כמעט כל שיחה יכולה להפוך למשמעותית, מעשירה ומרתקת – מומחים מסבירים כיצד לעשות זאת.

שיחות ודיבורים הם מסוג הפעולות הכל-כך שגרתיות ואגביות, שקל לנו לשכוח את עומק המשמעות שלהן. היכולת שלנו לדבר היא היכולת שלנו לשתף מידע וזה, בתורו, היווה וממשיך להוות גורם קריטי בשגשוג המין האנושי. בנוסף לכך, התקשורת הבינאישית היא מהאמצעים החשובים ביותר לשמירה על רווחתו ובריאותו הנפשית של האדם. במאמר מטעם האגודה האמריקאית למדעי הפסיכולוגיה, שחקר את השפעתו של "טיפול השתיקה", כתבה אחת המגיבות: "טיפול השתיקה הוא לחלוטין גרוע יותר מהתעללות רגשית". זו כמובן פרספקטיבה סובייקטיבית, אבל היא ממחישה את העובדה שאנשים מסוימים יעדיפו לחיות בתקשורת שלילית מאשר ללא תקשורת כלל.

לכן, כפי שאנו בודקים איזה מזון אנו מכניסים לגופנו מתוך הבנת חשיבותו לבריאות, מתבקש וראוי לבחון כיצד אנו מנהלים את השיחות ואת התקשורת הבינאישית שלנו, מתוך הבנת משמעותן והשפעתן על חיינו. וזה לא שאנו הולכים כסומא באפלה – בשנים האחרונות הפך חקר התקשורת הבינאישית למאוד פופולארי והתפתחה תעשייה שלמה של מומחים בתחום. אחת המפורסמות והפעילות שבהם היא אשת הרדיו סלסט הדלי, מאחוריה 18 שנות שיחות וראיונות שסיפקו לה כמות מכובדת של מידע תיאורטי ופרקטי על בני אדם בכלל ועל התקשורת שלהם בפרט.

כמה מהתפיסות המרכזיות שלה לגבי טיב התקשורת הבינאישית היא שטחה בפני הגולשים בסשן שאלות ותשובות בעקבות הרצאה מאוד פופולארית שנשאה בכנס TED במאי 2015. גרסה ערוכה של הדיון בהובלת ג'אנט לי פורסמה ב-TED Ideas ובה טוענת הדלי כי הדבר הראשון שצריך להניח תחת עדשת המיקרוסקופ הוא היחס בין קשב לדיבור. "יש מחקר נהדר מהרווארד שבו החוקרים גילו כי דיבור על עצמנו מפעיל את אותם מרכזי העונג במוח שמופעלים על ידי מין או צריכת קוקאין", היא מספרת ורומזת למעשה על האופי הממכר של דיבור על עצמנו. אך לטענתה, שיחה איכותית דומה למשחק "מסירות" שוויוני, חמישים אחוז בדיוק לכל צד.

לכלל האצבע העקרוני הזה, כמובן, יש הסתייגויות רבות, והן עלו משאלות של גולשים, אשר ביקשו ללבן סוגיות כגון: כיצד ניתן לפתח שיחות בעלות משמעות; כיצד להתגבר על שתיקות מביכות; מה עושים כשבן השיח אינו מאזין; כיצד לטפל בנושאים מורכבים ורגישים; מה ניתן לעשות כדי להחיות שיחה ולעורר עניין אצל הצד השני; כיצד לשוחח באמפתיה ועוד. הדלי משיבה על כל שאלה באופן ספציפי, אך מעניין לזהות אצלה מספר דפוסים חוזרים. לשיטתה, כנות, אמפתיה, אותנטיות ויציאה מעצמנו הם המפתחות למרבית הסיטואציות באינטראקציה בין אישית.

כיצד לפעור פתחים בהגנות שמפרידות בינינו?

ראשית היא מבקשת להכיר בכך שלשיחות שונות יש מטרות שונות. לא כל חילוף מסרים בין אנשים חייב לעסוק בעקרונות הקיום, ולשיחות חולין יש תפקיד חשוב משלהן. היא כן מאמינה כי הן הקרקע שעליה צומחות אינטראקציות משמעותיות: "בזמן שאתם יושבים ועוסקים בשיחות חולין, משהו יעורר בכם עניין, או בבן השיח שלכם… ומישהו ישאל שאלה וזה יוביל אתכם עמוק יותר". ועדיין, שיחות חולין פעמים רבות נובעות מנימוס, מה שעלול לזמן שתיקות מביכות. בהקשר הזה, מסבירה הדלי, "בזמן שהבחנתם שאתם צמאים, אתם כבר מיובשים". כלומר, שתיקה מביכה היא רגע בשיחה שנבנה בהדרגה באמצעות הדינמיקה שיצרנו עד אליו. לטענתה, חוסר קשב הוא גורם נפוץ לשתיקות והמלצתה היא להתמודד עם המבוכה בצורה ישירה. לומר, למשל "אני מתנצל, דעתי הוסחה לגמרי, איפה היינו?" באם השיחה פשוט הגיעה למבוי סתום, אפשר להחליף נושא או פשוט לסיים ולהיפרד.

