לדאוג פחות ולהתאמץ יותר – הפילוסופיה הסטואית מציגה את ההרגלים לחיים מאושרים.

מכירים את האנשים שנדמה ששום דבר לא יכול להזיז אותם משלוותם? אלה הם האינדיבידואלים שמפגינים קור רוח בכל סיטואציה ואינם מושפעים מנסיבות חיצוניות, לא משנה כמה חזקות הן בעינינו. אנשים בעלי עצבי פלדה, שלא מוטרדים מהאירועים שסביבם. כיצד הם מצליחים לעמוד כסלע יציב בעיצומן של סערות? מה הסוד שלהם והאם הוא ניתן ללימוד? הסטואים של יוון העתיקה לא רק האמינו שכל אחד יכול לפתח חוסן מנטלי, הם אף פיתחו פילוסופיה שלמה שכל מטרתה להפוך את האדם לעמיד יותר אל מול מאורעות החיים.

בין הפילוסופים הסטואים המוכרים נמצאים סנקה, מרקוס אורליוס, זנון מקיטיון ואפיקטטוס. הדמויות הללו, ועוד רבות אחרות, הגו את אחת התכניות המוצלחות ביותר לשלווה פנימית בהתבסס על לוגיקה מבריקה בפשטותה ועקרונות כלליים להתנהגות בסיטואציות שונות בחיים. אחד היסודות הרעיוניים שמובילים את המחשבה הסטואית, מסבירה ד"ר אליף באטומן בטור ב-New Yorker, הוא ש"הדבר היחיד שבו אנו שולטים לחלוטין, ולכן הדבר היחיד שצריך להדאיג אותנו, הוא השיפוט שלנו לגבי מה טוב".

באטומן מספרת על מפגשה הראשון עם הסטואיזם, וליתר דיוק עם משנתו של הפילוסוף אפיקטטוס, שהתרחש לשמחתה בדיוק בתקופה שבה חברו יחד לחץ, בדידות ותסכול כדי לשבש את חייה לחלוטין. בדיוק לאחר מעבר למדינה זרה שנקלעה לחוסר יציבות חברתית-פוליטית, כשהיא מנסה לתחזק מערכת יחסים ממרחק שתי יבשות ואוקיינוס, החלה לקרוא את "המדריך הסטואי" על פי אפיקטטוס שגרם לה להבין, כדבריה, "שרוב הכאב בחיי אינו נובע ממחסור או עלבון ממשיים, אלא מהבושה במחשבה שהיה ניתן להימנע מהם". ההבנה הזו משקפת את אחת החרדות הנפוצות של האדם, החשש מאובדן שליטה על הנסיבות. הסטואים היטיבו להכיר בכך שבסופו של דבר מעט מאוד מהנסיבות בשליטתנו, ולמעשה אפשר לומר בבטחה שיש לנו שליטה על דבר אחד בלבד – התודעה. היכולת להסיר מעל שכמנו את כובד האחריות על דברים שאינם בשליטתנו היא תמצית המחשבה הסטואית.

4 הרגלים סטואים לבניית חוסן פנימי

צריך להבחין בין סטואיות וחוסן פסיכולוגי לבין אדישות או ייאוש מוחלט. הפילוסופיה הסטואית לא מציעה להרים ידיים בפני אתגרים או להימנע מעשייה רק מפני שבלאו הכי אין לנו שליטה על התוצאות. להיפך, על פי הסטואיזם עשייה והניסיון לשנות את המציאות הם מבורכים ורצויים – ולראיה מרקוס אורליוס, לא פחות מקיסר רומא וסטואי מושבע. את השרשרת הלוגית שמחברת בין קור רוח ובין עשייה והצלחה מסביר בבהירות הכותב אריק בארקר בבלוג Barking Up The Wrong Tree.

