המוח שלנו יכול להפיק תועלת רבה מרעשי רקע – באילו תנאים הם משפרים יצירתיות וריכוז?

דמות הספרנית נצרבה בתודעה הקולקטיבית של דורות שלמים כישות מעוררת אימה. מאז ומתמיד נודעה בכוחה להקפיא את הדם בעורקיהם של השובבים בילדים, באמצעות הגייה מבשרת רעות של מילה אחת בלבד – "שקט!" יותר משנמצאה שם כדי לטפל בהשאלת ספרים, ראתה עצמה הספרנית הקלישאתית כנוצרת הדממה, אשת החוק והסדר שבידיה הופקד השקט הקדוש של הספרייה, מקום שאליו מגיעות הבריות כדי להרהר, להגות וללמוד.

אחרי הכול, פעילות קוגניטיבית גבוהה היא משאת נפשה של האנושות, ושמירת התנאים לביצועה היא שליחות. שקט, על פי האמונה הרווחת, הוא עמוד התווך של תנאים אלה. ורבים יעידו כי שקט אכן הכרחי עבורם כשזה מגיע לפעילות חשיבה מאומצת, למידה או תפוקה יצירתית. אך המציאות שבה רבים מאיתנו עובדים אינה מאפשרת תנאי שקט אופטימליים בהשגחה צמודה של ספרנית. רעש הוא חלק בלתי נפרד מסביבת העבודה של רובנו. יחד עם זאת, מחקרים נוירולוגיים מגלים כי בתנאים מסוימים רעש – ובאופן ספציפי רעש לבן – עשוי להיות הפתרון לבעיית הסחות הדעת.

לרעש לבן יש הגדרה מדעית מדויקת המדברת על אות אקראי שמגוון התדרים המרכיבים אותו פועלים באותה עצימות. לא נסתבך כאן יותר מדי עם הגדרות פיזיקליות ונתייחס אל רעש לבן כאל צלילי רקע חסרי פשר בווליום בינוני-נמוך. רעש לבן יכול להיות המהום מזגן, קולות המגיעים מהרחוב שמחוץ לחלון, צלילי טבע, זמזום רקע של בית קפה וכן הלאה. הדבר החשוב הוא שהרעש יהיה בעוצמה בינונית-נמוכה, וללא משמעות מיוחדת עבורנו. לצורך העניין, צליל המנוע של מטוס בזמן טיסה יכול להיות רעש לבן עבור הנוסעים, אך עבור אדם שיושב על כנף המטוס יהיה זה סתם רעש, גם אם נשתיק באופן היפותטי את צליל הרוח ונתעלם מעוד אי אלו כשלים לוגיסטיים בניסוי שכזה.

רעש לבן יכול לשמש כמיסוך בפני הסחות

השאלה היא כיצד מתיישבת העובדה שרעש לבן נמצא כמסייע לחשיבה באופן אובייקטיבי עם העובדה שאנשים רבים חווים הסחות דעת כשברקע רעשים? פרופסור וויליאם קלם, מומחה לנוירולוגיה מאוניברסיטת טקסס A&M, מסביר ב- Psychology Today שהאפקט החיובי של רעש לבן מתרחש רק בתנאים מסוימים. כחוקר זיכרון הוא מתמקד בלמידה. "אישיות הלומד עשויה להיות משתנה חשוב", הוא כותב ומציין מחקר שמצא כי "הן מוזיקה, הן רעשי משרד ברקע, פגמו בביצועים של מופנמים במשימות הכוללות הבנת הנקרא וחשבון". במחקר שבדק זאת נמצא כי בתנאי שקט לא נמצא הבדל בביצועים בין סוגי אישיות. כלומר, על פי המחקר לרעש אין יתרון מיוחד, אלא לאנשים מסוימים יש יתרון כי להם הוא מפריע פחות.

בנוסף לכך, קלם טוען כי מחקרים אחרים הצביעו על יתרון לרעשי רקע במקרים של אנשים עם הפרעות קשב, אך הפרעה לבעלי יכולת ריכוז טובה. ובזמן שמחקרים אחדים הצביעו על חוסר תרומה של רעש לבן, אחרים הראו שיפור כלשהו בזיכרון. הטענה העיקרית של קלם, אם כן, היא שעלינו לקחת בעירבון מוגבל את היכולת של רעש לבן ברקע לסייע לנו בפעילות מנטלית מאומצת. זה עובד רק בתנאים מסוימים. היופי הוא, שהתנאים הללו מתקיימים תדיר בסביבת העבודה המודרנית. "מה שזה אומר לי", הוא מסכם, "זה שרעש לבן עשוי להיות בעל ערך אם יש רעש כללי בחדר שאותו צריך להסוות". וזו נקודת מפתח, כיוון שעבור רבים מאיתנו שקט מוחלט הוא חלום רחוק, חזון אחרית הימים.

