חוויות שונות בחיים משפיעות על הדרך שבה אנו תופסים מילים – כיצד זה מסייע לנו להתמודד עם אתגרים?

כתיבה הבעתית, המאופיינת בביטוי חופשי וחסר שיפוטיות של מחשבות, אמונות ורגשות, תורמת לבריאותנו במישורים מגוונים ויש לכך הוכחות מדעיות רבות. טורי רודריגז, פסיכותרפיסטית קלינית מאטלנטה, מספרת ב-sceintific American על ניסוי שבו הראו פרופסור אליזבת' ברודבנט וצוות חוקרים מניו-זילנד שכתיבה כזו מסייעת לא רק לריפוי נפשי אלא גם לריפוי פיזי ממש.

49 משתתפים בני 64-97 התבקשו לרשום לעצמם במשך 20 דקות מחשבות ורגשות כמוסים בעקבות אירועים מסוימים, במשך 3 ימים ברצף. קבוצת הביקורת הונחתה לכתוב על פעילויות יומיומית שלא כרוכות ברגשות או באמונות. בהמשך ערכו לכולם ביופסיה בזרוע ותיעדו בצילומים את תהליך ההחלמה של הפצע בעור במשך שלושה שבועות. לאחר 11 יום החלים הפצע לחלוטין בקרב 74% ממי שכתבו על רגשות, בהשוואה ל-42% בקבוצת הביקורת.

היתרונות בכתיבת רגשות ספונטנית

אחד ההסברים הוא שמצוקה רגשית ארוכת טווח עלולה להגביר את רמות הורמוני המתח, כגון קורטיזול, בגוף, ובכך להחליש את המערכת החיסונית, בעוד שכתיבה על נושאים רגשיים מפחיתה אותם. סטייסי קולינו, כתבת הבריאות של U.S.News, מביאה את דבריו של פרופסור לפסיכולוגיה ג'יימס פנבייקר, שגורס כי כתיבה כזו יכולה לעזור לאנשים לישון, להרגיש ולחשוב טוב יותר, וכן לנהל חיים חברתיים עשירים יותר, וכל אלו יכולים לחזק את מערכת החיסון ולשפר את הבריאות.

פנבייקר ממליץ לבחור זמן ומקום נטול הפרעות ולכתוב ללא הפסקה על משהו שמטריד ומשפיע על חיינו באופן לא בריא – מהעבר או בהווה – לפחות במשך 15 דקות, ארבעה ימים ברצף. פשוט לשפוך את הרגשות הכי עמוקים וכנים, רצוי אל הנייר. בתום הפעולה אפשר לזרוק או לשמור, לשיקולכם. החשוב הוא שמדובר בטקסט פרטי, לעיניכם בלבד. נסו להתמיד מספר שבועות ולבחון את ההשפעה על חייכם.

השערות שונות מנסות להסביר איך כתיבה מובילה לשיפור בריאותי ומנטלי: אחת גורסת שתיאור במילים משחרר רגשות נעולים; אחרת טוענת שאקט הכתיבה מארגן מחשבות כאוטיות באופן שמעניק משמעות לחוויה מטרידה או טראומתית ומסייע להתמודד עמה; וייתכן גם שתהליך הכתיבה מאפשר לאנשים ללמוד לווסת את רגשותיהם טוב יותר ולקבל תחושת שליטה.

ד"ר רון בן-טובים, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב, מציע זווית נוספת ומדגים באמצעות שירת חיילים כיצד כתיבה הבעתית עשויה לשמש כלי לשיקום עצמי.

מה שמשך את בן טובים לנושא היה השירות האישי שלו במלחמת לבנון השנייה שבה חווה באופן טבעי מתח רב. מעבר לכך, הוא מספר על תחושת קריעה מהחיים ולאחריה חזרה לחיים באמצע תואר ראשון בספרות ופילוסופיה. "כל זה יצר כפילות משונה – היה אירוע שאני לא יודע איך להכיל, ומצאתי את עצמי מוטרד מאי היכולת לתאר לעצמי את האירוע". אבל לא רק לעצמו. "לא כולם בפקולטה חזרו ממלחמת לבנון השנייה. מבחינתם הכול אותו דבר, אבל אצלי לא".