את אותו הפתרון מציעה הדלי ליישם גם כאשר אנו מבחינים שהאדם שמולנו אינו מקשיב כלל. בהנחה שאין לכם מידע שקריטי להעביר, היא טוענת כי רצוי לסיים את השיחה. אם היה לכם משהו חשוב לומר, זה הפסד של בן השיח. אם זה לא היה חשוב, אז לא קרה דבר. לכל היותר מכה קטנה לאגו. בכל מקרה, אם תעצרו את השיחה בפתאומיות, ברוב המקרים זה יהיה חד כמו התפרצות לשיחה. האדם שמולכם כמעט בוודאות יבחין בכך ויקלוט את המסר.

לגבות את הכישורים הטכניים באינטליגנציה רגשית

סוגיה נפוצה נוספת בתקשורת בינאישית היא מידת האמפתיה שאנו מפגינים לסיפורו של האחר. בשונה מהתפיסה המקובלת, הדלי מאמינה כי ביטויים כמו "אני מבין ללבך", או "אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר, אותו דבר קרה גם לי", למרות הכוונות הטובות, עלולים להיתפס כחוסר הבנה ובמקרים מסוימים אף כעלבון. "האמת היא", מסבירה הדלי, "שלא עברתם משהו דומה… אתם אדם שונה מחברכם – כך שאפילו אם זו הייתה אותה התנסות בדיוק… האופן שבו חוויתם אותה שונה לחלוטין". לדבריה, התוצאה היא שבמקום להזדהות עם האדם שמולכם, "מה שקורה הוא שאתם שוב מדברים על עצמכם". לכך יש גם צד שני. כמה פעמים שמעתם מישהו פותח סיפור בהכרזה: "אתה לא מבין מה קרה לי!" רק כדי להמשיך ולספר על אירוע די שגרתי, וגם אם לא, על חוויה שהוא יודע בוודאות שחוויתם בעצמכם. כשאנו טוענים שהאדם לא יודע מה עבר עלינו, והוא למעשה מבין היטב את הסיטואציה ולעתים אף חווה אותה לפנינו, לאורך זמן רב יותר ובאינטנסיביות גבוהה יותר, זה מגמד את המסר שלנו. אם אי פעם יזדמן לכם לשוחח עם יוסיין בולט, סביר להניח שלא תספרו לו: "אתה לא תאמין איזו ריצה עשיתי אתמול…"

הדלי ממשיכה ומסבירה כי כדי לנהל שיחות על נושאים מורכבים עלינו לצאת מנקודת הנחה שהצד השני צודק בטיעוניו. "כל עוד לא מדובר בעובדות מומצאות לחלוטין", היא מסבירה, "אני שואלת את עצמי מה תהיה המשמעות אם בן השיח צודק". גישתה לגבי נושאים מורכבים, מאתגרים ושנויים במחלוקת, היא שאנו נמצאים בשיחה בעיקר כדי ללמוד, לאו דווקא ללמד. זו הדרך לצמוח ולגדול, לא משנה מי מולנו. בנוסף, היא מציעה לגלות כנות בכל פעם שהשיחה נקלעת לאי נעימות כמו פגיעה ברגשות האחר, או כאשר אדם מפתח אובססיה לנושא שהפך למוקצה מחמת מיאוס. עוד היא מבקשת להכיר במגבלות שלנו. לעתים אנשים מסוימים אינם רוצים להיפתח או לחלופין אינם מעוניינים לשוחח על דבר מלבד עצמם. במקרים כאלה, לדבריה, אין טעם להתבוסס בשיחה. אפשר להמתין להזדמנות אחרת או למצוא בן שיח אחר.

בעוד הדלי עוסקת בעיקר בכלים הטכניים לביסוס אינטראקציה בינאישית חיובית, הפילוסוף אלן דה בוטון מתעמק מעט יותר בצדדים הפסיכו-סוציולוגיים של מפגשים ושיחות. בסרטון שפורסם בערוץ היוטיוב של The School of Life, הוא מלווה בפרשנות סימולציה של מפגש בין חברים הכולל סיטואציות מגוונות של תקשורת. הוא מנסה לשרטט את התהליכים שמובילים אותנו להיתקל בקירות ומציג את תפיסת עולמו כיצד לעבור קירות אלו.

הנחת היסוד של דה בוטון היא ששיחות משמעותיות מסוגלות להעניק לנו סיפוק רב. יחד עם זאת, הוא טוען כי למרבה הצער מדובר בתופעה די נדירה. "אנו מדברים ומאזינים, אך קשר אמיתי ועמוק חומק מעמנו". הסיבה לכך היא שאנו נחשפים במהלך חיינו לסט עצום של אינטראקציות חברתיות, ובכל אחת מהן כללים שונים. האופן שבו הורינו משוחחים עמנו שונה מהאופן שהם מדברים ביניהם; כללי הדיון בלימודים מאופיינים בהיררכיה שאינה קיימת בין חברים; למסגרות רשמיות יש נורמות ספציפיות משלהן וכך הלאה. ישנם אנשים בעלי מיומנות שיחה גבוהה והם יודעים להתאים עצמם לסיטואציה בקלות. אך קל להבין מדוע רבים חווים בלבול או נקלעים לשיחות שרק מגרדות את פני השטח.

