כיצד אימוץ העצב כרגש לגיטימי מסייע להיבטים שונים בחיינו, משיפור הזיכרון ועד קבלת החלטות

קיימות פעולות שונות – שאנחנו עושים מתוך בחירה – המעוררות בנו עצב: סרט צרפתי נוגע ללב בשעת ערב מאוחרת לבד בבית, בהייה דרך החלון בשמיים קודרים וגשם פורע-סדר או האזנה למוסיקה מלנכולית על אהבה שנגמרה. אנחנו מביאים את עצמנו לידי דמעות, לתחושת העצבות הנוגה הזו שמרפה לנו את הגוף ומכנסת אותנו פנימה. לפעמים הסרט או הספר מתקשרים ישירות לחוויה אישית שלנו ולפעמים אנחנו ממש מדמיינים את עצמנו בנעלי הדמות הראשית ועוברים יחד איתה תהליך מטלטל שמעולם לא חווינו בעצמנו.

נהוג לחשוב שאת מלוא המאמצים אנחנו משקיעים בהרחבת נפח האושר והשמחה בחיינו, ובכל זאת, פעם בכמה זמן, אם החיים לא סיפקו לנו סיבה משל עצמם, אנחנו מייצרים עצב באופן יזום. מדוע אנחנו עושים את זה? מה יש בו, בעצב, שמשאיר אותו חיוני לצריכה? מסתבר שכמו לפחד, לדחייה ולמתח – גם לעצב יש תפקיד הישרדותי משמעותי בארסנל הרגשות שלנו. על פי מאמר שפרסם במגזין Greater Good פרופסור יוסף פ. פורגאס, חוקר פסיכולוגיה באוניברסיטת South Wales שבאוסטרליה, עצבות קלה (בשונה מדיכאון קליני) משרתת אותנו במספר היבטים קוגניטיביים חשובים.

1. עצב משפר זיכרון פרטים

מדוע? כי הוא מצמצם את החשיבה האסוציאטיבית ומשאיר אותנו מרוכזים. שמחה, לעומתו, גולשת איתנו להמון אזורים חדשים וחוקרת איתנו את מחוזות מחשבותינו, כך שלבסוף כשנתבקש לתעד פרטים מאירוע מסוים, לא נזכור אלא את מיליון המחשבות שסחפו אותנו. במחקר שביצע פורגאס, נמצא כי ביום סגרירי המעורר מצב רוח ירוד, רמת הדיוק של הנבדקים בתיאור פריטים שראו בחנות הייתה גבוהה מאשר ביום שמשי נעים. במחקר אחר נמצא כי גם בהתמודדות עם שאלות מטעות על פרטים מאירוע עבר, דכדוך שיפר את יכולת הנבדקים לדייק את תשובותיהם, לעומת מצב רוח מרומם שהוביל לבלבול.

אם נדמיין מערכת צירים – ככל שעולה מידת העצב, כך אנחנו זוכרים יותר: סיטואציות עצובות, פרידות, מי אמר למי מה ולמה – אנחנו זוכרים לפרטי פרטים. אך זאת רק עד לנקודת מפנה מסוימת שבה הסיטואציה אולי הופכת לטראומה ושם משתבש הזיכרון בצורה אקספוננציאלית.

מתמלאים עצב ביחד עם הגיבור הראשי קרדיט: Alain Lauga / Shutterstock.com

2. עצב משפיע על יכולת השיפוט שלנו

רוב ההתנהלות האינטראקטיבית שלנו מושתתת על היכולת לקרוא רמזים חברתיים ועל ידי כך להבין ולצפות את מחשבותיהם ואת תגובותיהם של הסובבים אותנו. אם היה זה מדע מדויק, למשל משוואה מתמטית, היה מאוד פשוט להתנהל וגם להדריך אחרים. אבל לצערנו (וגם לשמחתנו), זה לא. מקבץ הנתונים שעל פיהם אנחנו מבססים את השיפוט שלנו הוא עצום ודינמי, ובאותה הנשימה, הטיות רבות משפיעות על יכולת השיפוט שלנו. אחת מהן היא עצב. בניסוי שערך פורגאס נמצא כי נבדקים השרויים במצב רוח מדוכדך הציגו רמת דיוק גבוהה יותר בזיהוי הונאות בסרטוני וידיאו, לעומת נבדקים השרויים במצב רוח מרומם. כמו כן, הם דייקו בזיהוי משפטי שקר מתוך מקבץ משפטים ששמעו בעבר, לעומת נבדקים שמחים שתייגו את רוב המשפטים ששמעו בעבר כמשפטי אמת – הוכחה נוספת ליכולת משופרת של ירידה לפרטים.

