הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

התועלת הבריאותית של שירה משותפת – והמדע שמסביר גם את האפקט הטרנסצנדנטלי שלה


23 באוגוסט, 2017

התקופה שבין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה העשרים יכולה להיחשב במידה רבה לתור הזהב של הפסיכולוגיה החברתית. בשנים אלה התבצעו כמה מהניסויים החברתיים שהפכו למיתולוגיה של חקר הפסיכולוגיה האנושית. פסיכולוגים כמו סטנלי מילגרם, לאון פסטינגר ופיליפ זימברדו הגו מחקרים מבריקים שהמחישו עד כמה ההתנהגות שלנו מושפעת ממוקדי כוח ומהדינמיקה בתוך קבוצה נתונה.

בין היתר, החוקרים שפעלו בשנים הללו הניחו את היסודות להבנת תופעת הדה-אינדיבידואציה, המתארת את ביטולו של הפרט בתוך קהל או מערכת, בדגש על ביטול הפרספקטיבה ואמות המוסר האישיות שלו. הקונטקסט של מרבית הניסויים היה שלילי: הם הוכיחו באיזו קלות אדם מסוגל לבצע מעשים שסותרים את התנהגותו הנורמטיבית, כשההמון או המערכת משמשים עבורו גורם מדרבן ומהווים ביטוח מפני לקיחת אחריות אישית. כשדברים נעשים בשם הקבוצה, הפרט יכול למתוח את גבולותיו בקלות יתרה.

שירה משותפת יכולה להעלים אותנו בתוך הקבוצה

יחד עם זאת, לתופעה קיים גם צד חיובי. למשל, כשאדם רואה אנשים רבים מתגייסים לעזרת אחר, הוא ייטה לסייע גם אם זה כרוך בסיכון. דוגמה טובה נצפתה בחופי פלורידה כאשר יותר מ-80 בני אדם יצרו שרשרת אנושית בתוך הים כדי להציל משפחה מטביעה, כפי שדווח בין היתר ב-Telegraph. הסיבות, לפחות בחלקן, דומות. כפי שבמצב שלילי קיים פיזור של אחריות, בעזרה תוך סיכון חיים קיים פיזור של תחושת הסכנה. בכל מקרה, מסתבר שלביטול האינדיבידואל יש גם צדדים חיוביים פחות אינטנסיביים, ויתרונות שניתן להשיג מבלי להמתין שניקלע במקרה לזירת חירום. לפצוח בשירה משותפת, תוכלו להסכים, היא פעילות הרבה יותר רגועה ממאבק בגלים סוערים.

המשוררת האמריקאית זוכת הפרסים שרה מנגוסו מתארת בטור חושפני ב-New York Times את חוויותיה מימי המקהלה בתור סטודנטית באוניברסיטה. מה כבר יכול להיות חושפני בשירה? ובכן, מסתבר כי מלבד התועלת הבריאותית שנגיע אליה בעוד רגע, לשירה משותפת יש גם אפקט טרנסצנדנטלי עמוק והיא אף טעונה במתח מיני. בין היתר, כאמור, זוהי תוצאה של היטמעות הפרט בתוך הקבוצה.

היא מספרת כי בתור ילדה למדה לנגן בפסנתר, אך נרתעה מהמעמד של הופעה מול קהל. "התכווצתי לעומת כלי הנגינה, שמעתי את המוזיקה כשייכת לכלי, לא לי", היא כותבת. שירה במקהלה, לעומת זאת, כבר הייתה סיפור אחר. "במקהלה יכולתי להפיק את הצליל, למקד את המחשבה, ליהנות עם עצמי ולשכוח את עצמי, הכול גם יחד". לדבריה, לאחר מספיק תרגולים, התפיסה החושית של החברים במקהלה נפתחת בצורה שהאדם הממוצע לא חווה. מנגוסו מתארת, למשל, כיצד הייתה יכולה לחוש האם היא בטון הנכון על פי הוויברציות בגולגולת שלה. היא משווה את השירה למה שמכונה במדעי הפסיכולוגיה "זרימה": "מצב של היבלעות מוחלטת בפעילות". תחושת ההיבלעות הזו היא המשיק לדה-אינדיבידואציה מאחר וחברי המקהלה נטמעים זה בשירתו של זו, ולא בקולם שלהם לבדו.

דה-אינדיבידואציה יכולה לגרום לשמונים בני אדם להתעלם מהסכנה ולהיחלץ לעזרת זרים המצויים בסכנת טביעה.

אבל בשונה מאפקט הדה-אינדיבידואציה, מנגוסו מסבירה כי בזמן שירה במקהלה מתקיים אפקט פרדוקסלי: "זהו מצב שירה שמניב איזון בין תחושת נחיצות – כל קול חייב להשתתף כדי להשיג את הצליל המאוחד המקיף – ותחושת בלתי-נראות, כשאת נבלעת במקהלה, קולך שוב אינו קולך". למרות העבודה האישית העצומה שמשקיע היחיד במקהלה, הוא יכול להרגיש בו בזמן ביטול עצמי והיעלמות בתוך ישות רחבה ממנו.

הראיות לעומק ההיעלמות בתוך המקהלה מגיעות מעצם היעדרן של ראיות כאלה. מנגוסו מסבירה כי אין לה שום זיכרון מהופעותיה במסגרת המקהלה, ומדוע. "איני זוכרת אף הופעה נוספת [מלבד אחת שבה התאמצה לחרוט זיכרון במכוון] מתוך עשור של הופעות, כיוון שלא הייתה לי מודעות עצמית במהלכן". האפשרות שמעניקה השירה המשותפת, אם כן, דומה לחוויה טרנסצנדנטלית שבה התודעה מתעלה לרמה שמעל העצמי. היא מתחברת למרחב תודעתי משותף וכללי כך שהאינדיבידואל עצמו נשכח. וכך אכן מתארת מנגוסו את התנסותה במקהלה: "שכחתי את עצמי, שכחתי שיש לי עצמי". עבורה, אילולא רמזים כמו מחיאות הכפיים בסוף ההופעה, או הד צליל השירה, היה קשה לשכנע אותה שהשעון לא קפץ שעה קדימה. וכדי להדגיש בכל זאת את הדואליות של חוויית השירה המשותפת, היא בוחרת לסכם בחשיבותה של הקבוצה: "אף אחד, אפילו לא המנצח, יכול לחתום לבד את שמו על מקהלה".

בין שאר ההתרגשויות המפעימות של השירה, מנגוסו מספקת תיאור של המתח המיני שנוצר בחדר החזרות של המקהלה. לדבריה, הנשימות הכבדות שהן חלק בלתי נפרד מאימון הקול – עושות את שלהן. אנו מזכירים את הפרט הזה לאו דווקא בגלל הערך העסיסי שבו, אלא מסיבה אולי קצת יותר משעממת, אבל מהותית יותר לענייננו. כיוון שנשימות, כך נראה, הן המפתח להסבר המדעי שעומד בבסיס תופעות חיוביות רבות המיוחסות לשירה במקהלה. או, במילים אחרות, נשימות הן הסיבה שדווקא שירה משותפת, להבדיל משירת יחיד, מספקת את היתרונות המיוחדים שמתוארים על ידי מנגוסו, וכן יתרונות מדידים נוספים (בשונה מהחוויות הסובייקטיביות שלה).

פעולות משותפות מובילות לנקודת מבט משותפת

את התפקיד שמשחקת הנשימה בשירה חושף ד"ר ביורן ויקהוף, זמר וכותב שירים מקצועי שהפך למדען מוח באוניברסיטת גטבורג בשבדיה. ז'אק ווילסון מה-CNN שוחח עם ד"ר ויקהוף על המחקר ותוצאותיו. "שירה משותפת יכולה להיות חוויה רגשית", כותב ווילסון. "כשבאי הכנסייה, זמרי מקהלה או אוהדי ספורט נושאים קולם כאחד, הם מרגישים מחוברים. מסתבר שייתכן כי לחיבור הזה יש יסודות פיזיולוגיים".

בזמן שירה מאומצת כמו זו הקיימת במקהלה, הזמרים, שצריכים לעלות גבוה או לרדת נמוך ולהוציא צלילים מתמשכים מגרונם, זקוקים להרבה חמצן בריאות. הם שואפים אוויר באינטרוולים שבין המשפטים ונושפים אותו תוך כדי זמרה. ומכיוון שכולם שרים את אותם שירים, הפסקות הנשימה שלהם מתרחשות במקביל. המשמעות היא שקצב הנשימות של כל חברי המקהלה מסונכרן פחות או יותר. ומכיוון שמערכת הנשימה קשורה באופן הדוק למערכת הולכת הדם, הדופק של הזמרים מסתנכרן גם הוא בעקבות הנשימה. כאשר הדופק והנשימה מחוברים באופן הזה, מסביר ווילסון, "יכול להיות לכך אפקט מרגיע על המערכת הקרדיווסקולרית. מחקרים קודמים, למשל, הראו שנשימה מודרכת – כמו מה שנעשה ביוגה – יכולה להיות חיובית לבעיות של לחץ דם גבוה". ויקהוף מאמין שלסשן הנשימות העמוקות האינטנסיבי שמתרחש בשירה עשויה להיות השפעה דומה.

האינדיבידואל מתמוסס אל תוך המקהלה ולא ניתן עוד לבודד צליל אחד ממשנהו. כל זה בזמן שהדופק והנשימה של כלל הזמרים פועלים באותו קצב.

אם כן, מבנה השיר הוא שמשפיע על קצב הלב של הזמר הבודד ושל המקהלה כגוף אחד. ויקהוף אימת את ההשערה הזו כשמדד את הדופק של חברי מקהלה בזמן ביצוע שלושה סגנונות שונים של זמרה: המהום, ובו לזמרים נאמר לנשום כפי הדרוש; שיר פופולרי, תוך נשימה חופשית; ושירת מנטרה שבה נדרשו לנשום רק בין המשפטים הארוכים. "החוקרים מצאו שקצב ליבו של כל זמר היה קשור למלודיה של השיר, כלומר לקצב ולמבנה של המוזיקה. הם אף מצאו שכאשר המקהלה שרה יחד, קצב הלב של חבריה נטה להאיץ ולהאט בזמנים דומים". והיה גם הבדל בין סוגי המוזיקה: הממצאים הראו שבשירים עם מבנה פשוט, דהיינו המהום ומנטרה, קצב הלב והנשימה מסונכרנים טוב יותר מאשר בשירים מורכבים יותר כמו זה הפופולרי.

השערת החוקרים היא שקיימת כאן תועלת כפולה. לצד האפקט החיובי של נשימות עמוקות קצובות על מערכת הולכת הדם, העובדה שאנשים מבצעים זאת בקבוצה מסייעת ליצור ביניהם חיבור רגשי עמוק יותר. "בסופו של דבר", טוען ויקהוף, "הידיעה ששירה מסנכרנת לבבות היא מדהימה. אם, למשל, אנחנו מתחילים לשיר פיוט איטי יחד בכנסייה, עתה אנו יודעים שכל הלבבות בחדר מתואמים". המחקר אמנם אינו עוסק בשאלה כיצד תיאום פיזיולוגי קבוצתי משפיע על האינדיבידואל או על הכלל, אך עם מבט למחקר עתידי, לוויקהוף ולצוות החוקרים יש מושג היכן לחפש. "פעולות משותפות מובילות לנקודת מבט משותפת", הם טוענים. "במילים אחרות, ייתכן כי הזמרים משנים את הפרספקטיבה האגוצנטרית שלהם על העולם, לפרספקטיבת 'אנחנו', שגורמת להם לתפוס את העולם מאותה נקודת מבט".

כשמצרפים את התרשמותה האישית של שרה מנגוס לממצאי המחקר, אפשר לראות הלכה למעשה כיצד הנתונים המדעיים באים לידי ביטוי במציאות – כיצד שירה משותפת, באמצעות הלב והריאות, מחוללת את אותה דה-אינדיבידואציה שעליה דיברו זימברדו ופסטינגר, עם טוויסט חיובי של חיבור רגשי ובריאות גופנית. אז נכון, שירת מקהלה לא זכתה למוניטין המגניב ביותר בתרבות הפופולרית, אך מעניין לראות האם המדע המודרני יהיה מסוגל לחולל בתחום את אותו תהליך שעבר על היוגה או מדיטציה, כאשר מחקרים החלו לחשוף עוד ועוד יתרונות בריאותיים של המנהגים העתיקים הללו. אם יחלו לצוץ ראיות באותו סדר גודל בנוגע לשירת מקהלה, אף היא אלמנט טקסי עם ארומה עתיקה, לא נתפלא אם גם התחביב הזה יצבור פופולריות גבוהה.

ובמובן מסוים רבים מאיתנו כבר התנסו בשירה משותפת, אם זה ביציעי האצטדיון, בבית הכנסת, או בערבי שירה בציבור. המדע למעשה מאשש את מה שאנו כבר יודעים: שירה משותפת מעוררת בנו רגשות עזים ותחושת אחדות בלתי רגילה. ובינינו, בסתר חדר המקלחת, כולנו זמרים אופרה מדופלמים, כך שהקרקע כבר די מוכנה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

רענון למחשבה? לכו על זה – פסיכולוגים מסבירים את יתרונות הצעידה עבור המוח

מחקר חדש מוכיח את הקשר הנוירולוגי בין גוף לנפש – כך תנועה שולטת במצב הרוח

אנתרופולוגים מאוקספורד: היכולות הפיזיות שלנו מתגברות כשאנו פועלים בתודעה משותפת

עוד ממהות החיים

22.11.17
מהי "חשיבה אחורה" וכיצד התפיסה המקורית הזו יכולה להוות יתרון בהשגת מטרות
21.11.17
סגולותיו של הרעש הלבן – מדוע דווקא זמזום רקע חסר פשר מסייע לעתים לריכוז ויצירתיות?
16.11.17
ההרצאה השבועית של TED: על אף הפיתוח הטכנולוגי האדיר, העתיד נמצא בבני האדם
15.11.17
כדי לפתח שליטה עצמית ולרסן הרגלים, דמיינו שאתם מתבוננים בציור של ואן-גוך
14.11.17
חרטות – בזבוז זמן או הזדמנות לצמיחה? פסיכולוגים מסבירים איך עושים את זה נכון
13.11.17
האם המציאות, ואנחנו בתוכה, היא למעשה הולוגרמה? האמת מסתתרת בחורים שחורים
12.11.17
לפעמים כדאי לתת לדמעות לזלוג מעצמן – היתרונות המדעיים של בכי
09.11.17
ההרצאה השבועית של TED: ארבעת המרכיבים של חיים מלאי משמעות
08.11.17
אין כמו קרן שמש דבר ראשון בבוקר – כך שעון החורף מועיל למוח ומשפר פרודוקטיביות
07.11.17
3 הרגלים שצברו מוניטין שלילי ויכולים להיות דווקא מועילים עבורנו
06.11.17
היומיום שלנו עתיר בחוכמת חיים – היא מסתתרת באירועים השגרתיים
05.11.17
מה השובבות של סלבדור דאלי יכולה ללמד על יצירתיות והגשמה עצמית
02.11.17
ההרצאה השבועית של TED: המדע של משיכה מינית וכיצד החושים קובעים את מי נאהב
31.10.17
בכל פעם שאתם שוברים מעט את השגרה – אתם מפתחים כישורים חדשים
30.10.17
זרם התודעה אינו קבוע כפי שחשבנו – בכל רגע נתון אנו בעלטה מחשבתית
29.10.17
כיצד גירוי אקראי גורר עונג ושלווה עילאיים, או: מהי התגובה המרידיאנית?
26.10.17
ההרצאה השבועית של TED: האם היושר שלנו מגיע מתמריצים חיצוניים או ממניע פנימי?
25.10.17
עד כמה הסביבה שלנו משקפת את זהותנו – וכיצד ניתן ליצור מרחב בהתאמה אישית?
24.10.17
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
23.10.17
נראה שתשומת הלב שלנו נמשכת לתמונות באופן מובנה – אלה היתרונות של חשיבה ויזואלית