ראשית, לדבריו, הפילוסופיה הסטואית מושתתת על שני יסודות. הראשון הוא ההבנה שאנו מוטרדים כתוצאה מהערכה סובייקטיבית של הנסיבות. "כאבים ביד? קשה." הוא מדגים את העיקרון, "אבל נניח שהייתם מעורבים בתאונה והרופא בישר שייתכן ותאבדו לצמיתות את התחושה בגפיים. פתאום כאב הוא טוב". אנחנו מייחסים מטען חיובי או שלילי לנסיבות, בעוד שהן עצמן אינן אלא אירועים נטולי כוונה תחילה. התפיסה הסיבתית הרגילה שלנו היא כזו: קרה משהו – הוא שלילי – לכן אני מרגיש רע. הסטואים, לעומת זאת, מאמינים כי הסדר שונה: קרה משהו – אני מרגיש שהוא רע – לכן האירוע שלילי. זה שדברים קורים, לא בהכרח אומר שהם קורים לנו.

היסוד השני הוא היכולת שלנו לזהות היכן ההשפעה שלנו על המציאות יוצאת מתחום השליטה. "עבור הסטואים", הוא מסביר, "הדבר היחיד שנמצא אי פעם בשליטתכם באמת הוא המחשבה המכוונת שלכם". מעשיהם של אחרים, הטבע, הגוף שלנו – כולם נמצאים מחוץ לשליטתנו. האשליה הכוזבת שיש לנו שליטה על המערך הכאוטי של המציאות היא שמובילה אותנו פעם אחר פעם לאכזבות, צער, שברון לב, תסכול וכעס. הסטואים הכירו בצניעותו של האינדיבידואל ובאפשרותו המוגבלת לתמרן את העולם על פי רצונותיו הצרים. כאשר מאמצים את הגישה הזו, היחס לעולם עובר אומדן מחודש: אנחנו משוחררים מאיזשהו נטל אמורפי מעיק. פתאום לנסיבות יש השפעה מועטה עלינו ואנו יכולים להתקדם, חופשיים מכבלי הפחד להיכשל.

דמותו של סנקה מעטרת גן בסנט פטרסבורג, רוסיה.

על פי בארקר, אימוצם של ארבעה הרגלי מחשבה ופעולה סטואים יכולים לכונן בנו חוסן מנטלי וקור רוח, שנחשבים בפסיכולוגיה המודרנית למאפיינים הדומיננטיים בתרומתם להצלחה בחיים ולרווחה נפשית. ההרגל הראשון הוא התעמתות מנטלית עם תרחישים שליליים בטרם הם מתרחשים. זה אמנם מנוגד לתפיסות טרנדיות הנובעות מהפסיכולוגיה החיובית, אך לא ניתן להתעלם מההיגיון שבדבר. בארקר מצטט את מרקוס אורליוס שכתב "התחילו כל יום בלומר לעצמכם: היום אפגוש בהפרעות, בכפיות טובה, בחוצפה, בחוסר נאמנות, ברצון-רע ובאנוכיות". זה נשמע כמו פתיחת כל יום במגננה, אבל לא כך מביטים הסטואים על העניין. כאמור, זו מגננה רק אם אנו מייחסים לאירועים הללו ערך כלשהו. אורליוס, והסטואים בכלל, פשוט ראו בכך מבט ריאלי על המציאות ועל טבע האדם. אם אתה מיישר את הציפיות עם המציאות, אינך עתיד להיות מופתע ולהתאכזב. בארקר ממשיל את ההרגל הזה לרכישת ביטוח חיים: "זה לא אומר שאתם מעוניינים למות".

הדוגמה של מרקוס אורליוס אמנם נשמעת קיצונית, אך בל נשכח שאנחנו לא מנהלים אימפריה בעולם העתיק. אנשים ממוצעים יכולים להסתפק באימוץ תפיסה מודעת וריאליסטית לגבי היתכנותם של דברים, ולגבי התנהגותם של אנשים. "וכשאתם לוקחים את הזמן לחשוב על הצד השלילי – לחוות את הרגשות הרעים מראש", מסביר בארקר, "משהו אחר קורה… מכנים זאת דה-קטסטרופיזציה, שזו רק מילה יפה להבנה שזה לא סוף העולם". כשאנו יוצרים מעין סימולציה של מקרים ותגובות, אנחנו מתמודדים עם ההשלכות בלי הלחץ הכרוך במצב אמת. וכשמגיע מצב האמת, אנחנו כבר לא חווים את ההפתעה והתדהמה. נניח שניגשנו למבחן גמר של קורס. אם יצאנו מהמבחן ובנינו בדמיון הודעה על ציון נכשל ואת האופן שנגיב בעקבותיה, ההודעה המציאותית על כישלון – אם אכן תבוא – תתקבל בשוויון נפש יחסי. אם נכין את עצמנו באמת לאפשרות הזו, האפקט המדכדך שלה יתמתן ואף יתפוגג לחלוטין. זה לא אומר שאנו מצפים להיכשל, אבל כן מבינים שהאופציה הזו על השולחן.

את ההרגל השני בארקר מכנה "סעיף עתודה" והוא מתייחס לאופן שבו אנו תופסים את העתיד. סעיף עתודה, הוא מסביר, זה היכולת להכיר בהשפעה המצומצמת שלנו על התוצאות הסופיות של תהליכים. "אם דברים לא עובדים, אתם לא פוערים בור בהערכה העצמית שלכם ומוותרים על מטרותיכם. אתם מבינים שזה לא מאה אחוז בשליטתכם, ועל כן זה לא יכול להיות מאה אחוז אשמתכם". חשוב לו להבהיר כי ההנחה הזו אינה משמשת כתירוץ לרשלנות, עצלות או הסרת אחריות אישית. להיפך – הסטואים טוענים שעל האדם לעשות כל שביכולתו כדי לתרום את חלקו להצלחה. אבל עבודה קשה צריכה להיעשות מתוך הבנה "שיש לנו שליטה על התהליך ולא על התוצאה". אין לנו מושג איך יצאו הילדים שלנו, ונוליך את עצמנו שולל אם נחיה בביטחון מוחלט שהם יהיו מושלמים. יחד עם זאת, אנחנו עושים הכול כדי שיגדלו להיות מוצלחים. בסופו של יום, הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות שלמים אתו לחלוטין הוא מידת ההשקעה שלנו בדרך.

ההרגל הזה טומן בחובו ערך מוסף מעבר לשקט הנפשי. כיוון שאתם לא מתמקדים בתוצאה אלא במאמץ האישי שלכם, הדרך האופרטיבית להשלמת משימות ברורה יותר ובכך מסייעת בעקיפין להצלחה, בשונה מהתמקדות בתוצאה שיכולה לסמא או ליצור שאננות לגבי מידת ההשקעה הנחוצה. "אוקיי, אז חשבתם על התרחיש הגרוע ביותר… ועשיתם את מיטב מאמציכם", כותב בארקר, "אבל עדיין נכשלתם". מה עכשיו? כדי להתמודד עם כישלונות, לא משנה כמה חרוצים הם, מסייע ההרגל הסטואי השלישי – פרספקטיבה רחבה.

מבט-על סטואי. אימוץ פרספקטיבה רחבה מסייע להכניס את הבעיות שלנו לפרופורציה.

צליחת אתגרים חלקה

מודעות רחבה למיקום שלנו בסדר הדברים הגדול היא כלי יעיל ביותר לצמצום השפעתם הנפשית של כישלונות ולפיתוח חוסן מנטלי. כשדברים משתבשים, קיימת בקרבנו נטייה ל'ראיית צינור': אנו ממוקדים בכישלון וכל מה שמחוץ לטווח הצר הזה נעלם מעינינו. ואולם, ברור לכל שיש לנו גם את היכולת ההפוכה, דהיינו, לנסוק מעלה על כנפי הדמיון ולהתעמק בנצחיותו של היקום. אנו מרגישים פנויים לעשות זאת כאשר אנחנו לא שרויים במצוקה, כמו זו הנובעת מכישלון. אבל אם אנו מסגלים את הגישה הסטואית, הכישלון לא צריך לעורר מצוקה כיוון שאין לנו שליטה על הכול והשקענו את מרב המאמצים. ולכן, גם כאשר כל זה לא עזר, מבט על החיים ממעוף הציפור יכול להכניס את הדברים לפרופורציה. "בדיוק כמו שאתם קטנים ביחס לגלקסיה", ממחיש בארקר, "הבעיה הנוכחית שלכם זעירה ביחס לתכנית הגדולה של החיים".

