בזמן שאנו מבצעים פעולה כלשהי הדורשת ריכוז ומחשבה, המוח משתמש, בין היתר, בשתי תכונות מופלאות שפיתח: אינטליגנציה זורמת וזיכרון עבודה. אם נסתכל על המוח רגע כמו על מוצר, במפרט הטכני שלו, תחת ערך אינטליגנציה זורמת, יצוינו יכולות כמו חשיבה מופשטת, כושר המצאת פתרונות, ההיגיון ועוד. מה שמיוחד בעמודה הזו הוא שמדובר בנתוני יצרן שאינם ניתנים לשינוי. אנחנו נולדים עם היכולות הללו והן לא תלויות בידע קודם. תחת העמודה של זיכרון עבודה יהיו מהירות עיבוד מידע חדש, יכולת החזקה במספר פריטי מידע במחשבה במקביל, שליפת נתונים מהזיכרון ועוד. תכונה זו דווקא ניתנת לשינוי, אך זה מצריך השקעת מאמץ ואימון ארוכי טווח.

המשמעות היא שבזמן אמת אין לנו יותר מדי אפשרויות להגביר את היכולות החשובות הללו ואנו צריכים להסתמך על מה שיש לנו. במקרה הזה, לכן, נכונה העצה שאם אתה לא יכול לעזור, לפחות אל תפריע. ולו הייתה נערכת תחרות "הגורם המפריע ביותר לעבודה", הייתם חכמים לשים את הכסף שלכם על ניצחון של הסמארטפון. בפער. הטלפונים שלנו הם פאר היצירה הטכנולוגית וטבעי מאוד שנרצה ליהנות מכל הטוב שהם מציעים. הדבר הקטן שצריך לזכור הוא שזה בא על חשבון דברים אחרים – וכדאי להיות מודעים איזה דברים בדיוק. אינטליגנציה זורמת וזיכרון עבודה הם, למשל, שניים מהדברים שנפגעים משימוש בסמארטפון. רגע, בואו ננסח מחדש – הם נפגעים מעצם הנוכחות של הסמארטפון איתכם באותו חדר. אנחנו לא חותרים להשפעות המיוחסות לקרינה, אלא למערכת היחסים שנרקמה בין האדם ובין הטלפון הנייד. בפרט החיבור לאינטרנט, ובפרטי פרטים – הרשתות החברתיות.

הטלפון מתחנן למגע יד אנושי

כשאנחנו עובדים על משימה כלשהי, לאו דווקא בהקשר של קריירה, אנחנו יכולים למצות את היכולות הקוגניטיביות שלנו רק אם הטלפון כלל לא באזור, כך הראתה סדרת ניסויים שנערכה באוניברסיטת שיקגו. במחקר, שעליו מדווח פטריק לוקאס אוסטין ב-Lifehacker נמצא כי די בנוכחות של הסמארטפון סגור בתיק ועל מצב שקט כדי לשבש שניים מהכלים הקוגניטיביים החשובים ביותר שלנו, כאמור אינטליגנציה נוזלית וזיכרון עבודה. הנבדקים בניסויים חולקו לשלוש קבוצות באופן רנדומלי: חלקם התבקשו להניח את הטלפון על השולחן בטווח ראייה, אחרים התבקשו לשמור אותו בכיס, ובקבוצה השלישית נאמר לנבדקים להשאיר את הנייד בחדר אחר. לאחר מכן נערכו למשתתפים במחקר שני מבחנים לבחינת יכולות קוגניטיביות, אשר הראו יתרון משמעותי לחברי הקבוצה שהסמארטפון שלהם היה בחדר אחר.

על פי החוקרים, הטלפון מנקז את הקשב שלנו מעצם הימצאותו בקרבת מקום. בזמן עבודה על משימות שדורשות מחשבה רצינית יש לכך מחיר. "הבעיה נובעת מכך שהמוח שלכם משתמש בחלק קטן מהקיבולת הקוגניטיבית כדי לדבוק במשימה, כשאתם יודעים שהטלפון ממש לידכם, מתחנן שתגעו בו", מסביר אוסטין. זה כמו לעשות דיאטה כשאנו כלואים במטבח. הארונות סגורים, המקרר סגור – אבל אנחנו יודעים מה יש שם. עצם הידיעה על קיומם של הבקבוק הקולה או העוגיות הופכת את הדבקות בתזונה הבריאה לעניין הרבה יותר מסובך. זה גורם לנו להתייסר במחשבות, אפילו אם לא נתפתה להתקרב למקרר ולו לרגע קט. כך גם עם הנייד. קרוב לעין, קרוב למוח.

די בנוכחות של הסמארטפון בקרבת מקום כדי לשאוב חלק מהקשב ומהמשאבים הקוגניטיביים שלנו.

