מסתבר שחשיפה לפחד יכולה להביא לנו שליטה עליו ואף לתרום בתחומים נוספים

כילד, ברוס וויין פחד מאוד מעטלפים והיה עד לרצח הוריו. שתי עובדות לכאורה לא קשורות, אך הנה החיבור:  כשהתבגר, החליט להיות גיבור-על ובחר דווקא בעטלף לייצג אותו בזהותו הסודית שבאמצעותה הכריז מלחמת חורמה על הרוע במטרה להביא צדק לעולם. ברוס וויין הוא לא אדם אמיתי, וסביר שרובכם הבנתם את זהותו מהשורה הראשונה. לטובת השאר, נספר שמדובר בבאטמן, יציר דמיונו של האמן בוב קיין שהגיח לעולם בצורתו הראשונית בחוברת קומיקס ב-1939 ומאוחר יותר כיכב בקולנוע.

ברוס וויין הוא לא היחיד לחשוש מבעל חיים זה. הפחד מעטלפים הוא כה נפוץ, גם אם בלתי מוצדק אובייקטיבית, עד שיש לו ערך בוויקיפדיה וגם כינוי בן מילה אחת: כירופטופוביה. פעמים רבות הסיבה היא מיסקונספציה של החיה, שלרוב מוצגת כיצור מכוער עם עיניים מפחידות. סטריאוטיפים ומיתוסים שגויים רבים נקשרו אל היונק המעופף, ביניהם שהוא עיוור, תוקפן ואוהב להסתבך בשערות. ואם לא די ביחסי הציבור המפוקפקים לעיל, רבים מקשרים את העטלף לערפד ולתכונת מציצת הדם שלו. באירופה של ימי הביניים ראו בעטלף שנכנס הביתה סימן למוות קרוב באותה משפחה. קישור נוסף באותם זמנים היה לשטן, שגם הוא אויר באותה עת עם כנפיים מעור הדומות לכנפי עטלף. בקיצור, לא מוניטין לשאוף אליו.

על אף שמיתוסים אלו הופרכו מזמן והעטלפים לא מהווים סכנה עבורנו, הפחד הקמאי נטמע בנו, ובעוד שיש מי שיבוא סקרן להכיר את החיה המוזרה ששונה מאיתנו כל כך, רבים מעדיפים לתחזק את השם הרע שלה ולהימנע מכל פגישה איתה.

המטרה: לנסות ולהבין איך זה להיות עטלף

בחזרה לברוס וויין. את הפוביה הפרטית שלו פיתח (או שכלל) בילדותו בזמן שנפל למערה והותקף על ידי עטלפים. בבגרותו הוא כובש את פחדיו האישיים בכך שהוא משתמש בחליפת העטלף פעם אחת כדי להגן על עצמו ופעם שנייה כדי להטיל מורא על הפושעים באמצעותו זריית הפחד ממנו החוצה. אז למה הוא בחר דווקא בעטלף כתחפושת לפעילות האלטר-אגו שלו? לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שייתכן מאוד שהוא יצר את הדמות כדי להפסיק לפחד ממנה. כשאנו מכירים את האחר, ואף יותר כשאנו מזדהים או מביעים אמפתיה, אנחנו מתחברים אליו, כפי שוויין התחבר לבאטמן, איש העטלף פרי מוחו הקודח.

הפילוסוף תומס נייג'ל במאמרו המפורסם איך זה להיות עטלף, העוסק במבנה התודעה, טען שקל לדמיין איך זה להיות תלוי על עץ במהופך, למשל, או לעוף בעזרת הקרום שבין הזרועות ולתפוס חרקים תוך כדי תעופה – אבל איך זה לחוות חוויות כאלה בתור עטלף? למשל, לנווט בעזרת סונר?  לדבריו, אנחנו לא מסוגלים לחוות את החוויה ה'עטלפית' וכל שבידנו הוא לדמיין את עצמנו מתנהגים כעטלף וחווים חוויות כאלה.

נייג'ל התייחס לתודעה שלנו וטען שיש לה מבנה מסוים, שאיננו מסוגלים לחרוג ממנו. הוא דיבר על כך שהתודעה שלנו סובייקטיבית והבנת המצבים הנפשיים של האחר קשה עד בלתי אפשרית למי שלא יכול לחוות בעצמו את אותם מצבים נפשיים. במילים אחרות, אנחנו יכולים לדעת לא מעט על עטלפים על סמך הכרת תכונותיהם הביולוגיות והתבוננות בהתנהגותם, אך היבטים מסוימים בעולמם יישארו חבויים מאתנו.