אז מה ההבדל בין רעש לבן לסתם רעש? מה הופך את צלילי המשרד להסחת דעת ואת רעשי בית הקפה לזמזום מעודד יצירתיות? השאלה הזו בדיוק חלפה במוחו של דייוויד בורקוס, פרופסור למנהיגות ויזמות מאוניברסיטת אורל רוברטס באוקלהומה. במאמר ב- Harvard Business Review הוא מספר על חבר ששכר מרחב עבודה בחלל משותף, כמו זה שמציעה חברת WeWork, לאחר שהסחות הדעת במשרדו לא אפשרו לו לעבוד. משרדים רבים מספקים לעובדיהם חללים פתוחים, שבמקרה הטוב מופרדים באמצעות מחיצות, וההתרחשות המשרדית של אותו חבר גרמה לו לחצות את הכביש ולהיכנס למשרדי עבודה משותפים המשכירים מרחבים ליזמים ולעצמאיים בתחומים שונים. הבחירה הזו, מספר בורקוס, "נראתה לי מוזרה, אחרי הכול מרחבי עבודה משותפים גם הם משתמשים בחלל פתוח".

רעש לבן באזור הארקטי הקפוא. מיליוני צפיות מעידות על התועלת שהאדם מפיק מצלילי רקע  סתמיים.

מדוע אנו מעדיפים שיחות של זרים?

אך לדברי בורוקס קיים הבדל אחד מהותי בין השניים, שאותו מצא בסדרת מחקרים שבדקו כיצד משפיע סאונד על המוח. "ייתכן שזה לא הצליל עצמו שמפריע לכם… ייתכן שזה מי שמפיק אותו". כלומר, ההבדל בין הרעש במשרד שלכם לרעש במשרד שאינו מוכר לכם, או בבית קפה למשל, הוא מקור הרעש. אמנם בשני המקרים מדובר בתמהיל של פטפוט ופעילות אנושית, אלא שבסביבה המוכרת שלכם, לצלילים הללו יש משמעות והקשר, ואילו במקום זר המוח יכול לעבד אותם כזמזום חסר פשר, ממש כמו רעש לבן. כשאנו שומעים חצאי משפטים על סיפור שאת הרקע שלו אנו מכירים, או יודעים מי הדמויות הפועלות בו, המוח שלנו נשאב מהעבודה שלנו אל הסיפור בניסיון לפענח ולהשתתף. כאשר חצאי המשפטים הללו מגיעים מאנשים שאנחנו לא מכירים ועוסקים בסיפורים סתומים מבחינתנו, למוח קל יותר לסנן אותם. ואף יותר מכך, על פי מחקר שמציג פרופסור בורקוס צלילי הרקע הללו עשויים להוות את סביבת העבודה היצירתית המושלמת.

במחקר נבדקה השפעה של רעשי רקע על היצירתיות במגוון דציבלים לצד השפעת שקט. המדענים גילו כי לא קיימים הבדלים בביצועים של אנשים בין שקט, 50 דציבלים, ו-85 דציבלים. אולם ב-70 דציבלים נצפתה עלייה מובהקת ברמת היצירתיות של הנבדקים. כלומר, לרעש לבן בעוצמה בינונית אפקט אקטיבי על מעגלי המוח, אשר מעודד מחשבה יצירתית. על פי בורוקס 70 דציבלים היא רמה המקבילה לרעש הממוצע בבית קפה טיפוסי. עבור חלק מקוראינו סביר שזו אמירת המובן מאליו. לא בכדי האינטרנט עמוס לעייפה באתרים ובסרטונים שמספקים צלילי רקע ומכריזים על עצמם כמשפרי ריכוז. ולהם דורשים רבים. האתר Hipstersound, כאילו כדי להמחיש את הממצאים של בורוקס, אף יצר הקלטות של בתי קפה.