פרט מעניין נוסף שמצאו החוקרים הוא שאפקט הניקוז של הסמארטפון חזק יותר ככל שהאדם נסמך יותר על הטלפון לשימושים שונים. נתון הגיוני, שכן מבחינת אותו אדם נוכחותו של הנייד מסמלת יותר פעילויות ועיסוקים, ולכן מושכת את דעתו למגוון רחב יותר של כיוונים. כיצד להתגבר על היסח הדעת? על פי הניסוי, שיטות נפוצות כמו הנחת הטלפון כשהצג כלפי מטה או כיבוי הטלפון לא הועילו. "ואולם", כותבים החוקרים, "הנתונים שלנו מרמזים על לפחות פתרון פשוט אחד: הפרדה". הם מציינים כי מחקרים קודמים הראו שניתוק פיזי מהטלפון עלול לעורר חרדה, אך הם מאמינים כי אם אנחנו יודעים מראש על ההפרדה לפרק זמן מסוים, זה מבטל את אפקט החרדה ומאפשר לנו למצות את היכולות השכליות עד תום.

אבל בוא נהיה כנים רגע – איך אפשר? איך נוכל לעזוב את הטלפון לפרקי זמן ממושכים, וכל חיינו מצויים בו? כל המידע, הקשרים החברתיים, העבודה, הרגשות והצרכים שלנו מוכלים בתוכו, ארוזים יפה בביטים דיגיטליים מהירים כברק וצבעוניים כמו ציור של קנדינסקי. זו בדיוק הנקודה. כל אלה כל כך קורצים, שכשאנחנו צריכים לעשות משהו בעולם האמיתי, קשה לנו להיות בו במאה אחוזים. ובואו נהיה כנים רגע נוסף, גם אם לא נודה בזה בקול רם, עין אחת שלנו תמיד פוזלת לטלפון, מטאפורית ובמקרים מסוימים גם מעשית. כשאנחנו נוהגים, משוחחים עם מישהו, עובדים על המחשב, מכינים קפה עורכים קניות וכן הלאה. נאיבי לחשוב שאפשר להסתדר היום בלי הטלפון, אבל בהחלט אפשר לשקול סיטואציות שבהן הוא לא נחוץ, ובפרט כאלה שבהן הוא מפריע למוח שלנו לעבוד.

אז אולי, כפי שמציע דייויד קיין בבלוג Raptitude, אפשר להתפשר על הפרדה מבוקרת: לא להתנזר מהטכנולוגיה, אלא להיפטר מרפלקס הושטת היד אל הטלפון. בדומה לחוקרים משיקגו, גם הוא מאמין שהפתרון כרוך בניתוק פיזי. קיין אמנם מכיר בחשיבות של האינטרנט בחיינו, אבל לטענתו הזליגה שלו אל כל מרחבי החיים באמצעות הסמארטפונים והרשתות החברתיות הובילה את החברה למנת יתר של חיבור, לאינטרנטיזציה של הקיום. הוא מתרפק בערגה על ימי ראשית האינטרנט בשנות ה-90 המוקדמות, כאשר "מחשבים היו רק מכונות שאתה מחזיק במרתף". כמו כל מכונה אחרת, היה להם שימוש ספציפי שהתחיל ונגמר. כמו מכונת גילוח שמסיימת את תפקידה כשהזקן מקוצץ לדרגה הרצויה. "במשך שנים, חיבור לרשת היה משהו שעשית במקום אחד – על המחשב הביתי או, יותר הגיוני, באחת מספריות בית הספר – למשך חלק קטן מהיום, אם בכלל". היום, לעומת זאת, אנחנו מחוברים בכל זמן ומקום אפשריים. במובן מסוים, חלק מהתודעה שלנו נמצא אונליין בכל זמן נתון. בכל פעם שאנו תוהים כמה לייקים עשו לתמונה שלנו, מה חדש במייל, מה סטטוס ההזמנה, ואפילו איזה אוכל להזמין, הראש שלנו באינטרנט. "אפילו הגוף בוגד בנו", טוען קיין, "דרך זיכרון שריר, הידיים שלנו מוציאות את הסמארטפון כרפלקס לכל רמז של המתנה, דאגה או תהייה".

פעם חיבור לאינטרנט היה משהו מוגבל לזמן ומקום, כשרוב החיים התנהלו במציאות ממשית. קרדיט: Tinxi / Shutterstock.com

בחזרה למציאות – כשזה יגיע, אתם תדעו

יותר מזה, קיין טוען כי הרשתות החברתיות הפכו לזירת התנצחויות. פייסבוק ואינסטגרם משאירות אותנו בתחרות בלתי נפסקת למי יש חיים יותר מעניינים, טוויטר מביאה לנו בעיקר התגוששות פוליטית וכך הלאה. אלו הן תופעות לוואי שמתרחשות כאשר גבולות הקיום הפיזי שלנו נמהלים בעולם הווירטואלי. חוויית ההווה שלנו כמעט לא קיימת, שכן זמנים ומרחבים אחרים נמצאים בכף היד. קיין, כאמור, לא יוצא באופן גורף נגד הטכנולוגיה, אלא שואף להחזיר אותה לממדיה המקוריים. האינטרנט, הוא מאמין, הוא כלי יעיל ביותר למגוון בלתי נתפס של שימושים. אבל הוא לא צריך להכיל את החיים בכללם. ביסודו של דבר הוא טוען שהאינטרנט הוא לא שונה בהרבה ממכונת גילוח – הוא שם כדי לעזור לנו, ולא אנחנו צריכים להיות בו כדי לעזור לו. משתמע מכך שעיקר הטענה מופנית כלפי הרשתות החברתיות, וכשקוראים את דבריו של פרופסור למדעי המחשב קאל ניופורט, הטענה נגד הרשתות נהיית בהירה יותר.

ג'וש ג'ונס כותב במגזין Open Culture כי ניופורט מגיע מתוך גישה של "עבודה עמוקה" – היכולת שלנו להתמקד במאה אחוז בעיסוק מסוים ולהניב תפוקה חדשה, יצירתית ומשמעותית. כפי שהוכח במחקר הסמארטפונים בתיק, אך בלי קשר אליו, ניופורט גורס כי עצם הקיום של הרשתות יכול להפריע לנו בסוג זה של עבודה. כמומחה בעל שם למחשבים הוא טוען כי רשתות חברתיות למעשה אינן "טכנולוגיה עקרונית", אלא משמשות יותר כ-"מכונות בידור". זאת בניגוד לשימושים אחרים שקיימים באינטרנט כמו GPS. תפיסה זו שנויה במחלוקת לאור ההשפעה הגלובלית של פייסבוק והטענות שזה עתה העלנו בנוגע לשינוי יסודי שחל בחיינו ודהיית החוויה הפיזית. ונכון שהרשתות החברתיות העניקו כוח רב לאדם הפשוט והניעו מהלכים חברתיים בקנה מידה גלובלי, אך אם נביט על השימוש היומיומי שלנו בפייסבוק או באינסטגרם, נגלה כי ברוב רובם של המקרים אנחנו נחשפים בעיקר לאלמנטים בידוריים. "החברות הללו מציעות לכם פינוקים נוצצים בתמורה לדקות של תשומת הלב שלכם, וחתיכות מהמידע האישי שלכם", מסביר ניופורט.

כמו קיין, גם הוא מבחין בין האינטרנט ככלי פונקציונלי ובין האינטרנט כמרחב קיום תודעתי. וגם לשיטתו הפתרון הוא הפרדה. ניופורט, שאינו מחזיק ומעולם לא החזיק בחשבון ברשת חברתית כלשהי, מציע לעשות כמותו ולהתנתק: למחוק את החשבונות ברשתות החברתיות ולהחזיר את המוח שלנו לאחוזי תפקוד גבוהים יותר בעולם הממשי. סביר להניח שמעט יאמצו את ההמלצה הזו ואילו הרוב ישאירו את החשבונות, אך יהיו יותר מודעים להשפעות שלהן ובפרט לזמנים ולמשימות שבהם כדאי לבצע הפרדה פיזית ממשית מהסמארטפונים. קיין מאמין שהחברה שלנו בכיוון הנכון. לדבריו, פייסבוק חווה בתקופה האחרונה "משבר קיומי" והמגמה של חזרה לחיים מחוברים להווה צוברת פופולריות. "אני לא בדיוק בטוח מה אני הולך לעשות", הוא מסכם, "אבל אני בטוח שיש גבול לכמות הסחות הדעת והפרגמנטציה המנטלית שאנו בני האדם נסבול, ואני הגעתי לשלי". כשתגיעו לשלכם, דעו שהיפרדות פשוטה תעביר אתכם באופן מיידי מהכאוס הווירטואלי בחזרה אל הממשות הפשוטה והאינטואיטיבית של המציאות הפיזית.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אם אתם מעדיפים לפגוש אנשים פנים אל פנים, עכשיו יש לכם גם תירוצים מדעיים

מדוע אנשים שמשתמשים באמוג'י מצליחים יותר בהשגת בני זוג?

הטיעון האקדמי בעד בזבוז זמן באינטרנט – תפנית מפתיעה ביחסים שלנו עם הטכנולוגיה

עוד מרדיו מהות החיים:

עושים שוק