אז כיצד עצבות מביאה תועלת ליכולת השיפוט שלנו? נמצא כי עצב מצמצם שתי תופעות פסיכולוגיות המטות את יכולת השיפוט שלנו: טעות הייחוס הבסיסית ו"אפקט ההילה". על פי תופעת הייחוס הבסיסית, כשאנו שופטים אחרים, בעיקר על טעויות שעשו או בעניינים שאנו חולקים עליהם, אנו נוטים לשים את רוב המשקל על גורמים פנימיים, כגון תכונות האופי שלהם, וכמעט ולא על הסיטואציה הכללית או על גורמים חיצוניים שאינם תלויים בהם ושהיו עשויים להוביל אותם לקבל את ההחלטה או לבצע את המעשה. דוגמה נפוצה היא הנטייה לחשוב כי פיטורין שהגיעו "בהפתעה" נובעים מחוסר הגינות או מרשעות של המעסיק, ולא, למשל, מתוך קיצוצים כלכליים ומצוקה של העסק או אפילו מחוסר מקצועיות של העובד. כנ"ל לגבי פרידות. המחשבה הראשונה בדרך כלל זורקת את האשמה על הצד הנפרד. "אפקט ההילה" הוא הנטייה הטבעית שלנו לייחס לאדם בעל תכונה חיובית כמו פנים נאות תכונות אופי חיוביות אחרות, כלומר להניח שהוא גם אדיב ואינטליגנטי. ייחוס שלילי או חיובי, את שניהם מצמצם העצב ומדייק אותנו לראות את המציאות בצורה בהירה יותר ומוסחת פחות.

מבט עצוב יניע אותנו לטובת שינוי המצב הקיים.

3. עצב מעלה מוטיבציה לשינוי

לעומת שמחה, בה אנחנו רק רוצים לשמר את המצב הנתון, עצב מניע אותנו לפעולה. במבחן עם שאלות מורכבות ללא הגבלת זמן, השקיעו נבדקים שמחים פחות זמן, ניגשו לפחות שאלות והצליחו בפחות תשובות מאשר נבדקים עצובים. להבדיל משמחה, הגורמת לנו להישאר בנקודת הנוחות שבה אנחנו נמצאים וממסכת מעינינו את מגרעות הסיטואציה (מה שלרוב נעים מאד ויהווה בשל כך את הבחירה האידיאלית של רובנו), עצב ימקד את תשומת ליבנו במקומות הלא נכונים והלא מדויקים של חיינו, לא יסתיר מעימנו כלום, והתוצאה החיובית של כך תהיה ההנעה לשינוי. עצב יניע אותנו החוצה ממקומות שאינם טובים לנו, "ייאלץ" אותנו להתפטר ממקומות עבודה השוחקים אותנו או לעשות משהו, כל דבר, בנוגע למערכות יחסים ולחברויות שאינן מסיבות לנו אושר.

4. עצב משפר יכולות תקשורת מסוימות

זה נכון ששמחת חיים וחיוך מרוח על השפתיים מובילים אותנו לאינטראקציה קלה יותר, בטוחה יותר ונעימה יותר עם הסביבה. הם מאפשרים לנו להתחבב בקלות ובמהירות על ידי כל מי שנקרה בדרכנו. אבל עצב מחדד יכולות תקשורת אחרות, כמו למשל נימוס, תכנון בקשה או פנייה והנגשה שלה בצורה חכמה יותר. עצב מעודד חשיבה ותכנון אינטראקציה מראש. במחקר אחר שערך פורגאס, הוא ביקש, ללא הכנה מוקדמת, מנבדקים שהעידו על עצמם כמדוכדכים ומנבדקים שהעידו על עצמם כשמחים לפנות אל גורם שלישי, אדם במשרד שכן, ולבקש ממנו טופס מסוים. הפניות הוקלטו ונותחו והיה ברור כי הנבדקים המדוכדכים השקיעו יותר מחשבה בתכנון הבקשה, הם פנו בנימוס רב יותר והסבירו בצורה ברורה ומפורטת מה באו לבקש. זאת לעומת הנבדקים השמחים שכנראה הסתמכו בעיקר על הרושם הראשוני שלהם, ועל אג'נדת ה"יהיה בסדר" המפורסמת, ולכן לא תכננו את הבקשה ולא היו ערוכים להתמודדות עם סירוב. אנשים עצובים נמצאו משכנעים יותר וידעו לייצר טיעונים חכמים כדי לתמוך בטענתם או בבקשתם, לעומת אנשים שמחים שהניחו שהכול יעבור בקלות.

