האם ניתן להיות יצירתיים במכוון? נראה כי בתנאים מסוימים לרצון ולתפיסה העצמית יש השפעה חיובית

המוח שלנו הוא מכונה סופר-משוכללת, בעלת מגוון פונקציות ומצבי פעולה שאנחנו רק מתחילים לגרד את פני השטח שלהם. העניין הוא שלמרבה האירוניה יש לנו מידה מועטה של שליטה באופני הפעולה ובתהליכי המוח. מרכז הבקרה שלנו, כך נדמה לעתים, נשלט בידי השפעות סמויות וכוחות עלומים. דוגמה קלאסית היא הסחות דעת. אנו רוצים לקרוא את הספר ולהתרכז בעלילה, אבל המחשבות מסרבות לשבת במקום אחד ומתרוצצות בתזזיתיות של גור כלבים ששוחרר מהרצועה. כמה מועיל היה לו היינו מסוגלים לכוון את המוח במודע לצורות חשיבה הרצויות בכל מצב.

ובכן, על פי מחקרים פסיכולוגיים, בתנאים מסוימים אנו יכולים להכפיף את גחמות המוח לרצוננו החופשי. אחד ממצבי הפעולה המבוקשים ביותר של המוח, אך גם החמקמקים, הוא חשיבה יצירתית. מפרספקטיבה נוירולוגית למוח יש, בהכללה גסה, שני מצבי פעולה כשזה נוגע ליצירתיות. האחד הוא חשיבה אנליטית, מודעת וממוקדת במשימה ספציפית, המתרחשת בעיקר באזורים הניהוליים של המוח, עם דגש על קליפת המוח הקדם מצחית. פתירת משוואה ליניארית, למשל, תצריך סוג כזה של חשיבה. מצב הפעולה השני הוא חשיבה חופשית, אקראית ובלתי מכוונת, כזו שמאפשרת למוח לגלוש למחוזות רחוקים. חשיבה כזו מאפיינת את מרבית זמן הפעילות שלנו כאשר איננו עוסקים ממוקדים בדבר מסוים. היא מתרחשת כשאנו חולמים בהקיץ, כשאנו הולכים לתומנו, כשאנו משוטטים ברשת החברתית ללא תכלית ידועה, בזמן האוכל וכן הלאה.

האם אפשר לאלץ את עצמנו לבצע אלתורים?

על פי מסה הולכת וגדלה של מחקרים, בעוד שחשיבה אנליטית-מודעת אינה מאופיינת ביצירתיות גבוהה, נדידת מחשבות וחלומות בהקיץ מניבים תועלת רבה למוח היצירתי. ההפסקה שאנו לוקחים מאפשרת למוח לרענן את עצמו ולעבור מריכוז גבוה במשימה ספציפית לשיוט תת-מודע בסגנון חופשי, וכתוצאה להניב פתרונות חדשים. אבל, כפי שמדווח אלכס פרדרה באתר ה-British Psychological Society, המוח שלנו אינו פועל בשחור-לבן: מסתבר כי קיימת אפשרות להגביר את היצירתיות גם בצורה מכוונת ומודעת.

למרות הקשר בין נדידה חופשית של המחשבות ובין יצירתיות, פרדרה מסביר כי מחקרים מראים שרמות גבוהות של תפקודים ניהוליים – כלומר חשיבה אנליטית ומודעת – מסייעות ליצירתיות "על ידי דחיקה של מידע בלתי רלוונטי ושילוב של היתר בדרך חדשה". לכאורה יש פה סתירה. מצד אחד, מוח ממוקד מתקשה לראות זוויות שונות וחדשות, מאידך, המיקוד מאפשר ליצור אינטגרציה בהירה ושימושית של שברי רעיונות ולהפוך אותם ממשהו ערטילאי למחשבה קוהרנטית חדשה. הפתרון לקונפליקט מגיע מעולם המוזיקה.

יצירתיות קשורה לנדידת מחשבות, אך מתגבשת לכדי רעיונות צלולים כאשר אנו מחזירים את המוח לריכוז גבוה.