למעשה, בטיעון של נייג'ל טמון ההסבר לפחד מהשונה: כשאנו נידונים מראש לכישלון בהבנת האחר, הוא הופך עבורנו לבלתי צפוי ואין לנו איך לחזות את מעשיו. ואולם, נראה שאין לנו הרבה ברירה, וכדי להתקדם במסע לעבר השחרור עלינו בכל זאת לנסות ולהכירו ככל שנוכל. ג'וזפין דונובן, תיאורטיקנית פמיניסטית, טוענת כי באמצעות השקעת תשומת לב במטרה להכיר את האחר, כולל את התנהגותו ותגובותיו לסיטואציות שונות, יהיה זה אדם או חיה, נוכל לפתח רגישות שתוביל להבנת נקודת המבט של אותו זולת. בסופו של דבר, היא אומרת, נוכל כך גם לאמץ את נקודת המבט שלו. היא מודעת לכך שמדובר ביצורים שונים עם תודעה שונה, אך סבורה שבעזרת התבוננות זהירה בהוויה של האחר ניתן לפתח תגובות מוסריות המתאימות לו. כך, למשל, אדם שונא חתולים שחברו איבד את החתול האהוב שלו יכול להבין את החוויה של החבר באמצעות התחברות לאובדן של דבר מה או מישהו האהוב עליו, יהא אשר יהא, גם בלי להזדהות עם החיבה לחיה עצמה.

פחד מהשונה, יהיה זה אדם או בעל חיים, יכול להסתיים עם חשיפה מבוקרת.

לצלול לתוך הפחד

פחד מעטלפים הוא מקרה פרטי של פחד שמעורר בנו השונה והלא מוכר. בצורה האנושית שלו, אחד הביטויים הקיצוניים שלו הוא שנאת זרים. אבל גם בצורות יותר מעודנות שלו, הפחד מהשונה מאפיין את כל בני האדם ולפעמים גורם לו לפגוע באותו שונה. מעבר לנזק שנגרם לאותו אחר, אנחנו עלולים כחברה להפסיד גיוון ותכונות שעשויות להתגלות כחיוביות. אז מה עושים, איך מתגברים על הפחד?

לפני הכול, אפשר לחפש את המשותף, שכן זו הדרך הפשוטה ביותר להתחבר. נייג'ל, למשל, בחר בעטלף כדוגמה מכמה סיבות: למרות שהמערכת החושית שלו שונה מאוד משלנו – וזה, כאמור, מה שמקשה עלינו לדמיין את האופן שבו הוא חווה את חייו – הוא יונק, כמונו, מטפל בצאצאיו, בעל דם חם ואנטומיה בסיסית דומה לשלנו.

מעבר לכך, מתברר שדווקא כניסה אל תוך הפחד יכולה לעבוד גם בשבילנו ולהוציא אותנו מחוזקים. נועם שפנסר, פרופסור לפסיכולוגיה, כותב ב-Psychology Today על חרדה. הוא מתייחס לתופעה המכונה הביטואציה, או התרגלות. בז'רגון המקצועי מדובר על תהליך של ניתוק בין הגירוי לתגובה שנוצר בעקבות חשיפה מתמשכת לאותו גירוי. ככל שנהיה חשופים לגירוי מסוים, כך תרד עוצמת התגובה שלנו אליו. מנגנון זה הוא שגורם לנו להשתעמם פעמים רבות מפעולה החוזרת על עצמה ולחפש ריגושים חדשים. חוויית החרדה, הוא מסביר, מערבת גירוי של מערכת העצבים. "אם מערכת העצבים שלכם לא מגורה, אתם לא יכולים לחוות חרדה".

החשיפה למקור הפחד היא נוגדן לפחד עצמו

באופן מובן, רוב האנשים מנסים להתמודד עם רגשות כמו חרדה באמצעות הימנעות ממצבים או מאובייקטים שמפיקים את אותם רגשות. ואולם, הוא מדגיש, "התחמקות עשויה למנוע את ההביטואציה של מערכת העצבים שלכם". כלומר, בכך אנחנו מונעים את האפשרות של מערכת העצבים שלנו להתרגל לאותו גירוי מפחיד עד שלא יהיה מפחיד יותר עבורנו. יותר מכך, הוא מזהיר, כשאנחנו נמנעים מדבר אחד, למשל ממעלית בעבודה, מאוד מהר נימנע ממעליות בכל מקום אאחר ובסוף נמצא את עצמנו ב"כלא של הימנעות". בנוסף לכך, כשאנו נמנעים מדבר שמפחיד אותנו, סביר שנרגיש תחושת כישלון, ובכל פעם שנימנע ממנו – החרדה תתחזק בעוד שאנחנו ניחלש. בסופו של דבר, אם כך, הניסיון להימנע מתחושת החרדה רק מעצים אותה.