מאזין טוב הוא כמו עורך

כיצד לעבור את הקרום הראשוני הזה? לדברי דה בוטון, הדרך היא לעבור משיחות על עובדות לשיחות על רגשות ומשמעות. העובדה שהטיסה התעכבה ואיחרתם לטיסת הקישור, למשל, היא רק הכנת השטח כדי להבין את החוויה הרגשית שלכם, זה הגורם שאליו בני השיח יכולים להתחבר. ליבת העניין בסיפור אינה המקום שבו ביקרתם ומה עשיתם שם, אלא כיצד זה השפיע עליכם, איזה תהליך רגשי זה עורר בכם. אפילו כשאנו מתארים רגשות, אנחנו רק נוקבים בהם, לא מעבדים אותם עבור המאזין. "החוף בפיליפינים היה מדהים!" הוא מסר שונה לחלוטין ממשהו כמו: "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי את מי הים בגוונים הללו, מכיוון שהחוף שלנו פנה צפונה ובשעת השקיעה הוא נראה כמו שום דבר אחר שהכרתי. הרגשתי כאילו אני צופה בסרט קולנוע עם אפקטים דיגיטליים, והייתי צריך לגעת במים כדי לומר לעצמי שזה אמיתי". דה בוטון מאמין שאנו נשארים על פני השטח כדי לגונן על עצמנו. פתיחות רגשית עלולה להתפרש כפגיעות.

למרות כל המכשולים הללו, דה בוטון מאמין כי בכל שיחה יש צמתים שבהם נפתח חלון הזדמנויות להעביר את האינטראקציה למקום יותר אינטימי. זה מזכיר את הטענה של סלסט הדלי לגבי שיחות חולין והאפשרות שמשהו יעורר עניין וייקח אותנו למחוזות מרתקים ועמוקים. דה בוטון מסביר בסרטון כי על משפט כמו "אני פוגשת כמה חברים שלא ראיתי מאז האוניברסיטה", אפשר להגיב בשתי דרכים (לצורך העניין. כמובן שאין סוף לאפשרויות התגובה). אופציה אחת היא לשאול שאלות שגרתיות כמו "מה למדת?" והאופציה השנייה היא ללכת לכיוון הבלתי צפוי ולשאול "איך את מרגישה לפגוש אנשים שלא ראית כל כך הרבה זמן? כולכם בטח עברתם שינויים עצומים…"

דה בוטון מסביר כי "מאזינים טובים הם כמו עורכים טובים. הם גוזמים את המיותר ומנסים בעדינות לגרום לדובר להתמקד במה שחשוב באמת". בנוסף, הוא מחדד את הנקודה שפתיחות רגשית, יחד עם הפגיעות שנובעת ממנה, היא השקע שאליו למאזינים הכי קל להתחבר. "אנו תמיד חושבים שמה שעלינו לעשות כדי לגרום לאחרים לחבב אותנו, זה להראות כמה טוב הולך לנו בחיים". אם אתם לא סומכים על האינטואיציה של דה-בוטון, עשו הפסקה והציצו בפיד הפייסבוק או האינסטגרם שלכם. אבל, הוא ממשיך, "למעשה זה לא כל כך מושך". אנו זקוקים לקבל אישור מהסביבה שגם לאחר יש התמודדויות ואתגרים בחיים, כאלה שאנו מתמודדים עמם ולא יכולים להסתיר מעצמנו, לא משנה כמה תמונות של ביקורים בים או צ'קאין בנמל התעופה נחלוק עם העולם. "עוצמה היא אולי מרשימה, אבל זוהי פגיעות שבונה חברויות", מסכם דה בוטון.

מפתיע לחשוב איך כישור כל כך בסיסי בחיינו הוא כל כך מורכב לביצוע. אבל זו הנקודה: תקשורת בין בני אדם משקפת את המורכבות של בני האדם עצמם. זרם המחשבות שלנו הוא כאוס לא קטן בפני עצמו, קל וחומר כשהוא פוגש בנהר מחשבות של אדם אחר. מה שהדלי ודה בוטון מנסים לומר, אם אנו מבינים נכון, הוא שמפגש הזרמים לא חייב לייצר מערבולות. עם מעט תשומת לב לשיחות שלנו,  שני זרמי המחשבות יכולים להתחבר לנהר חדש בעל מאזן אקולוגי מפרה ומפתיע.

תמונת כותרת:  nchlsft / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

10 עקרונות הכתיבה של ניטשה יכולים ללמד אותנו המון על תקשורת ועל מחשבה בכלל

9 כללים שימושיים שכדאי לדעת כשאנו בוחרים מילים

כיצד מילים מפעילות אותנו? נוירולוגים מובילים את המסע הלשוני בנבכי המוח

עוד מרדיו מהות החיים: