פסיכולוגים מסבירים כיצד ומדוע אנו יוצרים קשרים חזקים עם חפצים דוממים

תורות שונות ניסו ללמד את האדם להימנע מהיקשרות אל החומר ולדבוק ברוח. החומר הוא זמני – הרוח נצחית, קובע הטיעון המוכר. אנו בני האדם מוצאים דרישה זו לא פשוטה לביצוע ולעיתים אף מטילים ספק בנחיצותה. למרות שבחומרנות דבק שם של רדיפת ממון ורכוש, במובן המילולי יותר מדובר בקשר החזק והטבעי שיש לנו לחפצים דוממים. לכולנו.

מה גורם לנו לפתח קשר כמעט אנושי עם חפץ דומם שלא יכול להגיב, להתנהג או לגלות כל רמז למה שנחוץ לו כדי להיות חלק ממערכת יחסים? ומדוע זה קורה דווקא עם חפצים ספציפיים ועם אחרים לא? ככל הנראה, מגוון מנגנונים מסבירים את התופעה, אך בבסיס כולן עומד הצורך שלנו להשתקף מהסביבה הפיזית שלנו, לזהות בה את עצמנו. אהבת החומר, במובן מסוים, היא אהבת האדם. הסברה הזו עולה ממחקרים שונים שניסו לאתר את אותם מנגנונים פסיכולוגיים. אחד הניסויים שהמחישו זאת בצורה מובהקת, כפי שמדווח כריסטיאן ג'ארט באתר ה– British Psychological Society, בחן את ההבדלים בין חיבה לרכוש חומרי ובין חיבה לרכוש דיגיטלי. המחקר נועד לבדוק האם לחפצים מוחשיים יש יתרון על רכוש מופשט מבחינת הערך שאנו מעניקים להם.

חפצים מסייעים לנו להשיג שליטה וודאות בסביבתנו

החוקרים, פרופסור קארי מורוודג' וד"ר אוזגן אטאסוי מאוניברסיטת בוסטון, בדקו בקרב תיירים את ערכה של תמונת מזכרת. הם הציעו לחלקם גרסת עותק מפותח ולאחרים גרסת קובץ דיגיטלי שנשלח אליהם, והשוו בין הקבוצות על ידי בדיקת הסכום שהיו מוכנים התיירים לשלם בעבור התמונה שקיבלו. הממצאים הראו שבעלי העותק הפיזי של התמונה הסכימו בממוצע לשלם יותר עבורה. במחקר נוסף ערכו החוקרים סקר שבדק כמה היו מוכנים צרכנים לשלם בעבור עותק מודפס של הספר הארי פוטר ואבן החכמים, וכמה היו מוכנים לשלם בעד גרסה דיגיטלית שלו. בדיקה דומה נערכה לגבי עותק קשיח של הסרט האביר האפל לעומת קובץ דיגיטלי שלו. בשני המקרים הצרכנים היו מוכנים לשלם יותר על המוצר הפיזי. ג'ארט מסביר כי הסיבה לכך, כפי הנראה, היא "שהם ציפו שתהיה להם תחושת בעלות עליהם". הנשאלים בסקר לא הפגינו ציפייה שונה להנאה מצריכת עותק קשיח או דיגיטלי, מה שמחזק את הסברה שההעדפה אינה נוגעת לתוכן של הדבר, אלא לעניין מהותי יותר, תחושת בעלות.

כשהעמיקו לחקור בדבר, גילו מורוודג' ואטראסוי נקודה מעניינת נוספת: נבדקים נטו להעניק ערך רב יותר לעותק פיזי של סרטים שעוררו בהם הזדהות אישית מאשר לאותו סרט בעותק דיגיטלי, אך נבדקים שלא הזדהו עם הסרט לא ייחסו חשיבות לצורת הצריכה שלו. ג'ארט מסביר כי זה מתאים להשערת החוקרים, שלפיה "תחושת הבעלות הגדולה שמאפשר חפץ פיזי היא אפשרות מפתה כאשר קיימת מוטיבציה לחוות תחושת קשר גדולה עימו". לדבריו, תחושת הבעלות והקשר לחפצים נועדו לתווך ולהגביר את השליטה שיש לאדם על סביבתו. אם מחפשים לכך סיבות אבולוציוניות, שליטה היא מילה נרדפת למוכר ולידוע.

הדמיון לפרצוף אנושי ביחד עם הערך הסנטימנטלי של מכונית אספנות הם עילה להענקת כינוי חיבה.

אנו משתמשים בחפצים לא רק לצרכים פונקציונליים, אלא גם כדי לחזק את תחושת העצמי ואת הזהות שלנו – ואם הולכים יותר רחוק לעומק העניין, הרי שגם השימוש הפונקציונלי משרת בסופו של יום את אותה מטרה. באמצעות חפצים אנו יכולים לעצב את הסביבה בדמותנו, כי מה הדבר המוכר לנו ביותר אם לא אנו עצמנו? לאדם יש נטייה להשליך את עצמו על הסביבה ולחפש בה השתקפויות של עצמו. עצמים פיזיים משמשים לנו כמראות. מקרה פרטי ומעניין של התופעה, אשר ממחיש אותה ביתר שאת, הוא המנהג שלנו לכנות חפצים בשמות אנושיים.

סטפני באקלין כותבת על הנושא במגזין The Cut. היא מאמינה, ומציגה לכך ראיות כמובן, שכינוי חפצים בשם מתבצע על פי דפוסים מסוימים, וחשיפתם יכולה ללמד אותנו משהו יסודי על האופן שבו אנו מגדירים את האנושיות של עצמנו. "בהכללה, עצמים מסוימים נוטים לקבל שמות בתדירות גבוהה מאחרים", כותבת באקלין, ומציינת דוגמאות כמו כלי רכב ומחשבים ניידים. היא מציגה שלושה מנגנונים פסיכולוגיים שמסבירים את הנטייה שלנו לתת שמות לחפצים, ובראשם "מידת הדמיון של חפץ דומם מסוים לאדם". את הדברים מסביר פרופסור ניקולס אפליי, מומחה למדעי ההתנהגות מאוניברסיטת שיקגו. הוא מפרט: "זה יכול להיות המראה או ההתנהגות ואופן הפעולה, או כל רמז ודמיון שמוביל אותנו להתייחס ללא אנושי כאל אנושי". כלומר, כשאנו מזהים בחפצים אלמנטים שמאפיינים את עצמנו, בני האדם, זה מקל עלינו ליצור עימם קשר (גם אם מדומיין בלבד) ולהתייחס אליהם כאל ישויות אנושיות הלכה למעשה (גם באופן חלקי בלבד). "כתוצאה", מסבירה באקלין, "יש סיכוי טוב יותר שנעניק להם שמות אנושיים". כינוי, אם לחזור לסדר הדברים, מעיד כי מצאנו בחפץ תכונות אנושיות כלליות. כאן הדגש הוא על הזהות האנושית.

האם כל אדם הוא אנושי בהגדרה?

בדרגה מתקדמת יותר, שמות עוזרים לנו לחזק את הזהות האישית. באקלין מציגה את דבריו של הבלשן דייוויד פיטרסון, מי שפיתח את השפות הדות'ראקית והוואלריאנית עבור משחקי הכס, אשר מסביר כי "כשזה נוגע לחפצים אישיים, מדובר על ההבדל בין רמות החשיבות שאדם מייחס להם ועל רמות פוטנציאל ההיקשרות הרגשית שהוא יכול לפתח כלפיהם". במילים פשוטות, אנו נכנה בשם חפץ בעל ערך סנטימנטלי גבוה, או כזה שיש לו חשיבות מיוחדת ביחס לזהות הספציפית שלנו, ובמקרים רבים מדובר בשילוב של השניים. באקלין מדגימה: "שחקן גולף מושבע עשוי לכנות אחת מהאלות שלו בשם אם יש לה משמעות מיוחדת עבורו שמבדילה אותה מהשאר". ייתכן שזו האלה הראשונה שלו, או שעימה ניצח במשחק קשה במיוחד, או שקיבל אותה במתנה מטייגר וודס. במקרה הזה, השם משמש לטיפוח רכיבים יותר ספציפיים בתוכנו. ולבסוף, המנגנון השלישי הוא חברתי בטיבו. "אנשים עם מחסור בקשרים חברתיים יכולים לנסות לפצות באמצעות בניית קשר עם בעלי חיים או עם חפצים", כפי שנמצא במחקר של אפליי.

אנו נוטים אפוא לכנות חפצים בשמות כי אנו מוצאים בהם משהו אנושי כללי, כי אנו מוצאים בהם חברה וכי אנו מוצאים בהם את עצמנו. כשאנו מוצאים אחד או יותר מהדברים הללו בחפץ, אנו למעשה מוצאים בו משהו מוכר, מעין התכתבות עם הזהות שלנו. וזה, בתורו, מבטא את הצורך שלנו בשליטה בסביבה. אנו מאריכים את עצמנו אליה בתיווך דימויים חזותיים, רגשות וצרכים חברתיים. ככל שחפץ מייצג אותנו בצורה עמוקה יותר, כן עולה הסיכוי שנכנה אותו בשם. ומכיוון ששם אף הוא תכונה אנושית, מסבירה באקלין, הכינוי מוביל למעגל היקשרות שמזין את עצמו. אם אנו נורא אוהבים את האופנוע שלנו עד כדי כך שכינינו אותו בשם, עתה כשיש לו מאפיין אנושי נוסף, אנו מייחסים לו עוד יותר אנושיות והקשר שלנו אליו מתחזק והולך.

 

סצנת התפילה, מתוך מטאל ג'אקט של סטנלי קובריק. ההקצנה חושפת את האירוניה שבהאנשה.

