הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

במגמת שיפור? כיצד השוואות לאחרים משפיעות על ההתקדמות שלנו בחיים


3 במאי, 2017

כותב 1# - דרק סיברס: החיפוש אחר מדליית הזהב

ג'רי סיינפלד טען באחת ממופעי הסטנדאפ שלו כי תחרות הספורט המועדפת עליו היא האולימפיאדה. "אבל", הוסיף, "נראה לי שיש לי בעיה עם מדליית הכסף הזו". לדבריו, הוא היה מעדיף להגיע אחרון במרוץ מאשר לזכות במדליית כסף ולזכות בתואר המפוקפק "המפסיד מספר אחת". סיינפלד מסביר כי בתחרות ריצה למרחק קצר, למשל, שבה ההבדלים בין המתמודדים מסתכמים במאיות שנייה, השמחה של הזוכה בזהב ברורה מאליה, הזוכה במדליית הארד חושב – לפחות זכיתי במשהו, ואילו מה עובר בראשו של הזוכה במדליית הכסף? "אם היה לי חצ'קון הייתי מנצח".

עם חוש ההומור הגאוני שהפך לסימן ההיכר שלו, סיינפלד מביע מעין מרד קטן בתפיסה המקובלת היום בחלקים נרחבים בעולם. הבלוגר דרק סיברס התייחס לנושא ולקטע של סיינפלד בפוסט שבו הוא טוען כי יש היגיון רב לחשוב כמו זוכה במדליית ארד ולא במדליית כסף. במילים ספורות, ההבדל בין הזוכה בארד לזוכה בכסף משקף את ההבדל בין מצב מנטלי של הכרת תודה ובין מרמור וחרטה על מה שיכול היה להיות.

לבני האדם יש נטייה לבחינה עצמית ולהשוואות לאחרים. זה חלק מהתנאים של חיים בקבוצה, כמעט בלתי אפשרי לעצור את זה, ובמובן מסוים גם לא תמיד כדאי. אלא שבחברה המערבית הנטייה הבסיסית הזו הפכה לאובססיה שמשחקת תפקיד מרכזי בתחושת הסיפוק הכללית שלנו מהחיים. אם נניח שאין מנוס מהשוואות – למרות שאפשר לטעון אחרת – סיברס מאמין כי בכל סיטואציה שבה אנו מבצעים בחינה עצמית, או השוואה, עדיף לנו "להשוות למטה לעומת להשוות למעלה".

בקריאה ראשונה זה עשוי להישמע תבוסתני. הרי הפתגם הידוע אומר שעדיף להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אבל הכוונה אינה לשאוף לבינוניות או להסתפק בממוצע. הרעיון תקף רק בבחינה שלאחר מעשה. כלומר, בהנחה שעשינו ככל יכולתנו כדי להשיג משהו, בסוף, כשמגיעים לקו הסיום ובודקים איפה אנחנו עומדים – השוואה למה שיכולנו להשיג עלולה ליצור תחושות שליליות. נכון, מצד אחד זה אומר שאנו שואפים להשתפר, אבל מצד שני את המציאות הנוכחית לא ניתן לשנות. מה שהשגנו הוא המציאות היחידה שקיימת ועלינו לחיות עמה. ולכן, מסביר סיברס, הכרת תודה על מה שהצלחנו להשיג היא צורת מחשבה מועילה ומפתחת יותר.

סיברס מדגים: "אם אתה מכוון לרכוש את הדבר הטוב ביותר, אתה עשוי להרגיש כמו זוכה במדליית זהב, אך כשיוצא [לשוק] הדבר הטוב ביותר החדש, אתה מרגיש כמו זוכה במדליית כסף. במקום זאת, אם אתה מכוון לרכוש את הדבר שמפתיע לטובה, זה ישמור אותך בהלך רוח של זוכה ארד. מכיוון שאתה לא משווה לטוב ביותר, לא תרגיש את הצורך להדביק את הקצב של החדש ביותר". רבים ודאי יסכימו כי זוהי הגדרה לא רעה לצרכנות נבונה. אפשר להתאים את הגישה לתחומים נוספים בחיים. קחו למשל את הנושא הרגיש של מציאת בן זוג. רובנו מכירים את החבר או החברה שלא מוצאים מישהו כיוון שהם כל הזמן עסוקים בהשוואות לטיפוס אידיאלי שמצוי בדמיונם, במקום להתמקד במה שיש לאדם שמולם להציע. באופן דומה, תחרות צבירת רכוש, מעמד או תארים בחוגים חברתיים מסוימים עלולה להוביל אנשים לאומללות קבועה.