אף שחקן לא נותר מיותר. עצב מניע את ריילי לחזור הביתה ולפתור את הקונפליקט שבו היא מצויה.

לא על העצב לבדו

ירידה לפרטים או חשיבה טורדנית? שיפור יכולות תקשורת או חוסר ביטחון מעורר אהדה? הנעה לשינוי או ראיית שחורות? כולן שאלות רלבנטיות – והמפתח הוא במינון. השיח על עצב בטח ובטח לא מדבר על שהייה במצב של דיכאון. ועוד הרבה לפני "דיכאון" בסקאלה, נמצא מינונים שונים של עצב. כנראה שעצב יומיומי או כזה הבא בהפתעה מתי שהוא רוצה ואינו מרפה ימרכז אותנו להסתכלות פסימית ויזמין חשיבה טורדנית כפייתית, אבל לא על זה מדובר. עצב קל, כמו הגיגים של שעת דמדומים נוגה או התבוננות שקטה ומכונסת בעוברים ושבים על פנינו ברחוב, הוא החשוב למנעד הרגשות שלנו. הוא זה שאל לנו לחשוש ממנו או לדחות אותו. לנסות להעביר אותו בכל מחיר. הוא זה שמהווה עוד חתיכה בפאזל האישיות הרבגונית, האנושית והמרתקת שלנו.

לא בכדי, קיבל "עצב" דמות מתוקה, מחושבת ומהוססת בסרט האנימציה הקול בראש. בסרט מתוארים הרגשות המניעים אותנו כשחקני מפתח היושבים בתוך ראשנו, במפקדה המנהלת את כל התנהגויותינו. לא רק זה, ברגע השיא של הסרט, "עצב" היא זו המצילה את המצב. בעדינות ובמבוכה, היא מעירה בריילי, גיבורת הסרט בת ה-11, געגועים ותחושת דכדוך המניעה אותה לרדת מהאוטובוס שעליו עלתה ולחזור אל ביתה, אל הוריה המודאגים המחפשים אחריה מהבוקר. ריילי מלאת החששות משתפת את ההורים בתחושת אי השייכות שיש לה במקום מגוריהם החדש. במקום לכעוס, כפי שציפתה, הם מחבקים אותה באהבה ומשתפים שגם הם מרגישים דומה. "שמחה", "פחד", "כעס" ו"גועל" מתבוננים ב"עצב" בהערכה ובהערצה ונזכרים גם הם כמה משמעותית היא באיזון העדין והמיוחד הנוצר בין מכלול רגשותינו. "שמחה" מתקרבת אל "עצב" בחיבה ו"עצב" מזמינה אותה לאחוז בידה ויחד לייצר תחושת אושר נוגה בליבה (או במוחה) של ריילי העטופה בחיבוק הוריה. השילוב המנצח מוכיח שוב כי לכל גוון החשיבות שלו, וכמו בבישול, כמה שחשובים המלח והפלפל, לא נוכל לייצר ארוחה שלמה ססגונית ומעניינת בעזרת שניהם ותו לא.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

רגשות שליליים – בשביל מה אנחנו צריכים אותם? חוקרת מוח מסבירה את היתרונות

פרפרים בבטן – הכירו את 'המוח השני' ששולט במערכת העיכול שלנו

תחילה בוכים – הצצה אל העצב החשוף של האובדן, וכיצד הוא מעניק משמעות לחיים

עוד מרדיו מהות החיים:

גאולה דרך המציאות