הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מדוע אנשים שמשתמשים באמוג'י מצליחים יותר בהשגת בני זוג?


5 בספטמבר, 2017

* ישיבת קריאייטיב במשרד מיתוג. הלקוח בחר בברווז כדי לסמל את החברה שלו. *

מנהל צוות: "אני רוצה לשדר קשיחות, תעוזה ועוצמה".

חבר צוות: "אבל בוס, איך נעשה את זה עם ברווז?"

בוס:

חבר צוות: "יש לי רעיון! נעשה לו פרצוף כועס!"

בוס: "גאון!"

השיחה המדומיינת הזו היא פורמט נפוץ ומקובל ברשתות החברתיות כדי ללגלג על תופעה מסוימת, להצביע על האירוניה שבה, או כדי להדגיש כל היבט סאטירי שקיים בה. אם תבחנו את סמליהן של קבוצות ספורט או יחידות צבאיות, למשל, תגלו כי אלה המשתמשות בבעלי חיים – תמיד יציגו את החיה הנבחרת בהבעה זועמת. הפרצוף הגנרי הזה שהפך לברירת מחדל אמנם משעשע וקצת מוציא את העוקץ מהרעיון, אבל הוא מקפל בתוכו גרעין מאוד משמעותי בהוויה האנושית. הוא מסגיר את הרעיון שייתכן כי היכולת שלנו להעביר מסרים כלל אינה תלויה במילים.

על פי תיאוריות מסוימות אנחנו בכלל לא מסוגלים לחשוב בלי מילים. אם אין לזה מילה, למוח אין דרך לגשת לזה. לכן פנינו אל בעלי החיים, שמילים אינן בארסנל אמצעי התקשורת שלהם. שיניים חשופות, גבות מכווצות ואוזניים משוכות לאחור הן מסר אוניברסלי חד-משמעי. לא משנה איזה בעלי חיים אתם, אם תראו דוב עם ההבעה הנ"ל תבינו בבהירות שאף תיאור מילולי לא יצליח לבטא, שעדיף לכם להימצא בכל מקום אחר שאינו שם. 

אז מה כל זה רלוונטי לבני האדם? הרי לכל מין אמצעי התקשורת שלו. תינוקות לומדים אותם כבר כשהם בני מספר חודשים: כלב נובח, חתול מיילל, סוס צוהל וכן הלאה. לנו יש מילים. הסיבה הפשוטה היא שהבעות, ושפת גוף בכלל, הן אמצעי תקשורת משותף לבני האדם ולבעלי החיים. מדען מאוניברסיטת אלברטה בקנדה, שחוקר את שפת הגוף של בעלי החיים והתקשורת שלהם עם בני האדם, מסביר במגזין The Conversation כי "בעלי חיים, בייחוד החברתיים שבהם, ככל הנראה פיתחו הבעות פנים מאותה סיבה שאנו פיתחנו אותן – כדי לתקשר אלה עם אלה". זה אף חוצה מינים. כל בעלי הכלבים, למשל, יודעים לזהות לא רק שמחה ועצב, אלא אף תחושות מורכבות יותר כמו שיעמום או 'צ'יל'. המשמעות היא שלמרות השפה המילולית המפותחת והמורכבת שלנו, אנו מסוגלים לתקשר בצורה מדויקת מאוד גם באמצעים נוספים.

לתקן את המוניטין השלילי של סרקזם

למעשה, האמצעים הנוספים הללו כה חזקים שהם יכולים לשנות לחלוטין את המשמעות של המילים עצמן. יותר מכך, לא רק שפת הגוף משפיעה, אלא שלל רמזים אחרים מעולם הסאונד: גובה צליל, קצב, אינטונציה, טון, עצירות, עוצמת הווליום, צלילים שאינם מילים כמו צקצוק ועוד. נדמה כי קיים מספר אינסופי של תצרפי מילים והבעות-סאונד שיכול לחולל מספר אינסופי של משמעויות. המורכבות של השפה המילולית גרידא היא כאין וכאפס לעומת היכולת שלנו לדייק מסרים תוך שימוש משולב בארגז הכלים התקשורתי.

סרקזם היא דוגמה מעולה למורכבות הזו, כפי שמסביר הבלוג Farnam Street. הסיבה שסרקזם עובד היא מפני ש"השפה האנושית אינה קוד. לקוד אמיתי יש מערכת יחסים של אחד-לאחד עם המשמעות". סרקזם הוא עניין של פרשנות ומצריך בקיאות בניואנסים ובקונטקסט הנוספים לצורתה הטהורה של השפה. למשל, אם אני אשב עם קבוצת חברים במסעדה ואומר בהתלהבות יתרה: "האוכל ממש טעים! לא נהניתי ככה מאוכל מאז המילואים", סביר להניח שהחברים יצחקו, או לפחות יבינו שמדובר בארוחה נוראית. הם לא יודעים איזה אוכל היה לי במילואים (אולי הוא באמת היה טוב?), והם גם שומעים שאני משבח מילולית את הארוחה. ובכל זאת הם מסיקים את ההיפך. הסיבה היא שהם יודעים מה המילואים מסמלים ושהייתי בוחר מילים אחרות כדי לתאר את הארוחה אם היא הייתה מוצאת חן בעיניי. בנוסף, יש מנעד התלהבות מקובל לכל סיטואציה, והם הבינו שההגזמה שלי באה לספר להם סיפור אחר. כלומר, הן השימוש במוסכמות, הן בשפת גוף והן בסאונד עזרו לי להעביר מסר הפוך למילים שהוצאתי מפי.

אם האישה הזו הייתה מספרת לכם שהאוכל פשוט מעולה, הייתם טועמים?

הפוסט בבלוג מתבסס על ספרם של שני חוקרים, המדען הקוגניטיבי הצרפתי דן ספרבר והבלשנית הבריטית דיידרה ווילסון. השניים מסבירים עד כמה סרקזם הוא צורה מורכבת של שימוש בשפה. לשיטתם, הטענה לגבי האוכל במסעדה לא מתקשרת ישירות את המשמעות המילולית, אך גם לא את המשמעות ההפוכה. כלומר, לדידם, המסר שלי בכלל "מבטא גישה של לעג כלפי הציפייה הכללית" בקרב חבריי שהאוכל יהיה טעים. אני לא בא לומר אם טעים לי או לא, למרות שזה בהחלט משתמע מדבריי. מה שאני מנסה לרמוז עליו הוא הפער בין מה שאני אמור לקבל ובין מה שיש על הצלחת שלי. אם הציפייה שלי הייתה לאוכל גרוע (נגיד בבית חולים), וזה היה הדבר המובן מאליו, לא הייתי יכול להשתמש בדוגמה של המילואים.

הרעיון הזה לא מוגבל לסרקזם. עבורנו המילה "די" בעוצמה גבוהה ובמהירות מסמלת משמעות אחת, ואילו כשהיא נאמרת באריכות, בצליל גבוה ובניגון מתגרה, עשויה להיות לה משמעות כמעט הפוכה. דמיינו סיטואציה של אם המבקשת מילדיה להפסיק להתפרע בסופר, לעומת נער המבקש מידידה שלו לחדול מלדגדג אותו. התוספים שלנו משנים את משמעות המילים.

סרקזם, מסבירים לנו ב-Farnam Street, עובד כי הוא יעיל. הוא מקצר משמעויות מגוונות שהיינו נאלצים להרחיב במילים רבות לו היינו מתארים את תחושותינו בצורה ישירה. מאותה סיבה עובדים התוספים האקוסטיים האחרים, כמו הווליום והאינטונציה. הנער, שמאוד מעוניין שידידותו תמשיך לדגדג אותו, היה נאלץ לומר לה דבר והיפוכו: שהוא רוצה שהיא תפסיק לדגדג אותו כדי ליצור עליה רושם שהוא אינו מעוניין במגע לכאורה, אך מתוך כוונה שהיא תבין שהוא דווקא ישמח לכך. לא רק ארוך ומסורבל, אלא גם רחוק מאוד מהנורמות המקובלות של חיזור בין בני אדם. הקיצורים, שבאים לידי ביטוי באלמנטים של צליל או בשפת גוף, עוזרים לנו הן לקצר והן לגוון משמעות. הרי אם המשפט: "האוכל ממש טעים! לא נהניתי ככה מאוכל מאז המילואים." היה כתוב על דף, או מוצג על גבי מסך כפי שמקובל במחוזותינו, ליותר אנשים היה קל להתבלבל ולפרש את המשפט אחרת. וכאן נכנסים לתמונה האמוג'י. כי בעולם הווירטואלי שבו נשללים מאיתנו כלים כה יסודיים כמו שפת גוף, אנחנו זקוקים לתחליף ראוי.

האם השפה שלנו הולכת לאבדון?

יש לתופעה הזו אפילו שם – "חוק פו". על פי הכלל הבלתי רשמי הזה, כאשר אנו מנסים להעביר בטקסט כוונת צחוק, סרקזם, פרודיה וכמעט כל דבר שאינו משתמע באופן ישיר מהמילים עצמן – גדל הסיכוי שאנשים רבים יקבלו את המסר פשוטו כמשמעו ולא ירדו לסוף דעתו של הכותב. פרופסור ללינגוויסטיקה ויויאן אוואנס, כותב במגזין Nautilus כי "השימוש בטקסט דיגיטלי לבדו שואב את הניואנסים [...] כשמתלוצצים בתקשורת דיגיטלית, אמוג'י הם הדרך טובה ביותר להימנע מספק".

בחוגים מסוימים כבר מקוננים על אובדן השפה. המספרים מדברים בעד עצמם: מעל 90 אחוז מהקהילה האינטרנטית מעבירה מדי יום יותר מ-6 מיליארד אמוג'י. והנתון הזה נכון ל-2015 – מאז וודאי גדל. לדברי אוואנס "אמוג'י היום מגמדים אפילו את תפוצתה של השפה האנגלית". ואם הם מגמדים את השפה הגלובלית של האינטרנט, הרי שהשימוש בפרצופים והאיורים הקטנים בהכרח דוחק גם שפות אחרות למקום משני. המתנגדים לכך חוששים מצניחה קוגניטיבית קולקטיבית עקב רידוד השפה ובעקבותיה רידוד המחשבה. על פניו החשש מוצדק, שכן השפה היא אבן יסוד בתהליך חשיבה מורכבת. אך אוואנס לא ממהר להתרגש. הוא שייך לזרם שרואה מקום גם לסמלים, כתחליף לכל מה שהמרחב הווירטואלי גזל מאיתנו ביחס למפגש בלתי אמצעי.

הכלב לא עייף אך גם לא דרוך. הוא פשוט בצ'יל, רגוע ונהנה מהחול ומהשמש. בעלי כלבים יודעים להבחין בניואנסים הללו של מצבי הרוח גם בלי מילים. קיצור דרך תקשורתי.

אחת ההערכות שגורמות למומחים כמו אוואנס לחיות בשוויון נפש מול הידרדרות השפה לכאורה נוגעת ליחס בין המשמעות שאנו מפיקים ובין זו שעולה משפת גוף ורמזי סאונד. ההערכה הזו מדברת על עד כ-70 אחוזים של מסרים א-ורבאליים לעומת כ-30 אחוזים בלבד של משמעות הנשענת על המילים לבדן. אם מתרגמים את זה להודעת טקסט בוואטסאפ, למשל, אנו מנקזים שלושה רבעים מהמשמעות דרך המקלדת, בהנחה שלא השתמשנו באמוג'י. גם מסר חסר חשיבות כמו "ניפגש בשמונה" יכול להיות עתיר משמעות כשהוא מלווה בהבעה מאוהבת, למשל. בנוסף לכך, צריך לזכור שגם לקונטקסט המרחבי יש משמעות. כשאנו מתארחים בבית של מישהו קיימת הדרת כבוד שנעדרת מהודעת טקסט. אנחנו גם לא רואים כיצד הוא לבוש, כמה עייף או ערני הוא וכן הלאה. נפח עצום של מידע אובד ברשת - ואמוג'י הם דרך קצרה ויעילה לפצות על כך.

הסמלים הקטנים הללו הם שפת הגוף של האינטרנט. הם עובדים באותה דרך שבה עובדות יצירות אמנות או מוזיקה. ההבעה הרגשית עוברת דרכנו ללא כל הפרעה, כשפער המילים לא מהווה פקטור. זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת יותר באמנות מופשטת שאינה דורשת אפילו רקע היסטורי להבנת הציור, אלא חוש אסתטי, שכל בני האדם נולדו עמו ברמה בסיסית ויכולים לפתח באמצעות תרגול. זה לא שונה בהרבה מאינטליגנציה רגשית, היכולת לפענח את מצבו של אדם באמצעות כל המסרים שאינם מובהקים, כלומר, מה שמעבר למילים הברורות. אנחנו מחווטים לפרש ולהעניק משמעות לאינספור אותות שאינם מילים. היכולת הזו התפתחה עוד הרבה לפני כישורי השפה. זו הסיבה שהמתנגדים רואים באמוג'י צעד אחורה, אבל באותה מידה אפשר יהיה לומר שגם אמנות מופשטת היא צעד אחורה. השאלה היא אם ציר הזמן הוא שאלה רלוונטית בהקשר הזה, או הצורך שנוצר ביחס לנסיבות.

אמוג'י מסייעים לגשר על הפער שנוצר ברשת

הנה, לדוגמה, צורך שאמוג'י ממלאים, וכנראה גם באופן טבעי. אוואנס מציג מחקר שנערך באתר היכרויות ושגילה כי משתמשים שמוסיפים אמוג'י לתוכן ההודעות שלהם מצליחים יותר בעשרות אחוזים מאלו הממעטים להשתמש בהם. רגשות, כאמור, לא עוברים טוב בטקסט. ומכיוון שמציאת בן זוג היא צורך קדמוני, כישורי התקשורת הקדמוניים שלנו הולמים אותה היטב. אוואנס טוען שהסמלים הקטנים עצמם הם לא העניין. הם רק אמצעי למשהו בסיסי יותר. "לא השימוש באמוג'י כשלעצמו מביא לכם יותר דייטים", הוא כותב, "במקום זה, משתמשי אמוג'י הם מתקשרים יעילים יותר. למסר שלהם יש יותר אישיות והם מעבירים טוב יותר את הכוונה הרגשית של הטקסט".

בדיוק כפי שסרקזם הוא תקשורת יעילה, או כפי ששימוש בשפת גוף ורמזים א-ורבאליים מקצר משמעות, כך גם אמוג'י. ולכן אנחנו לא צריכים להיבהל מהם. יותר מזה, בסיטואציות מסוימות של תקשורת, השימוש בשפה גבוהה או הניסיון לנסח רעיון במילים מתוחכמות יכול דווקא להזיק. מאידך, אוואנס מזהיר כי שימוש יתר עלול להוביל לתוצאות לא רצויות. כשם שיהיה לכם מביך לעמוד מול אדם שזה עתה הכרתם וכבר שופך בפניכם את ליבו ומתייפח על עברו – כך מנת יתר של סמלים תיתפס כחריגה מוחלטת מגדר המקובל בתקשורת בין בני אדם.

המסקנה היא שכשזה נוגע לשפה, עלינו להבין את השימושים המגוונים של סגנונות התקשורת מחד, ולזכור שבסופו של דבר לתקשורת יש עקרונות אוניברסליים שלא משתנים ממדיום אחד למשנהו. זה ששלחת סמיילי קורץ לא אומר שאתה לא יכול לקרוא את מלחמה ושלום. אני יכול לשלוח צילום של אותו קטע פילוסופי מבריק מתוך ספר ולצרף אליו אמוג'י שונים, ובכל פעם המשמעות תשתנה; אני יכול לשים סמיילי עצוב והמקבל יבין מיד שזה קשור לשיחה קודמת שלנו; או לשגר סמיילי תוהה שיגרום לחבר להבין שאני מציג לו קטע מעורר מחשבה שאהבתי באופן כללי; ואם זה יהיה סמיילי מיושר פה, הוא ירגיש נזוף, כי זה בדיוק מה שטענתי בפניו הבוקר לגבי לא משנה מה. במילים אחרות, אין סתירה אינהרנטית בין שימושי השפה השונים.

בכל סוג של תקשורת אנו נדרשים לקרוא בין השורות. בעוד המינוח לקוח מעולם המילה המודפסת, לכל אמצעי יש את השורות שלו. במוזיקה זה יכול להיות צליל רקע קלוש שמלווה את כל היצירה ומעניק לה נדבך נוסף של משמעות; בציור זה גוון חוזר שיוצר אווירה; ובשפת גוף אלה החריצים שבפנינו. האמוג'י הם בסך הכול אותם חריצים, רק בפיקסלים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד לדבר על נושאים מאתגרים – ועוד כמה דברים ששווה ללמוד על תקשורת בין-אישית

אבד בתרגום? מדוע כדאי להכיר את הניואנסים הלשוניים של תרבויות שונות

10 עקרונות הכתיבה של ניטשה יכולים ללמד אותנו המון על תקשורת ועל מחשבה בכלל

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

19.09.17
מה כל כך מפחיד אותנו בלהחמיץ התרחשויות ברשת – ומה קורה כשאנו מתעדכנים ללא הרף?
18.09.17
מתנות הן דבר נפלא, אבל איך בוחרים כאלה שיעשו את העבודה? פסיכולוגים בדקו
17.09.17
כיצד הופך קשר רגיל לחברות עמוקה – ומה השפעתו על בריאותנו בטווח הרחוק?
14.09.17
ההרצאה השבועית של TED: אנו יכולים להמציא את העולם שבו אנו רוצים לחיות
13.09.17
האם קיימת דרך קריאה שמסייעת לחקוק בזיכרון יותר מידע מספרים?
12.09.17
ויטגנשטיין: לעולם לא נדע מה קורה במוחם של אחרים – איך בכל זאת להבין אותם?
11.09.17
מתברר שאנחנו מחקים אחרים אפילו מבלי להיות מודעים – פסיכולוגים מסבירים מדוע
10.09.17
תרגול מיינדפולנס לא דורש מכם דבר מלבד 10 דקות ביום – אפשר אפילו פחות
07.09.17
ההרצאה השבועית של TED: המציאות היא לא יותר מאוסף הזיות שכולנו מסכימים עליהן
06.09.17
פרדוקס סוף השבוע – כיצד מאמץ במעט הזמן הפנוי עשוי להוביל לחידוש מצברים?
05.09.17
מדוע אנשים שמשתמשים באמוג'י מצליחים יותר בהשגת בני זוג?
04.09.17
מחקר חדש: רגשות לא נעימים חיוניים לבריאות הפסיכולוגית שלנו
03.09.17
הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום
31.08.17
ההרצאה השבועית של TED: מה קורה במוח בכל פעם שאנו שותים קפה או תה?
30.08.17
הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?
29.08.17
האלגנטיות של חוקי הפיזיקה נחשפת ב-10 ציטוטים מעוררי השראה
28.08.17
כיצד לזהות אם אנחנו באמת בקיאים בנושא מסוים? הכירו את "טכניקת פיינמן"
27.08.17
איש אינו מחוסן בפני כישלון – אך הכישלון עצמו מחסן, תשאלו את ג'יי. קיי רולינג
24.08.17
ההרצאה השבועית של TED: הרב הראשי של אנגליה לשעבר במחשבות על האנושות של מחר
23.08.17
התועלת הבריאותית של שירה משותפת – והמדע שמסביר גם את האפקט הטרנסצנדנטלי שלה