על אף התפקיד המרכזי שממלאות מילים בחייו, הוא גילה "שהעובדה שאני שואל שאלות על מילים ונרטיבים – לא רק שהיא לא עוזרת לי, אלא אפילו קצת מקשה עליי לעכל את החוויה. כי אם אתה ביקורתי ומסתכל בצורה מפורקת – כמו שעושים באקדמיה – קשה ליצור משהו לא מפורק ויותר קוהרנטי שאפשר להמשיך אתו הלאה".

בהמשך נתקל בווילפרד אואן, משורר בריטי ממלחמת העולם הראשונה. "זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לשירה של חיילים במסגרת הלימודים, ויחד עם משורר נוסף הם מאוד העסיקו אותי״. בדוקטורט בחר להתמקד בשירים עכשוויים שחיילים פרסמו ברשת באופן עצמאי (ללא עורכים/מו"לים). "נתקלתי בפינות נידחות באינטרנט בלא מעט שירי חיילים, בעיקר אמריקאים, שנכתבו על רקע התקופה של המלחמות באפגניסטן ובעיראק״. השירה שפגש הייתה ברובה חובבנית ולא מלוטשת, ולכן קרובה ככל הנראה לתהליך של כתיבה הבעתית אינטואיטיבית. "זה הרגיש כמו למצוא מכתבים בארכיון והיווה הזדמנות טובה לבחון מה עושה מלחמה לשפה".

סרג'נט מקנזי, שיר שנכתב על חייל סקוטי שנהרג במלחמת העולם הראשונה.

עבור חייל, שיר הוא כמו משענת חיצונית לנפש 

בן-טובים ניסה להבין מה השירים הללו ממלאים בחיי הכותבים, ולבסוף מצא: פרוטזה, תותב חיצוני. "ההשערה שלי היא שבמלחמה קורה משהו לשפה שמשבש את היכולת לתאר את המלחמה למי שלא היה בה". לתופעה זו, לדבריו, יש נטייה להידבק לבעיות אחרות. לוחמים אלו מקבלים מהמשפחה וממכרים אמירות כגון 'צא מזה, הכול נגמר', והם חרדים לגבי האופן שבו אנשים אחרים מדברים על החוויות שלהם ועל משמעות של מילים בכלל. השירים הללו, לתפיסתו, נכתבים כתגובה לאמירות האלו.

הוא מביא תגובה אופיינית שרבים זכו לקבל עם חזרתם משדה הקרב: "אנחנו מבינים שהיה קשה אבל לפחות חזרת הביתה בחיים". אבל מה זה אומר להיות בחיים, תוהה בן-טובים, ומה זה בכלל אומר למות. "רבים מהם לא באמת מרגישים שהם  ח ז ר ו  מהמלחמה, קל וחומר שהם חיים. למעשה, זו הנחה מאוד טעונה שהם חיים. כשאדם מבחוץ ידייק להם שהם לא מתים, רבים מהם ישיבו 'אתה לא מבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'מת'", וזהו לב העניין: הם משתמשים במילים בצורה אחרת מהמשמעויות המקובלות בתרבות שממנה הם באים.

בן-טובים מדגים עם שיר שבו מגיב טרייס קוראל, בריטי שלחם בפולקלנד בשנות השמונים, ישירות להערה שהוא צריך לקבור את המתים שלו. הוא מסביר בשיר שכשהוא שומע "לקבור מתים" הוא חושב על הפעולה האמיתית, על אף שמי שהעיר לו זאת התכוון כמובן לקבורה כמטאפורה. "הוא עוד לא ניסח בעצמו מה קרה לו ואני מנחש שרק אחרי שהוא כתב את השיר, הרגישות למשפט שכולל את המילה 'לקבור' נעשתה פחות אקוטית. ברגע שהפרוטזה נבנתה והתחלת ללכת, אתה לא כל-כך נופל כמו אדם שאין לו רגל".

