".

והטיוטה העכורה למראה שלנו? כמה שסלדנו ממנה, פתאום מקבלת מעמד של יראת כבוד. היא הופכת לאבן דרך משמעותית בהצלחה שלנו. לכו ובדקו מה שווין הכספי של טיוטות של סופרים או ציירים מפורסמים. ועוד לפני כן, שאלו את עצמכם מדוע הם שמרו אותן. הצעדים הראשונים שלנו אולי קצת מגושמים, אבל במהרה אנחנו לומדים להעריך אותם. אם הרעיון שלכם שרד את כל מערכת הסינונים העצמיים שלכם, והקדשתם את הזמן הדרוש לבישולו, סיכוי טוב שרבים אחרים יאהבו אותו. בדיוק כמו שגיליתם פעמים רבות שמישהו הקדים אתכם עם הרעיון שלכם לסטרטאפ, כך גם אתם יכולים להקדים אחרים לסטרטאפ שלהם. ואם הם בעצמם חשבו שזה רעיון כה מוצלח, לבטח ישמחו להשתמש בו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

מהי "שעת שולץ" ומדוע דמויות מפתח היסטוריות הקפידו לפנות לה זמן בסדר היום

כלים וכישורים טכניים חשובים – אבל מה שבאמת מאפשר לנו ליצור הוא הבנה פילוסופית

עוד מרדיו מהות החיים:

הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח