הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

תחילה בוכים – הצצה אל העצב החשוף של האובדן, וכיצד הוא מעניק משמעות לחיים


30 באפריל, 2017

יונה, גיבור המחזה "יגון" שחיבר אנטון צ'כוב בשלהי המאה ה-19, מגיע לעיר הגדולה לאחר שבנו נפטר ומנסה למצוא מישהו לחלוק עמו את הצער העמוק שבו הוא שרוי. לבסוף, משאף אדם שפגש לא היה פנוי להקשיב, לא כל שכן להכיל, פורק יונה את רגשותיו בפני סוסתו. בסיפור זה הצליח צ'כוב לבטא ולהנציח לא רק את אחד הרגשות העוצמתיים והמיוחדים במינם, היגון, אלא בעיקר את האתגר שבהתמודדות עמו.

פרופסור אהרון בן-זאב היה בן 18 כששכל את אחיו יהודה במלחמת ששת הימים, קצת לפני שמלאו לו 32. יהודה הותיר אחריו אישה בהיריון וילדה בת 3. הנסיבות הפכו את בן-זאב למומחה לא קטן בענייני שכול, אבל הוא לקח את זה רחוק יותר והפך לפילוסוף החוקר רגשות. ואולי ההיסטוריה האישית היא שהכתיבה עתידו המקצועי.

"משמעות בחיים נובעת לא רק כשמרגישים טוב", פותח בן-זאב את שיחתנו ורומז לבאות. "המשמעות בין היתר מתקבלת מאתגרים ומהתגברות על הרע. לייבניץ, הפילוסוף, אמר שהעולם שלנו הוא הטוב בכל העולמות. שאלו אותו הכיצד? הרי יש כל כך הרבה רשע ורוע. והוא הסביר – העולם הוא טוב כי יש בו התגברות על הרע ועל הרשע באופן שמסייע לנו לחדד את ערך הטוב". לא בכדי נוצר הפתגם 'אין רע בלי טוב', וההיפך, לא מעט פעמים אנו מזהים או נזכרים בטוב רק כשהוא חומק מאתנו. תופעות שליליות הכרחיות למציאת משמעות, מזכיר בן-זאב, אבל במקרה של מוות ושכול, "המחיר של מציאת משמעות כל כך יקר שביסוס הערכיות כאן חייב להיות עמוק. ולכן מה שבאמת מצווים לנו הנופלים הוא מדינה ערכית יותר, חיובית יותר, חברה שבה אנחנו אוהבים יותר את הזולת, שאין בה מלחמות פנימיות. אם אנחנו נאלצים להילחם עם האויבים החיצוניים, לפחות שבינינו לא תהיה שנאה ומלחמה. שלפחות בינינו נעריך את ההקרבה הגדולה הזו של אותם חיילים שנפלו למען עתיד טוב יותר של כל אחד מאתנו".

האם יכולנו למנוע את זה?

בן-זאב מקדים ועושה סדר במונחים: השכול מסמל מצב אובייקטיבי של אובדן; האבל הוא ההתנהגות האופיינית למצב של השכול; היגון שמופיע במצבי שכול ואבל – הוא הרגש. היגון הטיפוסי נוגע לאובדן הכי גדול שיש, מוות, והקטסטרופלי שבו - מוות של ילד/ה. הרבה יותר קשה לבכות על 6 מיליון יחד, הוא אומר, אבל כשאנחנו שומעים סיפור אישי של אדם אחד, הרגש צף ועולה. בנוסף, היגון הוא למעשה כפול, על האובדן של הזולת עצמו, במקרה של אדם צעיר, צער על שלא הספיק להתפתח. במקביל אנו חווים יגון על מה שקרה לנו, האובדן שלנו, אדם שהיה מאוד משמעותי עבורנו. "אנחנו אומרים שאנחנו אבלים על מישהו, אבל המיקוד הוא גם על מה שאנחנו איבדנו. משהו משמעותי בחיינו אבד".

