אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב


אימוץ פרספקטיבה רחבה על העולם עשוי לעודד אצלנו אדישות חיובית כלפי כישלונות וחוסר ביטחון.


בועז מזרחי | 13 יוני, 2018

סוד גלוי הוא שכולם מתמודדים עם אתגרי החיים. לא משנה כמה נוצצים ומושלמים הם נראים מבחוץ, כל בני האדם נתונים למה שמביאים החיים לפתחם. אם אתה אנושי, מעצם הגדרתך ממתינים לך כישלונות, אכזבות, החמצות, ספק, פגיעות וכן הלאה. אז מדוע אנחנו מתרגשים כל כך בכל פעם שמשהו לא עומד בציפיות שלנו? מדוע נדמה כאילו לפעמים החיים מתנכלים לנו באופן אישי, בזמן שכל השאר מחויכים, מאושרים, נהנים מהחיים בשפע של בילויים, הצלחות ורגעי שיא? לפעמים זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי.

הסיבה לכך פשוטה. זה פשוט לא אמיתי. החיים של כולם מלאים בהכול מהכול, אבל בני האדם אלופים בהחצנת מה שמועיל והסוואת מה שמציג אותם כחלשים לכאורה. אז אם אנחנו יודעים את זה, מדוע אנחנו עדיין מוטרדים מהכישלונות שלנו? התשובה הברורה היא שאנו עורכים השוואות. אבל אם נעמיק בניואנסים העדינים של התשובה הזו, נגלה כי אופן ההשוואה שלנו יכול לקחת שני כיוונים מנוגדים שיובילו לתוצאות שונות: כשאנו משווים את עצמנו לאחרים בפרספקטיבה אישית צרה, תגבר הנטייה שלנו לתפוס את מה שקורה לנו כמשהו שקשור בנו באופן ספציפי. לעומת זאת, השוואה בפרספקטיבה רחבה תגלה לנו כי מה שעובר עלינו הוא לא אירוע שעוצר את העולם מלכת, שכן אירועים דומים מתרחשים כל הזמן, בכל מקום ולכל בני האדם. וכפי שהבחנתם בזריחה או בשקיעה האחרונות, כדור הארץ ממשיך בסיבובו.

מיומנו של אסטרונאוט

האין זה פלא טבע שכשמביטים על כדור הארץ מסתובב, הפרספקטיבה שלנו לגבי חשיבותם של אירועים אישיים מתגמדת? זה לא רק יפה, זה גם שימושי ועשוי לשחק לטובתנו. אל תיקחו את המילה שלנו. שמעו מה יש לאסטרונאוט כריס הדפילד לומר, אחרי שהביט בכדור הארץ חג על צירו. מילולית. בריאיון שהעניק למגזין Big Think מסביר האסטרונאוט הקנדי כי אנו נולדים עם ראיית עולם צרה מאוד, צרה כגודל רחם אימנו. ככל שאנו מתבגרים הולכת ומתרחבת ראיית העולם, אבל גורמים שונים עדיין שומרים אותה בתוך גבולות מסוימים. למשל, ההורים שלנו ש"מנסים לשלוט בסביבה שבה אנו נמצאים, כך שאנו מקבלים ראיית עולם קטנה וממורכזת". הגבולות שלנו נפרצים כשאנו מתחילים לצאת מהסביבה המקורית, הן בגוף והן בנפש. טיולים, קריאה, פגישות עם אנשים חדשים, התנסויות מגוונות, אלה – לדברי הדפילד – הן חלק מהדרכים שיכולות להרחיב את הפרספקטיבה שלנו על החיים. ככל שאנו מודעים ליותר אפשרויות, טווח הבחירה שלנו גדל.

יש אנשים שראו את העולם יותר ויש כאלה שפחות, אבל הדפילד סבור שככל שזה נוגע להרחבת הפרספקטיבה על העולם, דבר לא משתווה לטיסה לחלל. "אתה יכול להקיף את העולם בזמן שלוקח לסיים ארוחת ערב", הוא אומר, וזה גורם להפרדות ולגבולות שקיימים הרחק על הקרקע להיעלם. פתאום העיר שלנו נראית דומה להפליא לעיר שנמצאת בעברו השני של הכדור, וההבדל ביניהן הוא לא יממה של טיסות והיסטוריה של אלפי שנים, אלא רבע שעה של מבט מבעד לזגוגית החללית. וכך גם שאר הערים, הכפרים וכל מקום שבו חיים אנשים. ההבדלים אינם משמעותיים כבר מגובה כזה. כולם נראים פשוט כמו בני אדם.