איך הייתם ניגשים לפתרון אילו הייתם האסטרונאוט הראשון על מאדים?

על פניו נראה כי התכווננות יצירתית היא בעלת השפעה צרת טווח. אחרי הכול, אנחנו חייבים להיות חדשים יחסית בתחום מסוים, ונקודת ההנחה מלכתחילה היא שאנו עוסקים בתחום יצירתי – כלומר שאנחנו אנשים יצירתיים מטבענו ורק צריכים דרך לפרוץ חסמים. אבל מה לגבי אלה מאתנו שלא בחרו במשלח יד שנחשב באופן קלאסי ליצירתי? אם התכוונות יצירתית תורמת לאלה שכבר בורכו בכישרון, הרי שהתועלת שלה מאוד מצומצמת. היום צוברת תאוצה התפיסה שיצירתיות היא מאפיין נפוץ משנדמה לנו וקיים בכל אדם. כפי שמסביר הבלש הזוטר והמבריק למפקד המופתע שלו בסדרות האמריקאיות – We've got it all wrong, Sir. כי החלוקה ליצירתיים ולא יצירתיים אינה מוצקה ודיכוטומית כפי שהסביבה הובילה אותנו לחשוב. סוזי ניילסון מסבירה במגזין Science of Us כי "האירוניה הגדולה באובססיה עם יצירתיות היא שאנו נוטים למסגר אותה בדרכים בלתי יצירתיות. כלומר, רובנו קושרים את היצירתיות לתפיסה העצמית: או שאנו אנשים יצירתיים או שאנחנו לא, בלי יותר מדי מקום באמצע".

יצירתיות היא מנת חלקם של כל בני האדם. זו פשוט דרך פעולה בסיסית של המוח. אצל חלקנו היא מפותחת יותר ואצל אחרים פחות; חלק מתרגלים אותה יותר וחלק פחות. אבל בסוף, התשתית הנוירולוגית של כולנו זהה. וכאן אנו חוזרים לאפקט ההתכוונות היצירתית, שכן היא מסייעת גם לאנשים שלא חושבים על עצמם כיצירתיים לחלץ מהמוח את הכישור הזה. כיצד? הם פשוט צריכים לחשוב על עצמם כעל כאלה. זה כמובן לא פשוט לבטל דפוסי מחשבה ורכיבי זהות עצמית שנבנו במשך עשורים. לא ריאלי לצפות מאדם להתעורר בוקר אחד, לומר לעצמו "אני יצירתי" ולבנות על זה את כל עתידו.

התחפשות מנטלית לדמות יצירתית יכולה לשחרר בתוכנו מחסומים ולהוביל את המוח לפתרון בעיות.

אבל הטכניקה שמציגה ניילסון פשוטה כמעט באותה מידה. היא מסתמכת על עבודתם של שני פסיכולוגים, דניס דומאס וקווין דאנבר, אשר חקרו את מה שמכונה "אפקט הסטריאוטיפ" – כיצד תיוג עצמי משפיע על ההתנהגות שלנו. החוקרים חילקו סטודנטים לשלוש קבוצות: לחברי האחת נאמר לחשוב על עצמם כמשוררים אקסצנטריים, חברי השנייה התבקשו לדמיין את עצמם כספרנים נוקשים והקבוצה השלישית שימשה לבקרה. לאחר מכן ערכו החוקרים מבחן סטנדרטי לבדיקת החשיבה היצירתית. הם הציגו לנבדקים מגוון עצמים וביקשו מהם לנקוב בכמה שיותר שימושים לכל עצם. קבוצת "המשוררים", כפי שאתם ודאי מנחשים, השיגה את התוצאות הגבוהות ביותר,  ואילו "הספרנים" הציגו פחות רעיונות אפילו מקבוצת הביקורת.

ממצא מרתק נוסף הוא שדווקא הסטודנטים שלמדו בחוג לפיזיקה והיו בקבוצת המשוררים סיפקו יותר רעיונות מסטודנטים לאמנות שהיו באותה קבוצה. זה מאשש את הטענה שמשלח היד לא בהכרח מעיד על יצירתיות, וכי בכוחה של מחשבה מודעת להוציא מאתנו יותר משנראה על פני השטח. אימוץ דמות המאופיינת באופן מסורתי כיצירתית פשוט ממסגרת מחדש את המחשבה שלנו ומעודדת אותנו לסגל דפוסי מחשבה כביכול חיצוניים, אך למעשה כאלה שקיימים אצלנו באופן מובנה.

האם אי פעם נגיע לקרקעית הבאר של המוח?

ואפשר לקחת את ההצגה הזו, תרתי משמע, רחוק יותר. ניילסון מסבירה את טענתו של פרופסור סריני פילאי מהרווארד, לפיה אימוץ דמות אחרת היא פעולה בעלת השפעה אף גדולה יותר מאשר אימוץ תפיסה עצמית של יצירתיות. הוא מדבר על מעין התחפשות פנימית, כניסה לנעליה של דמות אחרת בדומה לאופן שבו שחקנים ניגשים לעבודה שלהם. ניילסון מסבירה כי הטכניקה הזו יכולה לעורר את היצירתיות כיוון שהיא "דרך לגרות באופן חיובי […] אוסף של אזורים במוח שנכנסים לפעולה כאשר אנו לא ממוקדים במשימה או במחשבה ספציפית". במילים אחרות, כאשר אנו חושבים על עצמנו כעל האסטרונאוטים הראשונים על מאדים, זה מאלץ את המוח לחשוב על תרחישים חדשים ולא מוכרים, לדמיין ולהמציא – בדיוק התהליכים הרלוונטיים לחשיבה יצירתית.

פילאי מכנה את האזורים הללו "רשת ברירת המחדל של המוח", כיוון שאלה האזורים שפעילים כשאנו לא מספקים למוח סדר עדיפויות מסוים או חומר ספציפי למחשבה. הרשת הזו פעילה כל הזמן, "נוברת בזיכרונות שלנו, מחברת רעיונות לקולאז'ים, ומרצפת מחדש עבר, הווה ועתיד לתחושת העצמי ולמיקום שלנו בזמן ובמרחב". זה נשמע מוכר כיוון שזה בדיוק מה שקורה כשאנו חולמים בהקיץ. ולכן הגישה הזו יוצרת שילוב בין המודע לתת-מודע: אנחנו מפעילים רשת יצירתית באמצעות שינוי זווית הראייה, אבל מתוך מודעות ובזמן הפעלת תפקודים ניהוליים גבוהים שנחוצים לפתרון בעיות. זאת בשונה מאפקט ההתכוונות שבא לידי ביטוי אצל חסר ניסיון, אולי בשל הסרת עכבות.

שתי הדרכים, היצירתיות המודעות והתפיסה העצמית-היצירתית, באות ללמד אותנו שיצירתיות היא מאפיין של המוח אשר ניתן להפעיל גם בצורה יזומה. הן מרככות מעט את החלוקה הדיכוטומית של יצירתיות לעומת אנליטיות ומשאירות לנו פתח למקסם את הכישורים שלנו על פי צרכינו האישיים. במובן מסוים, אנו משולים לאדם שקיבל לידיו גאדג'ט חדש ובכל יום מגלה אלמנט מפתיע שלו. ההבדל הוא שמגוון האפשרויות ומידת המורכבות של המוח אינם נראה באופק. זו המתנה שממשיכה לתת ומכיוון שהמוח נמצא באבולוציה מתמדת, ספק אם אי פעם נגיע למיצוי המשאבים שלו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ברירת המחדל של מוחנו היא חשיבה יצירתית – עלינו רק ליצור את התנאים הנכונים

"רעיונות הם כמו דגים" – הבמאי דיוויד לינץ' באבחנה מרתקת על יצירתיות

ביל גייטס: השקפת העולם קובעת אם נצליח - הרבה יותר מכישרון

עוד מרדיו מהות החיים:

חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"