כדבריו, חשיפה היא "התרופה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר הידועה לפסיכולוגיה", שכן היא מובילה להביטואציה. בחשיפה אנו מתעמתים עם הפחדים שלנו, מה שיכול להיות מבהיל בטווח הקצר, אך משתלם מאוד בטווח הארוך. בנוסף, רעיון החשיפה כשלעצמו עלול להיראות מנוגד לאינטואיציה, אבל כך גם הרבה אמיתות נוספות, טוען שפנסר ומביא כדוגמה את העובדה שאנו מתגוררים על כדור שצף בחלל אינסופי. ובכלל, גם אם החשיפה מפחידה, היא לא באמת מסוכנת ברוב המקרים. היא מפחידה קודם כל בגלל שרוב האנשים לא מבינים את רעיון ההביטואציה ומצפים שהפחד שלהם יחריף עד אינסוף בנוכחות המושא או המצב שמעורר אותו. אבל שום דבר לא צף לנצח, הוא מרגיע, והפחד, אם ניצבים מולו, יתחיל להתכווץ ככל שאנו מתרגלים אליו.

לדעת שפנסר, אפוא, הדרך היחידה לנצח חרדה היא לעבור בתוכה. בין אם החרדה היא מעכבישים, ממעליות או מדיבור מול קהל – נצטרך להתקרב לעכביש, להיכנס למעלית או לדבר בכיתה. זה לא קל, כמובן, שכן העימות הצפוי יפיק הרבה חרדה ראשונית, הוא מסביר. "תצטרכו להישאר בסיטואציה המפחידה עם התגובה המפוחדת עד שהיא תתחיל לשכוך, וזה אכן יקרה, מכיוון שכך אנו מתוכנתים". ואז, לא רק שתוכלו לומר שלום לחרדה או לפחות להפחית אותה לרמה נסבלת, אלא תרוויחו גם תחושות העצמה והישג על יכולת ההתמודדות. "בכל פעם שאתם מתעמתים עם פחד שלכם אתם מרוויחים כח והחרדה שלכם מאבדת אותו".

במישור ההתנהגותי, הוא מוסיף, התייצבות מול הפחדים שלנו באופן חוזר ונשנה מסייעת לפתח מיומנויות, וזו מצדה מפחיתה את הסיכון לכישלון ומכאן גם את הצורך לדאוג. גם במישור הרגשי יש לחשיפה תועלת רבה: בעיות חרדה רבות, ואולי כולן, אומר שפנסר, הן בבסיסן 'פחד מפחד'. אנשים שמפחדים מקהל, מעליות או מטוסים יודעים שאין בכך סיכון של ממש (פעמים רבות הם שולחים את ילדיהם לאותם מקומות בלי לפחד). מה שמפחיד אותם הוא תחושת הפחד כשלעצמה. חשיפה לתחושות הפחד מאפשרת להסתגל אליהן.

הפופולריות שדמותו של באטמן זכתה לה מעידה אולי על הכמיהה של אנשים להפסיק לפחד, בנוסף לרצון למגר את הרוע. ואם נרחיב את היריעה, שהרי הן העטלף והן איש העטלף הן מטאפורה לעולמנו הרגשי, לרובנו יש משהו או מישהו שאנחנו מפחדים ממנו. בין אם זו חיה אקזוטית ובין אם אדם שנדמה לנו שונה בתכלית השינוי מאתנו, שהייה במחיצתו עשויה לרכך את החשש מהבלתי מוכר.

זה לא מקרי שלהבדיל מגיבורי על אחרים, לבטמן אין כוח על של ממש על והוא משתמש במשאבים כמו חוכמה, זריזות, תיאטרליות, אמנויות לחימה, טכנולוגיה חדשנית ומעל לכל – כח רצון ומוטיבציה אדירה לעשות צדק. ולמרות זאת הוא ממוקם גבוה ברשימת מאה גיבורי העל של האתר האמריקאי GN. משאבים אלו, לפחות חלקם, זמינים ונגישים לכל אחד מאתנו, ואם נשכיל להביט לפחד בעיניים, לחקור ולהכיר אותו ואף למצוא מכנה משותף בינינו, ייתכן שבסוף המסע נגלה שיש לנו כח על.

קרדיט תמונת כותרת:  Tinxi / Shutterstock.com

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: זרים יכולים לעורר בנו אושר - כל שצריך הוא לדבר אתם

4 סיבות מדוע כדאי לצאת ולפגוש אנשים מתרבויות שונות

הארות שוליים – אורי גוטליב ואירי ריקין מדברים על פחד ברדיו מהות החיים

עוד מרדיו מהות החיים:

התעוררות