גם כשאנו מעל העננים, תמיד תהיה פסגה גבוהה יותר באופק.

כותב 2#  – מארק מנסון: החיפוש אחר 10 בדירוג האושר

השוואות ומרדפים אחרי עוד ועוד פסגות הם אידיאל שעל ברכיו אנו מחונכים מגיל מאוד צעיר. אנו חווים אותו עוד לפני שיש לנו בכלל מודעות בסיסית, דרך ההורים שלנו: "הילד שלי התחיל ללכת בגיל חודש", או "הבת שלי דיברה שלוש שפות בגיל ארבעה ימים". כיבוש פסגות וההשוואות "למעלה" המתבקשות מכך אכן יכולים להוביל אותנו לצמיחה. אבל לא בכל תנאי, כפי שטוען הבלוגר מארק מנסון. הוא כותב כי "הרעיון של התקדמות הוא לעתים קרובות האויב של התקדמות ממשית". תמצית דבריו היא כזו: צמיחה היא אידיאל שיצא מכלל שליטה והפך למטרה בפני עצמו. התקדמות שנעשית רק לשם התקדמות היא ריקה מתוכן ועלולה להוביל לתוצאות הפוכות, להתפוררות המבנים שעליהם עמלנו כל חיינו. מרוב רצון טוב, עיקרנו ממשמעות את המרדף אחר שיפור תמידי וזה אחד הגורמים למשברים הקיומיים שלא מעט חווים בשלב כזה או אחר בחיים.

מנסון מספר על אדם שפגש - די מצליח ועדיין לא מרוצה - שביקש לשכור מאמן אישי שיסייע לו להגיע לרמה הבאה שלו.  "כששאלתי אותו מהי אותה 'הרמה הבאה' החמקמקה, הוא אמר שהוא לא בטוח וזו הסיבה שהוא רוצה מאמן". בתגובה השיב לו מנסון: "מה אם אין לך בכלל מה לתקן?... מה אם אין בכלל רמה אחרי זאת וזה רק רעיון שהמצאת בראשך?"

אותו אדם, סביר להניח, לא המציא בראשו שום דבר. הוא פשוט נשטף בזרם המוסכמה החברתית שעלינו לשאוף לשיפור ולהתפתחות תמידיים. כפי שסיברס לא טוען שצריך לשאוף לבינוניות, גם מנסון לא מאמין שצריך להפסיק לחתור לשיפור. אבל שיפור צריך להתבצע מהסיבות הנכונות, ולא בעיוורון עדרי, רק כי כך מקובל. במובן הזה, מנסון לוקח את המרד הקטן שלנו ברעיון הצמיחה צעד אחד קדימה. הוא ממחיש את הרעיון דרך עולם הספורט, וליתר דיוק - כדורסל מקצועני בארה"ב. לדבריו, בהיסטוריה של ליגת ה-NBA קיימים מקרים רבים שבהם קבוצות מוצלחות, שפיצחו את הנוסחה לזכייה בתארים, לא השכילו לשמר את היכולת לאורך זמן בגלל השאיפה להשיג יותר. וכאן הוא מדגיש מה ההבדל בין צמיחה מתוך מניעים נכונים ובין צמיחה לשם צמיחה: כאשר הדרייב של הקבוצות היה ספורטיבי, הן הקפידו להתנהל בצורה מקצועית ודאגו לעשות כל מה שביכולתן בצד המקצועי. אך לאחר שכבשו את הפסגה הספורטיבית, הן לא הסתפקו בכך אלא שאפו לכבוש שיא חדש. במקום להשוות למטה ולהוקיר תודה, הן השוו למעלה והחלו להתעסק בפן הלא מקצועי – פרסום, חסויות ומעמד הסלבריטאיות.