הדפילד מספר כי בפעם הראשונה שרואים את הכדור קשה לחשוב על משהו מלבד היופי המהמם שלו. אבל אחרי כמה מאות סיבובים, מתחילה להיווצר "התחושה המחלחלת של החוויה הקולקטיבית המשותפת של להיות אנושיים […]  העולם הופך למקום אחד בראשך". תחשבו על פרח שאתם רואים בשדה. בשביל החרקים הזעירים שצריכים להגיע לאבקנים, הגבעול הוא מכשול, עלי הכותרת הם מפתן, השורשים בכלל לא קיימים, והאבקנים הם מקור החיים. אבל בשבילנו זה פשוט פרח. מלמעלה, אנו מבינים כי החלקים השונים שלו עובדים יחד כדי לשרת מטרה אחת. כך גם העולם ובני האדם. ההבדל בין 'אנחנו' ו'הם' מיטשטש, אולי אפילו ה'אני' מתחיל להתפוגג מעט. 'אנחנו' זה כולם. הנה ההוכחה, מרחפת שם לרגלינו בחלל האינסופי.

ראיית עולם כזו יכולה לגמד את האדם הפרטי, טוען הדפילד. לא כי הוא חסר חשיבות, אלא כי הוא פשוט חלק ממשהו ענק, שקשה לראות אותו כל כך מקרוב. כמו בסיפור הילדים על כספיון הדג הקטן שפוגש בגור לווייתן שהלך לאיבוד, ובהתחלה רואה רק הר עצום ועליו עין. הוא צריך לשחות הרחק לאחור כדי להבין מה נמצא מולו. ביומיום שלנו אנחנו לא יכולים לתפוס את ממדי התופעה שאנו חלק ממנה, ולכן נוצרת אשליה שהעולם הוא התרחשות מאוד מקומית ומצומצמת. מה שקורה איתי עכשיו, מה שעבר עליי הבוקר. שאלות כמו מה נאכל לארוחת צהריים, איך נגרום לשכנים להפסיק להרעיש, מדוע היה חשוב כל כך לבוס להעיר כך בנוכחות כולם – נראות לנו כמו המציאות כולה. אבל אם היינו יכולים להיות בכל מקום בו זמנית, היינו מגלים על כל חוויה שלנו עוד אלפי חוויות דומות. היינו מגלים שככה מתנהגים בני אדם. כשזה טוב וגם כשזה לא נעים. זה לא מוריד מהייחודיות שלנו כאינדיבידואלים, שכן החוויה שלנו בסופו של דבר היא סובייקטיבית לחלוטין, גם אם היא דומה מאוד לחוויה אחרת. הפרספקטיבה הרחבה פשוט מאפשרת לנו לווסת את מידת החשיבות שאנו מעניקים לאירועים שונים. לא צריך להתעלם מדברים שמפריעים לנו, אבל אם אפשר לשלוט ברמת הטלטלה שאנו חווים, למה לא?

לכן, אם אנו מסוגלים לאמץ פרספקטיבה של אסטרונאוט, אף על פי שבניגוד לתחזיות של בזוקה טרם טסנו לחלל, אנו רוכשים כלי מעניין להתמודדות עם סיטואציות לא נוחות. מליסה דאל, עורכת ב-New York magazine, מכנה את הכלי הזה בטור ב-Aeon בשם "אדישות עצמית". לדבריה, ההבנה שאנו חלק מתופעה רחבה ושצרות הן לא דבר שממוען אלינו באופן אישי, כרוכה בחמלה עצמית. אנחנו צריכים להיות סלחנים עם עצמנו, מתוך הבנה שאלה הם המאפיינים של המין האנושי, ואנחנו, רצה הגורל, אנושיים. כדי להמחיש למה הכוונה היא מצטטת את הגדרתה של פרופסור קריסטין נף מאוניברסיטת טקסס לחמלה עצמית, שמלבד הנושא של גילוי הבנה כלפי החולשות שלנו, מתייחסת גם ל"הכרה בכך שהחוויה האישית של אדם היא חלק מהחוויה האנושית המשותפת".