אם לוקחים שלושה מצבים נוראיים, ובודקים היכן צפויה העוצמה הגבוהה ביותר של יגון, לומדים כמה דברים על הרגש יוצא הדופן הזה, שיכולים אולי לסייע בהתמודדות עמו. נתבונן על מקרה של הורים שבנם נפל בקרב, נהרג בצבא כתוצאה מתאונה/אש ידידותית או התאבד. במקרה של הורה ששכל את בנו בקרב עם האויב, סערת הרגשות תהיה בדרך כלל פחותה מזו שבשני המקרים האחרים, משום שהמשמעות הערכית למוות זמינה יותר, כפי שנסביר מיד. כמובן שאין להקל ראש בטראומה הנוראית והמטלטלת, האופיינית לכל מוות פתאומי של אדם אהוב, ולבטח ילד. בן-זאב מסביר שבשיח על רגשות, שאלה מרכזית שנבחנת היא אם זה יכול היה להיות אחרת, ובמקרה של מוות – השאלה הגדולה היא האם יכולתי למנוע את זה או האם האסון היה יכול להימנע. מכיוון שברמה המעשית ביותר, ההורה לא יכול היה למנוע את הקרב או להשפיע על תוצאותיו הטרגיות, המשמעות הערכית מקלה במעט על ההתמודדות הקשה. במקרה של תאונת אימונים מדובר ברשלנות, והתחושה היא שביתר תשומת לב האסון היה יכול להימנע. מתברר שמשלושת המצבים שתיארנו, התאבדות של ילד מעוררת את סערת הרגשות הגבוהה ביותר, בעיקר משום שההורים רואים לעתים את עצמם כאחראים.

קיר הנצחה ביד לשריון.

קרדיט: ChameleonsEye / Shutterstock.com

 

"ככל שהמאורע שגרם לרגש היה יותר בשליטתנו, הרגש יותר חזק, כי התחושה היא שיכולתי למנוע את האסון (למשל בהתאבדות) או שהוא יכול היה להימנע", מסביר בן-זאב. "באופן כללי, ככל שהחלופה למאורע שגרם לרגש הייתה זמינה יותר, כך הרגש חזק יותר. מבחינה זו, אמונה דתית מקלה במעט על ההתמודדות עם היגון היות שבסופו של דבר הכול בשליטת האל".

בשל עוצמתו הרבה של היגון קיימים במסורת היהודית שני מנהגי אבלות עיקריים שנועדו לאפשר התמודדות עמו - שבעה ושנת אבל. בן-זאב מסביר ש"התפקיד הרגשי של השבעה הוא להפחית את עוצמת הרגש". התקשורת האינטנסיבית והחברותא מקהות במקצת את עוצמת היגון. במקרה של שנת אבל על הורה שנפטר, הכוונה היא לעזור לשמר את עוצמת היגון ברמה מסוימת, וזו מכיוון שיש לו נטייה טבעית להיחלש. לעומת זאת, לפי היהדות אבל על ילד (ועל בן/בת זוג) מוגבל ל-30 יום, וזאת מכיוון שעוצמת היגון חזקה ממילא. להיפך, במקרה הזה הצורך הדחוף של המתאבל הוא לחזור לתפקוד יומיומי ולדאוג לתלויים בו. "הצער כה גדול שאין צורך בצורת התנהגות מלאכותית והחשש פה הוא מהתמוטטות של האבלים. היהדות שומרת פה על ההורים/בן זוג".

צרת רבים – חצי נחמה?

בניגוד לביטוי המוכר - במקרה של יגון, צרה דומה של הזולת דווקא זורה מלח על הפצעים, מעוררת ומעצימה את הכאב הפרטי. "במילואים הייתי מבקר הורים שכולים. אמא של טייס שנהרג בתאונת אימונים לפני 30 שנה סיפרה לי שבכל פעם כשהיא שומעת על חייל נופל היא רואה את עצמה בתוך הבית של המשפחה ומתחילה לבכות, נזכרת באבל שלה על הבן שלה". ייתכן שיגון של הורים הוא הרגש החזק ביותר שאדם יכול לחוות, אומר בן-זאב, "והאובדן הטוטאלי לא מאפשר אפילו למצוא נחמה בהיבט אחר בחיים, שפעמים רבות מאפשר להתמודד עם יגון כבד שכזה".

האם הזמן משכך את פצעי היגון? - "זו שאלה שתמיד חוזרת", משיב בן-זאב. "התשובה היא שהיגון נשמר כל העת, אבל מחקרים מצביעים שההשפעה הרגשית של האובדן פוחתת עם הזמן. אם בהתחלה בוכים המון, אז בהמשך פחות בוכים. אבל יש היבט נוסף – של הגיל", הוא מוסיף. "ככל שמתבגרים קשה יותר להתמודד. זוגות צעירים חייבים להמשיך לחיות, לטפל בילדים אחרים, לעבוד והם מתגברים על מות ילד – הם לא יכולים להשקיע את כל המשאבים הנפשיים שלהם רק בזה", הוא מרחיב. "אבל כשההורים מאוד מבוגרים, פחות עסוקים בעשייה יומיומית שמשכיחה את היגון, מטבע הדברים הם מתקשים יותר להתמודד. לדבריו, הפצע לא מחלים ולא מגליד, אבל "אחרי 20 שנה אתה פחות עסוק בזה כי החיים מציבים אתגרים נוספים. במקביל, הצלקת בלב גדלה".

כאמור, הרגשה טובה לא מספיקה לנו כדי לייצר משמעות, ויש בהתגברות על קושי ובהתמודדות עם אתגרים כדי ליצוק משמעות לחיים וצמיחה רגשית-נפשית. "גם בזוגיות", מציין בן-זאב, "כשעוברים אתגרים קשים החיים המשותפים משמעותיים יותר והקרבה גדולה יותר". בן-זאב ממהר להדגיש שבמקרה של שכול שמוביל לאבל וליגון, להתגבר אין משמעו לשכוח. "בהקשר הזה אנחנו מתייחסים ליכולת עשייה ולתפקוד בריא וערכי תוך כדי זיכרון של המת".

האובדן מעניק משמעות לחיים ברמה האישית והלאומית.

קרדיט: ChameleonsEye / Shutterstock.com

 

תפקיד היגון באבולוציה

חשוב להדגיש שהיגון הוא לא חולשה שלנו אלא תגובה טבעית להכרת הערך של אנשים סביבנו. "מנקודת מבט אבולוציונית, היה אפשר לטעון שכשאני מתאבל על מישהו אני מבטא חולשה, ובמקום זאת הייתי צריך להמשיך לתפקד. אבל מנגד, וזו לדעתי הטענה הנכונה, היגון הוא לא חולשה אלא תגובה נכונה שמשקפת שיש ערך לחיים. אם לא הייתה לנו תגובה של יגון, ערך החיים בעינינו היה נמוך יותר", מהרהר בן-זאב. "הרגש מבטא עמדות מאוד עמוקות שלנו. ולכן היגון הזה אומר לנו שהחיים משמעותיים, שהם לא סתם, אז בוא נחיה ככה שיהיה משמעותי יותר, ערכי יותר, טוב יותר". כך למשל, במקרה של תרומת איברים, התחושה היא שיש למוות המסוים תכלית בכך שהוא תורם לקיומם של חיים אחרים. "דמם לא היה לשווא, באמצעות מותם הם קידשו עבורנו את החיים שלנו, עשו אותם למשמעותיים יותר. כלומר, ליגון יש אפילו איזשהו אפקט של ריפוי, שבאמצעותו אני מצליח להתבונן על החיים בצורה משמעותית יותר, להעריך יותר חיי אדם". ואולי לכך התכוון המשורר נתן אלתרמן במגש הכסף, שפרסם שלושה שבועות בלבד לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר, 1947.