הקבוצות הללו, שעד האליפות תפקדו כיחידה אורגנית משומנת היטב, החלו להתפורר כיוון שחבריהן החלו להיות מרוכזים באישי במקום בקבוצתי. הם הפנו יותר ויותר משאבים לטיפוח התדמית, שבאו על חשבון המשאבים שהם השקיעו בפיתוח הספורטיבי. הצד המקצועי של השחקנים נפגע והם נותרו אולי עם הרבה פרסומות, אך ללא אליפויות. את המנגנון שמוביל אנשים לתהליך הפרדוקסלי של פירוק בעקבות צמיחה, מסביר מנסון, גילו פסיכולוגים בשנות ה-80 וה-90, כשניסו לנטר את מצב האושר הכללי הממוצע של אנשים. כי בסולם של 1 עד עשר (הכי מאושר), רוב האנשים דירגו את עצמם במספר 7 במשך חלק הארי של חייהם, מלבד שיאי עצב או שמחה. וגם לאחר הפיקים הללו, חזר והתייצב מצב הרוח על 7.

להיות הסטודנט המצטיין בכיתה של אדם אחד.

"זה ריתק את הפסיכולוגים", כותב מנסון. "איש אינו ממש מאושר כל הזמן. אך בדומה, איש גם אינו מדוכא כל הזמן". יחד עם זאת המצב לא היה באמצע. אנשים לא דירגו את עצמם חמש, אלא קרוב יותר לצד המאושר של הסקלה. "נראה כי בני האדם, ללא תלות בנסיבות חיצוניות, חיים במצב תמידי של אושר מספיק אך לא מושלם. במילים אחרות", הוא ממשיך, "המצב הוא די בסדר כל הזמן. אך הוא תמיד יכול להיות טוב יותר". וכאן כאמור, שורש הבעיה – במספר 7. לא משנה כמה מאושרים היינו בנקודה זו או אחרת, אנו תמיד חוזרים ל-7. אבל כשהחברה אומרת לנו שאנו צריכים ויכולים לחיות תמיד על 10, נוצר פער בין ציפייה למציאות. "הטריק הוא שהמוח אומר לנו – אם רק אוכל להשיג עוד קצת, סוף סוף אגיע ל-10 ואשאר שם".

אם אנו נידונים לחזור ל-7 בכל מקרה, ישנן שתי מסקנות: הראשונה היא שצריך ליהנות מה-10 כשהוא מגיע, אך גם לזכור שהוא זמני – להוקיר עליו תודה, להשוות למטה. מנסון מציג מסקנה שנייה: מכיוון שהשאיפה להגיע ל-10 קבוע בכל תחום בחיים היא מרדף שווא אחר רוח רפאים, הרי שעלינו להיות בררנים בתחומים שבהם אנו כן שואפים להגיע לשיא. להשקיע את המשאבים שלנו בצורה מושכלת ולא להתפזר לכל הכיוונים. "החיים הם לא משחק של שיפור, אלא של סחר חליפין", הוא כותב. וכדי לבחור את המקומות שבהם אנו רוצים להשקיע, הוא מציע לחשוב על המניע. אם המניע הוא האדרה עצמית, סביר להניח שאנו במרדף שווא. אם המטרה שלנו היא משהו גדול מאתנו, סיכוי טוב יותר שנוכל להגיע לסיפוק אמיתי כשנחווה מצבים של 10.

כותב 3# – ג'וש ספקטור: החיפוש אחר שלמות

שלמות. המנה במסעדה הייתה שלמות. הטיול הייתה מושלם. סיטואציות שבהן היינו על 10. מנסון טוען שעלינו לבחור היטב את המקומות שבהם אנו שואפים לשלמות, אך אפשר לשאול האם שלמות היא בכלל יעד רצוי מבחינתנו? יותר מזה, האם היא מצב אפשרי? את התהייה הזו מעלה הבלוגר ג'וש ספקטור בפוסט שמנסה להסביר מדוע כדאי לאמץ את הפגמים שלנו. לתפיסתו, להיות מושלם זה להיות במצב מנטלי סגור. התקדמות – כשהיא מתבצעת על פי התנאים שמציג מנסון, כלומר מונעת ממטרה גדולה ומשמעותית ולא לשם ההתקדמות גרידא – יכולה להתקיים רק כשאנו משחררים את התפיסה שכל תוצר שלנו צריך להיות מושלם. או יותר חמור שהתוצרים שלנו כבר מושלמים. החיפוש אחר שלמות לא מניע אותנו קדימה – הוא מעכב אותנו", הוא טוען.