קנסות הם מנת חלקם של בני האדם כקולקטיב. זה לא קשור אלינו באופן ספציפי. קרדיט: ChameleonsEye / Shutterstock.com

אף אחד לא חומק מהחיים – אבל איש לא מספר שהוא נתפס

היזכרו בפעם שניגשתם לרכב וגיליתם בין המגב לחלון את אשר יגורתם מפניו – פתק לבן, שבעקבותיו אתם כבר רואים שטר של מאתיים שקל מתפוגג אל האוויר. בדרך כלל אחרי כאב הלב הקטן על הכסף, יחלפו במוחנו כמה מחשבות לא מחמיאות לפקח ולמי שהביאה אותו הלום (העירייה). אחר נחשוב כמה אנחנו חסרי מזל, כי כולם חונים ככה כל הזמן, ומה פתאום הוא נתן לנו קנס וכך הלאה. עכשיו דמיינו שאתם יכולים לרחף ולהביט בסיטואציה מגובה 5,000 רגל. הסיטואציה תתואר ממש אחרת. "הנה רחובות, ובהם מכוניות. חלקן עומדות וחלקן נוסעות. וביניהן מטיילים אנשים. נעצרים מדי פעם בכל מיני מקומות, וממשיכים ללכת. כולם עסוקים בשלהם". ובמקרה תבחינו בפקח ותעקבו אחריו זמן מה, ואז תגיעו למסקנה שבני האדם פיתחו מנגנון לארגון המכוניות ברחוב, וחלק ממנו כרוך בחלוקת קנסות. זה לא שהפקח נתן לכם קנס, זה פשוט שבני אדם מחלקים קנסות על כל מיני דברים.

קחו את זה לכישלון כלשהו שחוויתם, או לחרדה שחשתם בריאיון חשוב. חמלה עצמית לא אומרת שעלינו להיות רכים כלפי עצמנו ולהוריד סטנדרטים. היא פשוט מזכירה לנו שמדי פעם נחווה תופעות כאלה, כמו שכולם חווים אותן מדי פעם. אם אנחנו קופצים רגע להשקיף עם כריס הדפילד על כדור הארץ מהחללית, החרדה שלנו מקבלת תפנית שגרתית. זה פשוט משהו שקורה. אנחנו יכולים ליצור ניתוק, או במילים של דאל, אדישות, כלפי התחושה, ואולי להפחית מעוצמתה כדי להמשיך בחיים הרגילים שלנו. כשהאלטרנטיבה היא צער ורחמים עצמיים, דאל מאמינה שמשיכת כתפיים עדיפה. היא מספקת לנו את "הנוחות שבהבנה כי אנחנו לא כאלה ייחודיים".

בפודקאסט ב-Scientific American מעמיקה הפסיכולוגית ד"ר אלן הנדריקסן אל כמה מהמנגנונים שלוקחים אותנו למסעות פנימיים אל מחוזות חוסר הביטחון, אשר נובעים בחלקם מנקודת מבט מקומית. "חוסר ביטחון הוא אוניברסלי", היא מרגיעה, "כולנו מטילים בעצמנו ספק מפעם לפעם". השאלה היא כיצד לחוות את זה יותר כתופעה אנושית ופחות כתופעה פרטית. אחת ההצעות הראשונות שלה היא הימנעות מהשוואות לאחרים. חלונות הראווה של רבים מאיתנו מסודרים בהקפדה יתרה, בעוד שהמחסן בירכתי החנות, מאחורי הדלת שמאחורי הדלת, עלול להיראות מבולגן, הפוך ואפל. השיא של דפוס ההתנהגות הזה הוא הרשתות החברתיות – שיוצרות רושם כאילו אנחנו האנשים היחידים שיש להם עבודה אמיתית, חיים שגרתיים רוב הזמן או קשיים בזוגיות – אבל אנו נחשפים לכל גם בעולם הפיזי. "אנחנו מרגישים מאוימים מהעמיתה לעבודה היפה והמתוקתקת, או חשים תרעומת כשאנו רואים את השכן מחנה ג'יפ לנד-רובר חדש", מדגימה הנדריקסן. בראייה צרה נדמה כי לנו חולקו קלפים נחותים. אבל, היא ממשיכה, "מאחורי הקלעים, העמיתה שלכם כנראה שומרת לעצמה את בעיות דימוי הגוף שלה. השכן שלכם לא מחנה בכניסה את הנישואים הכושלים שלו". השוואות מקומיות אינן נכונות מבחינה מתמטית, אם אפשר לומר זאת, ולכן לא כדאי לסמוך על התוצאה שלהן. נחזור לשבת ליד הדפילד בחללית, ושוב הפרטים הקטנים הללו יתמזגו וייעלמו אל תוך הממוצע האנושי.

האם קיימת סתירה בין החד-פעמיות שלנו כבני אדם, ובין היותנו חלק ממכלול בעל דפוסים משותפים? התודעה האנושית מורכבת יותר מתפיסה דיכוטומית כזאת של המציאות. אנחנו גם וגם בו זמנית, תלוי מאיזה גובה מסתכלים. זה פשוט שכשאנחנו מרגישים למטה, עוזר מאוד להשקיף על הכול מלמעלה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.