בן זאב מסביר שימי אבל לאומיים כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום השואה אף הם נותנים משמעות לחיים שלנו, בין היתר בגיבוש ובהתלכדות האומה ובקשרים חברתיים שנוצרים ומתהדקים. "פה צרת רבים היא כן חצי נחמה. לא עבור ההורה שאיבד את ילדו, אבל כחברה, האבל הלאומי מלכד אותנו. אנחנו מרגישים יותר קרובים אחד לשני, יחד, יש לנו משמעות משותפת וזה מקרב אותנו". בנוסף, אבל כזה מדגיש את שבריריות החיים ובכך עשוי לעודד רבים להפוך את חייהם למלאים וערכיים יותר. כאשר מאתגר במיוחד למצוא תכלית אישית או לאומית, מוסיף בן-זאב, ניתן להתנחם בכך שהמוות ישמש לקח לעתיד וימנע מקרים רבים אחרים של אובדן. כלומר, המוות כאן לא היה לשווא ובעקבותיו יינצלו חיים רבים.

הטראומה שבאיבוד אדם יקר היא קשה ומאתגרת, ללא ספק. ועדיין, לא מעט אנשים ששכלו אדם אהוב בחרו לגייס את נפשם למען מציאת שלום – פנימי וחיצוני. בהתמודדותם הם מעניקים לנו את ההשראה לעשות כך בעצמנו, להעריך את מה שיש, ואת מי שיש. במותם אפוא ציוו לנו לא רק את החיים, אלא גם כיצד עלינו לשאוף לחיותם – בין היתר להקשיב, לחבק ולתמוך בכל מי שזקוק, כדי שלא ייאלץ לחלוק את יגונו עם סוס.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה למדנו על יגון ואבל מסופרים ומשוררים - 11 ציטוטים ליום הזיכרון

הדואליות של הזיכרון – אלן ווטס על האיזון בין נפתולי העבר, ההווה והעתיד

רגשות שליליים – בשביל מה אנחנו צריכים אותם? חוקרת מוח מסבירה את היתרונות

עוד ממהות החיים

25.07.17
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
24.07.17
מימון המונים - מדוע אנחנו מוכנים להוציא מכיסנו עבור חלומות של אחרים?
23.07.17
שאילת שאלות או מרדף אחר תשובות – מדוע מאלצים אותנו לבחור ביניהם בדרך להתפתחות?
20.07.17
ההרצאה השבועית של TED: האם אנו הולכים לקראת טכנולוגיה קוראת מחשבות?
19.07.17
האם אתם טיפוס בוקר או טיפוס ערב? היכרות עם השעון הביולוגי האישי יכולה לחולל פלאים
18.07.17
כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה
17.07.17
מאמץ מנטלי מעייף ומפחית את כושר ההתמודדות עם אתגרים? ההודים חושבים אחרת
13.07.17
ההרצאה השבועית של TED: מה קורה במוח בכל פעם שאנו משתמשים בתרופות?
12.07.17
מה אפשר ללמוד על עצמנו מהאופן שבו אנחנו משחקים – וכיצד זה מסייע להגשמה אישית?
09.07.17
המוח יעשה הכול כדי להוכיח שאנו צודקים, גם כשאנו טועים – כיצד להתגבר על הטיית האישור?
06.07.17
ההרצאה השבועית של TED: כיצד ייראה העולם כשלטכנולוגיה יהיה שיקול דעת?
05.07.17
הסוד הפשוט בן 5,000 השנים שיקנה לכם ידע עמוק, איכותי ועמיד לאורך זמן
04.07.17
ההיפך הוא הנכון – 3 תכונות אופי שיכולות להוביל לתוצאות מפתיעות
03.07.17
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
02.07.17
קסמה של המילה המדוברת – מה התועלת הקוגניטיבית של סיפורים מוקלטים ופודקאסטים?
29.06.17
ההרצאה השבועית של TED: חשבו על ילדיכם והפתרונות לאתגרי האנושות יגיעו מאליהם
28.06.17
אתנחתא של טבע: ה-abc בנופי כדור הארץ – צילום מהחלל
27.06.17
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
26.06.17
כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת
25.06.17
יש אמת, אך אין צורך להגיע אליה – אפלטון מסביר כיצד להפוך את החיים לפשוטים יותר