הרעיון הוא לא להשתמש בפרספקטיבה רחבה כתרופת אד-הוק לכישלון, אלא לאמץ אותה כנקודת מבט אותנטית על החיים, אחת מיני רבות. כשיהיה בה צורך, היא תהיה זמינה – גם – כדי לרכך את עוצמתן של נסיבות חיצוניות ברות חלוף. ולבסוף, כדי לשמור על מקור השראה, הסטואים ביקשו למצוא דמות שתשמש מודל לחיקוי. הכנה לגרוע מכל, הכרה בשליטה המצומצמת, והבנה שהצרות שלנו זניחות – הן כלים יעילים לבניית חוסן נפשי ולהמשיך לצעוד אחרי שנפלנו. אבל אחרי הכול, זו עשויה להיות נקודת מבט רציונלית עד קרה. כדי לשמור על הניצוץ, מסביר בארקר, "תשאלו מה באטמן היה עושה?"

הוא כמובן משתמש בדמות הזו כמשל לגיבור גנרי, שיכול להיות אגב בשר ודם או דמות פיקטיבית. עבור הסטואים שימש למטרה זו הזקן המלומד. לנו יש כבר הרבה יותר אופציות. בארקר מביא את דבריו של הפילוסוף סנקה: "מצאו מישהו שדרך חייו ומילותיו – ושפניו ממש משקפים את הדמות שמאחוריהם – זכו באישורכם. כוונו עצמכם אליו תמיד, כמגן או כמודל שלכם. יש צורך, לדעתי, במישהו שיהווה סטנדרט שמולו אנו יכולים למדוד את האישיות שלנו. ללא סרגל לעשות זאת כנגדו, לא תוכלו ליישר את העקום". בין אם זה קרוב משפחה, דמות היסטורית, חבר או גיבור קולנועי – כשאנו שואלים כיצד האדם הזה היה פועל בנסיבות שלנו, אנו שואלים למעשה כיצד היינו רוצים להתנהג לו היה לנו חופש בחירה. ובכן, כזכור, יש לנו חופש בחירה, לכל הפחות לגבי האופן שבו נתייחס לסיטואציה, אך גם למידת המאמץ שנשקיע. הגיבור דוחף אותנו בחזרה אל הלולאה הסטואית עם זריקת אנרגיה מחודשת.

על השיטה הסטואית מבוססים רעיונות פסיכולוגיים מודרניים, כפי שמסביר בארקר. למעשה, השיטה הטיפולית בעלת בסיס ההוכחות המוצק ביותר – טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – מושתתת ברובה על עקרונות סטואים: שילוב של שינוי נקודת המבט עם הרגלים מעשיים. מה שמחזיר אותנו לד"ר באטומן ולאופן שבו סייעה לה הפילוסופיה הסטואית. "אפיקטטוס, שנולד 2,000 שנה לפני פרויד ודארווין, חזה את דרך המוצא מבתי הכלא שלהם", היא כותבת. "תחושות האבדון והשמחה שמתוכנתות בגוף האנושי? אפשר לשכתב אותן באמצעות התודעה". סביר להניח שאימוץ הגישה הסטואית לא תעלים לחלוטין טרדות ומשברים מחיינו. אבל מודעות לפילוסופיה העתיקה הזו, ויישומה בסיטואציות שונות בחיינו, ללא ספק יכולה להפוך את צליחתן לחלקה ושלווה יותר.

תמונת כותרת: Juhku / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי

ההרצאה השבועית של TED: השתמשו בעקרונות השכנוע של אריסטו להשגת מטרותיכם

מדוע החוסן הנפשי שלנו הוא כמו אבן ענבר?

עוד מרדיו מהות החיים:

רבות הדרכים - משנתו של אפלטון