מדוע? ראשית, לתפיסתו המושלם אינו מעניין. הפגמים והחוסרים הם אלה שמושכים את תשומת הלב שלנו. מכיוון שגם אנחנו כבני אדם איננו מושלמים, אנו מתחברים בקלות למה שדומה לנו, ואילו מה שנתפס כמושלם הוא בדרך כלל מרוחק. בנוסף, מסביר ספקטור, "הדרך הקלה ביותר להימנע מלהביא משהו לעולם היא לכוון לשלמות". אם אנחנו לא ב-10, אין טעם לעשות משהו בכלל. אנחנו יכולים להמשיך בתהליך של ליטוש 'המוצר' לנצח, בין אם זה חיפוש אחר בן זוג או העוגה שאנו רוצים ללמוד להכין ואיש לא יזכה לטעום ממנה לעולם.

אבל הטענה החזקה ביותר של ספקטור היא ששלמות היא פאנטום, היא אשליה חולפת ותלויה בעיני המתבונן. "ישנו מספר אינסופי של משתנים המקיפים את העבודהשלנו שהופכים את השלמות לבלתי ניתנת להגדרה והערכה". המנה שאכלנו במסעדה הייתה מושלמת לחכנו, אך החבר שטעם אמר שהטעמים חזקים מדי. הטיול שלנו היה מושלם, אבל החבר שטייל אתנו חשב שניסינו לראות יותר מדי ולכן החמצנו את העומק של החוויה.

יוסיין בולט בחצי גמר מאה מטרים, ריו דה ז'ניירו, 15 באוגוסט 2016.

קרדיט תמונה: Shahjehan / Shutterstock.com

כותב 4#  – מייק סייגר: הכול כלול

וכך יוצא שבכל תחום בחיים אנו מביטים אל הרמה שמעלינו, אל מדליית הזהב, אנחנו משווים למעלה. בעקבות זאת אנחנו שואפים לשהות במצב 10 תמידי, אך שוכחים כי מדובר בלא יותר מאשליה התלויה בעיקר במתבונן. לגבי הזהב, תמיד תהיה שם מדליית זהב. גם הזוכה עצמו בזהב – ירצה עוד מדליה ועוד אחת, וכשזה ישעמם אותו הוא יעבור למרדף אחר פרסום וכדומה, כפי שקרה בקבוצות ה-NBA. ולגבי המושלם בעיני המתבונן? זו, ובכן, שורת המחץ שלנו. והמחיש אותה בצורה מקסימה העיתונאי מייק סייגר במגזין 99u, כאשר שיתף את סיפור חייו ובפרט את השיעור המכונן שקיבל מאמו – "איש אינו יותר טוב ממך".

סייגר מספר על האתגרים שחווה כילד יהודי בארה"ב, ועל הנוכחות של תחושת הזרות המאפיינת גם דור שני למשפחת מהגרים. אמו, ששאפה לגונן עליו, תמיד טרחה להדגיש באוזניו כי הוא לא פחות מוצלח מאחרים, הוא שווה ערך לפחות כמותם. מעניין שהיא לא השתמשה בניסוח – אתה יותר טוב מכולם, אלא "אף אחד לא יותר טוב ממך". שנים מאוחר יותר כשהחל לעבוד במערכת הוושינגטון פוסט במחיצת הסולתה והשמנה של ארה"ב, התחושה ש"אף אחד לא יותר טוב ממך" אפשרה לו להתנהל ולהתקדם מבלי ליפול למלכודת ההשוואות לאחרים. בראייה לאחור הוא טוען כי היה בכך כמעט סוג של תמימות, כיוון שלצדו עבדו "נכדה של נשיא, בנו של משורר מעוטר שבחים" וכן הלאה.

לאור הרקע הצנוע יחסית שממנו הגיע, השהייה בקרבם עלולה הייתה להרתיע ואולי אף לגמד אותו. אך סייגר, בזכות תבונתה של אמו, השכיל להימנע מהשוואה למעלה, ממרדף אחרי ה-10. וזה בדיוק מה שפתח לו את הדרך לקריירה מוצלחת ומספקת. "לאורך הדרך, בלי לחשוב על זה יותר מדי, עשיתי כמיטב יכולתי עם מה שהיה לי... כדי לפתח סגנון משלי", הוא כותב, "חלק אוהבים את זה. חלק לא... אבל אני תמיד מנסה, בכל כתבה שאני יוצר, להעביר מסר שונה ומקורי, משהו מבדר שנושא את משקלה של האמת". הוא מוסיף: "לאורך הדרך למדתי שהשוואה ותחרות הן אויבו של האמן", הוא כותב. סייגר חותם בהמלצה להתמקד בעצמנו, לפחות בכל הנוגע להשוואות. עלינו למצוא את המניע הגדול שבו אנו רוצים לרכז משאבים ולהפסיק לפזול לצדדים. "מצאו את מה שאתם הכי טובים בו. כשהחדר מלא או התורים ארוכים, צרו תור משלכם. היו מקום ראשון בכיתה של איש אחד". וכך, בפסקה וחצי סייגר מוכיח את שלוש הטענות: הן הזהב של סיברס, הן ה-10 של מנסון והן השלמות ספקטור, ומעגן אותן בניסיון חייו העשיר.

באולימפיאדת ריו 2016, בחצי גמר ריצת מאה המטרים – לטענת רבים התחרות היוקרתית ביותר במשחקים האולימפיים – תיעדו המצלמות את האצן יוסיין בולט כשהוא מביט הצדה בשניות האחרונות של הריצה. ככל הנראה ניסה לברר מי לצדו או באיזה פער הוא מהבאים אחריו, ואולי ניסה פשוט לחייך למצלמות. הנקודה שעליה מדברים כל הבלוגרים, וכך גם העיתונאי זוכה הפרסים מייק סייגר, היא העובדה הפשוטה שאנחנו לא יוסיין בולט, ועלינו לזכור שזה בסדר לא להיות יוסיין בולט. מדובר בתופעה טבע נדירה שהניסיון לחקות אותה יביא אותנו להשקיע משאבים אינסופיים (שאין לנו) מבלי להתקרב לתוצאה המבוקשת. אפשר לקבל השראה מדמויות כמו בולט בתהליך האימונים, אך כשאנו באים למדוד את התוצאה, אין טעם רב להביט על המסלולים שלצדנו - תצמח לנו תועלת מרובה יותר ממבט אחורה על הדרך שעברנו בעצמנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

16.11.17
ההרצאה השבועית של TED: על אף הפיתוח הטכנולוגי האדיר, העתיד נמצא בבני האדם
15.11.17
כדי לפתח שליטה עצמית ולרסן הרגלים, דמיינו שאתם מתבוננים בציור של ואן-גוך
14.11.17
חרטות – בזבוז זמן או הזדמנות לצמיחה? פסיכולוגים מסבירים איך עושים את זה נכון
13.11.17
האם המציאות, ואנחנו בתוכה, היא למעשה הולוגרמה? האמת מסתתרת בחורים שחורים
12.11.17
לפעמים כדאי לתת לדמעות לזלוג מעצמן – היתרונות המדעיים של בכי
09.11.17
ההרצאה השבועית של TED: ארבעת המרכיבים של חיים מלאי משמעות
08.11.17
אין כמו קרן שמש דבר ראשון בבוקר – כך שעון החורף מועיל למוח ומשפר פרודוקטיביות
07.11.17
3 הרגלים שצברו מוניטין שלילי ויכולים להיות דווקא מועילים עבורנו
06.11.17
היומיום שלנו עתיר בחוכמת חיים – היא מסתתרת באירועים השגרתיים
05.11.17
מה השובבות של סלבדור דאלי יכולה ללמד על יצירתיות והגשמה עצמית
02.11.17
ההרצאה השבועית של TED: המדע של משיכה מינית וכיצד החושים קובעים את מי נאהב
31.10.17
בכל פעם שאתם שוברים מעט את השגרה – אתם מפתחים כישורים חדשים
30.10.17
זרם התודעה אינו קבוע כפי שחשבנו – בכל רגע נתון אנו בעלטה מחשבתית
29.10.17
כיצד גירוי אקראי גורר עונג ושלווה עילאיים, או: מהי התגובה המרידיאנית?
26.10.17
ההרצאה השבועית של TED: האם היושר שלנו מגיע מתמריצים חיצוניים או ממניע פנימי?
25.10.17
עד כמה הסביבה שלנו משקפת את זהותנו – וכיצד ניתן ליצור מרחב בהתאמה אישית?
24.10.17
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
23.10.17
נראה שתשומת הלב שלנו נמשכת לתמונות באופן מובנה – אלה היתרונות של חשיבה ויזואלית
22.10.17
מהי הנקודה שבה הביטחון העצמי שלנו מתחיל לשגשג?
19.10.17
ההרצאה השבועית של TED: מסקנותיה של רופאה מהתמודדות עם סוף החיים