האנשים האלו אפוא חוזרים הביתה שונים והם לא מי שהחברים והמשפחה חושבים שהם – אבל אין להם דרך לנסח את זה. הם אולי נראים אותו דבר, כמו אדם ששיערו חזר לצמוח אחרי טיפול כימותרפי, אבל הם כבר לא מי שהיו. במסגרת השינוי, התערערה אצלם המשמעות של חלק מהמילים המוכרות, כולל 'חיים' ו'מוות', ועם זה התערער גם משהו ביכולת לתאר את עצמם. "התוצאה היא בידוד לשוני מכאיב שמוביל לבידוד חברתי לא בריא, שכן", מסביר בן-טובים, "נוצר פער משמעותי בין הסביבה שחושבת שהכול בסדר ובין אדם שמרגיש שהכול לא בסדר אבל לא מסוגל לתאר את התחושות שלו". לכך מתווספת "תחושת אשמה קשה של זניחת החברים שמתו ונותרו מאחור".

לכן חלקם פנו לכתיבה, כדי לחקור עבור עצמם, לפני הכול, את החוויה שעברו ואת הרגשות, וכדי לשבור את הבידוד שהם שרויים בו. "זה מה שצורת הכתיבה הזו, השירה, עושה בגדול", מסביר בן-טובים. "היא עוסקת במילים ובמשמעות – מפרקת קצת, מגחיכה קצת, ועכשיו המשמעות של המילה היא בהתאם למה שהמשורר הגדיר". אם משמעות של מילה או חוויה השתנתה אצלך ואתה רוצה שידעו איך אתה מגדיר משהו בניגוד לאיך שהחברה תופסת אותו או המילון, הוא מחדד, זו דרך טובה לעשות זאת.

השירה, אפוא, היא הכלי – או הפרוטזה, בניסוחו של בן-טובים – שהחיילים בונים ו'מרכיבים' לעצמם כדי שיוכלו לדבר על עצמם ועל המלחמה. הם מבררים לעצמם תחושות ומשמעויות כדי להעביר אותן הלאה, במטרה לפרוץ את הבדידות, ו"בונים לעצמם זהות חדשה על ההריסות של הקודמת".

חיילים רבים זקוקים לעיבוד מילולי חדש שיסייע להם לתווך את החוויה לעצמם ובהמשך גם לסביבה. צילום: Mario Troiani / shutterstock

כתיבה יכולה לסייע בכל חוויה משנת חיים

כמובן שמלחמה היא דוגמה קיצונית לאירוע שמשנה את תמונת העולם של המשתתף בה. כך גם אובדן של אדם קרוב והתמודדות עם מחלה קשה, וכמובן, גם אירועים חיוביים במהותם, כמו שינוי תעסוקתי, נישואין או לידה, דורשים התמודדות פסיכולוגית מעמיקה. אצל החיילים, פתאום המוות יותר נוכח בחייהם והם לא בטוחים שהם בחיים. "הם יכולים לתאר את עצמם כמתים, כנקברים, כמי שמתעסקים בקבורה של אנשים אחרים. אחד הדברים שעולים מהמחקר הוא הניסיון שלהם לנסח אמירה לגבי המלחמה שכרוכה בלקבור את החברים האמיתיים שלהם – איזו אחריות מוסרית לדבר לא רק על החוויה שלהם אלא גם על ובשביל מי שלא יכול לדבר יותר, שמת באמת. וגם השרירותיות של מי מת ושהמוות יכול להגיע בכל רגע זו תובנה שהוטבעה אצלם".

בן טובים מספר על שיר שכתב ג'רארדו מנה, חייל אמריקאי יוצא עיראק, ובו הוא מתאר את עצמו במלחמה מגלם כל פעם חפץ אחר. לאחר שנכשל ככידון וכדגל, הוא נקרא להציל את חייו של חברו, הפעם בתפקיד התחבושת, ולאחר שלושה ניסיונות כושלים נאמר לו שוב "נו נו נו, לא הצלחת, אתה תחבושת לא טובה". בבית האחרון הוא מתאר את עצמו כארון מתים, וכיצד הוא קובר את החבר שלו. הפעם הקול הנוזף אומר לו "אתה ארון מתים טוב". השיר משקף כיצד המלחמה השפיעה על התפיסה העצמית שלו כאובייקט, ומספר לעצמו ולקוראים שהוא לא הרגיש בן אדם לפי ההגדרה המקובלת.

מנה מדבר על המלחמה באופן שהוא מסוגל ותוך כדי מפגין איך הוא חושב ומדבר עכשיו, נוכח הטראומה שעברה עליו. "לכן אני קורא לזה פרוטזה", מחדד בן-טובים. "כי כשלאדם נקטעת הרגל, קשה לתפקד ככה והוא מקבל רגל תותבת וזה לא כמו שהיה אבל מספיק טוב. צולעים עם זה, זה לא נוח ומדי פעם חוטפים כאבי פנטום". כלומר, "התקדמת למקום יותר טוב אבל אתה לא שוכח מה שקרה לך. הפכת לאדם חדש שמורכב משלושת-רבעי בנאדם ורבע פלסטיק". השירים, אם כן, מאפשרים ללוחמים לבנות לעצמם את התותבת. עקב כך הם נגאלים מבידוד לשוני אבל זה רחוק מלהיות פתרון מושלם כי הכאב והזיכרונות נוכחים והם עדיין מדברים אחרת.

"עלול להישמע מצורת התיאור שהחייל יושב ויודע שהוא בן אדם אחר, וכך הוא כותב את זה. אני טוען אחרת, שעצם כתיבת השיר יש בה את ההגדרה של הזהות מחדש". בהמשך, לטענתו, הכותב וסביבתו צריכים "לקבל את זה שאתה לא אותו בנאדם יותר".

בן-טובים מסתכל על השירה לא רק ככלי ביטוי תיאורי אלא גם כמעשה בעולם, שיוצר משהו. "אני לא יודע מה קרה לי – אם אין לי את השפה לתאר מה קרה לי. ואם אין לי, אז החוויה היא חור שחור – אבל כשאני כותב את זה, זה כבר לא חור אלא החוויה שלי". פתאום החייל מבין איך הוא השתנה ואיך אפשר לדבר אליו ואתו. לפני כן, מסביר בן-טובים, כשכל המשמעויות של המילים מרחפות באוויר, כל מילה לא מדויקת והיא עלולה לפגוע ולבודד.

בין אם חווינו מלחמה או לא, כולנו מתמודדים במהלך החיים עם אירועים שמותירים בנו את חותמם, לטוב ולרע. ואז, אם לצטט את בן-טובים, "לא רק עברנו משהו קשה – אנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך לתקשר אותו". לכן, נראה שכל אחד יכול לצאת נשכר מפרוטזה מטאפורית מתישהו בחייו, או לפחות ליהנות מהתועלות המוכחות של כתיבה אינטואיטיבית. לשמחתנו, הדפים זמינים ויקבלו אותנו באהבה באשר נהיה.

תמונת כותרת: Hurghea Constantin / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: מבסיס האימונים של המארינס לבמות של ברודווי

כיצד יחידת העלית ספצנאז סייעה לסבתא מרוסיה למצוא אהבה

התועלת הבריאותית של שירה משותפת – והמדע שמסביר גם את האפקט הטרנסצנדנטלי שלה

עוד מרדיו מהות החיים:

שיר לשירה: על המשוררת זלדה