הן פרופסור בורוקס והן פרופסור קלם גורסים כי הבעיה העיקרית היא רעשי רקע שיש בהם כדי ללכוד את הקשב שלנו, דהיינו, צלילים בעלי משמעות. אך הממצאים של מחקר היצירתיות מציגים נקודת מחלוקת בין השניים. קלם מאמין כי היתרון של רעש לבן הוא בהטבעת רעשי רקע בעלי משמעות, או במילים אחרות Fight noise with noise. הגישה של בורוקס, מאידך, היא שמנגנון הפעולה עצמו של רעש לבן – הוא שמגביר את היצירתיות באופן אקטיבי. "הרמה הנכונה של רעשי רקע עשויה להפר את דפוסי החשיבה הנורמליים שלנו, בדיוק במידה שמאפשרת לדמיון שלנו לנדוד, מבלי להפוך את הריכוז לבלתי אפשרי", מסביר בורוקס. הדעה הרווחת בקרב נוירולוגים כיום היא שחשיבה יצירתית נובעת מחיבורים בין עולמות תוכן מנטליים שונים, אשר מתאפשרים על ידי פתיחת המעגלים הסגורים של החשיבה. כשאנו עוסקים בבעיה ומנסים למצוא לה פתרון, המחשבה נוטה להתנהג כמו סוס שעיניו מכוסות וללכת בתלם ידוע מראש. אולי מכאן הביטוי "קו מחשבה". אבל בפעילות יצירתית אנחנו לא רוצים לנוע על קו, אלא להיות חופשיים במרחב. רעש לבן בווליום מסוים כנראה מאפשר להסיר את כיסוי העיניים של הסוס, מבלי לעצור את הליכתו לחלוטין. "כניסה לסביבה מעט רועשת עשויה להוות טריגר חשיבה מופשטת עבור המוח, ובכך לייצר רעיונות יצירתיים".

טלטול עדין של המחשבה

תוצאות המחקר הזה קיבלו חיזוק ממחקר אחר שבחן את הפעילות החשמלית במוח ביחס לסביבות רעש שונות. גם כאן נמצא יתרון לרעש לבן. במקביל מצאו החוקרים כי אינטראקציות ישירות או שיחות הפריעו משמעותית לפעילות היצירתית. כך שלמעשה המוח מפרש צלילים שונים על פי ההקשר. ברגע שהרעש מספק קצה חוט למחשבות אחרות, זוהי הסחת דעת. אך כאשר המוח מזהה ברעש דרך ללא מוצא, הוא חווה גירוי שכל הנראה מסיט אותו בנגיעות קלות לכיווני מחשבה שונים, תוך שמירה על מיקוד בבעיה של הפרק.

"כשמביטים על התמונה הכוללת, הלקח כאן הוא שסביבת הריכוז האידיאלית אינה קשורה לחופש מרעש, אלא לחופש מהסחת דעת", מסכם בורוקס. לכאורה מוצג כאן עימות בין שתי גישות, אבל למעשה המחקרים בדקו פעילויות מוחיות שונות: קלם התמקד בלמידה וזיכרון ואילו בורוקס בפתרון בעיות יצירתי. כך שלמעשה אין פה סתירה של ממש בין הממצאים. אדרבה, רעש לבן יכול להיות שימושי במגוון סיטואציות, בין אם אנו לומדים, עובדים, או סתם חושבים על פתרון יצירתי לעניין כלשהו. לפי בורוקס, זו הסיבה שאנשים מצליחים להתרכז ברעש של בתי הקפה אבל מכלים זמן רב בניסיון כמעט עקר לשמור על פוקוס במשרד.

ולמרות הגיבוי המדעי ליתרון היצירתי של רעש לבן, אנחנו מסירים מעצמנו כל אחריות ביחס למי שיבחר להשתמש במאמר זה כדי להסביר לספרנית הקרובה למקום מגוריו מדוע הוא מחבר פן לחשמל באזור העיון.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

המקום שבו תשמעו את הדם זורם בעורקים – האם ניתן לחוות דממה מוחלטת ומה השפעותיה?

"רעיונות הם כמו דגים" – הבמאי דיוויד לינץ' באבחנה מרתקת על יצירתיות

המקומות המשונים שבהם נמצאת שלווה – 3 סרטוני זן שכנראה לא התכוונו להיות כאלה

עוד מרדיו מהות החיים:

עם הטבע – סדרת פרקים על דרך הטבע והמרקם המופלא שבתוכו