מה לגבי כל שאר החפצים, הנעדרים אנושיות? מהם אפשר ללמוד את אחד השיעורים החשובים בהקשר הזה, אם לא החשוב שבהם. על פי המחקרים של אפליי, בדיוק כשם שיש לנו נטייה להאניש חפצים יקרים לליבנו, קיימת בקרבנו נטייה הפוכה כשאנו מזהים חוסר מהמאפיינים הנ"ל. נראה שאחת התכונות שאנו מחפשים בחפצים היא סוג של חיקוי של המודעות האנושית, או מה שאנו תופסים ככזה. אין בהכרח קשר בין המאפיינים של החפץ ובין מודעות, אבל בראש אנו יוצרים קשר בין הדברים. אם זה נראה כמו בן אדם, מדבר כמו בן אדם והולך כמו בן אדם – זה כנראה בן אדם. העניין הוא שתכונות אנושיות אינן בהכרח משהו מוחלט, ובכל מקרה תכונות אישיות, כשמן, אינן משותפות לכל. ולכן יש פה מידה רבה של שיפוט סובייקטיבי. ובעוד שלגבי חפצים זה פחות חשוב, אפליי מסביר כי עשויות להיות לזה השלכות גם על יחסים בין אנשים. "כשאתה מבין מתי אנשים חושבים על דברים אחרים כבעלי מודעות", הוא מסביר, "אתה יכול להסביר מדוע אנשים מתייחסים ללא-אנושי כאנושי, אבל לעיתים גם מדוע אנשים מתייחסים לבני אנוש כמו לחפצים". הסכנה היא שאנשים שונים מאיתנו ייתפסו כפחות אנושיים, מה שנמצא בבסיס של סכסוכים רבים בין פרטים ובין קבוצות. מאידך, ההיסטוריה הפגישה אותנו עם דמויות שלא היינו מייחסים להן תכונות אנושיות כדי לא לזהות את הרוע הזה גם בעצמנו. אנושיות, במילים אחרות, נתפסת בעינינו כספקטרום, ולא בהכרח אנו ממקמים את כל בני האדם בקצה החיובי שלו.

פרדוקס ההאנשה של קובריק

הבמאי סטנלי קובריק נחשב לגאון קולנועי בין היתר בזכות יכולתו להעמיד תחת זכוכית מגדלת התנהגויות אנושיות רגילות שקיימות בכולנו במינונים מסוימים, להקצין אותן, ולעורר פולמוס לגביהן. בהקשר שלנו זכורה במיוחד סצנת התפילה מהסרט מטאל ג'אקט. הסרט מלווה מחלקת טירוני מארינס באימונים טרם יציאה למלחמת וייטנאם, ואת פעולותיהם במלחמה. בסצנה המדוברת, סמל המחלקה הקשוח מסביר לטירונים כיצד עליהם להתייחס לרובה שלהם. מפאת כבוד הקוראים, נשתדל לצנזר את הקטעים החריפים יותר. "הלילה אתם הולכים לישון עם הרובה שלכם, אתם תעניקו לו שם של אישה […] אתם נשואים לכלי הזה, לנשק הברזל והעץ, ואתם תהיו נאמנים לו".

ההאנשה של הנשק לא מסתיימת באלגוריה הזו, שכן לאחריה מגיעה תפילת הטירון לנשק. הסמל יורה שתי פקודות וטירוני המארינס נשכבים על גבם במיטותיהם כאיש אחד, כשהנשק בידיהם מקביל לגופם. הסמל נובח פקודה נוספת: "התפללו!" והטירונים בקול אחד ובניגון שמזכיר טקס של כת: "זה הרובה שלי. יש הרבה כמותו, אבל זה האחד שלי. הרובה שלי הוא חברי הטוב ביותר. הוא חיי. עלי לשלוט בו כשם שאני שולט בחיי. בלעדיי, הרובה שלי חסר תועלת. בלעדי הרובה שלי, אני חסר תועלת […]". די בקטע הקצר הזה כדי להבין כיצד מעלה קובריק שאלות מהותיות ומרתקות לגבי ההתנהגות האנושית. למשל, האירוניה שבהענקת תכונות אנושיות לכלי שנועד לקחת חיים, או הפרסונליזציה של כלים זהים בייצור המוני. וכל זה על רקע הדה-הומניזציה בין הצדדים הניצים, שמתקיימת כחלק כמעט בלתי נפרד ממלחמות בכלל, ובווייטנאם באופן ספציפי.

הסצנה הזו מעוררת מחשבות לגבי האופן, הפרדוקסלי לעיתים, שבו אנו נוהגים בחפצים ובבני אדם כאחד. ייחוס תכונות אנושיות לחפצים דוממים הוא צורך טבעי של האדם המקנה לו שליטה וודאות. אין שום מניעה שנבחר לעשות זאת גם כלפי אנשים. אנחנו יכולים לשלוט באופן שבו אנו משיגים שליטה.

תמונת כותרת: ShotPrime Studio / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מתי הפכנו לבני אנוש ומה עושה אותנו לכאלה – החלקים החסרים בפאזל מקורות האדם

אפקט מיכאלנג'לו - מתחת לאשליית "העצמי" מסתתרת הזהות האידיאלית שלנו

ההבדלים בין אנשים נוצרים בדמיון שלנו – ראם דאס על תמצית הזהות האנושית

עוד מרדיו מהות החיים: