דימויים כמפתח לעולם פנימי עשיר שבעזרתו ניתן להרחיב את אפשרויות הבחירה

בחירת מילים יכולה להיות הרת גורל – לא רק ביחסים עם האחר אלא לפני הכול עם עצמנו. מילים יכולות להעצים באותה מידה שהן עלולות להזיק. לא סתם יועצי זוגיות ממליצים לנשום ולספור עד 10 לפני שעונים לבן זוג במהלך מריבה סוערת. כפי שנכתב כאן בהזדמנות אחרת ומקובל בקהילה המדעית, יש למילים השפעה מהותית גם על אופן הפעולה שלנו. זה קורה בין היתר משום שהן מייצגות עבורנו מציאות מסוימת. ייצוגים של המציאות נמצאים סביבנו כל הזמן, בין אם אנחנו שומעים, קוראים או רואים אותם, והם מקצרים עבורנו נתיבים קוגניטיביים. כשאנו רואים, למשל, תמונה עם יונה ובפיה עלה של זית, המוח של רבים מאתנו יעלה אסוציאציה של שלום. לאותה השפעה קוגניטיבית נגיע גם אם נקרא על היונה או נשמע מישהו משלב את הדימוי בדבריו, ואפילו אם רק נחשוב עליה. לפחות אם אנחנו יהודים או יוונים.

גם אם ניקח משהו הרבה יותר יומיומי, כמו אייקון של סמיילי או את היד הלבנה על רקע אדום בתמרור עצור, מעניין לראות איך ציור פשוט הפך לסמל שמשמעותו מובנת באופן כמעט מוכני, בלי צורך להסביר, בהרבה מאוד מדינות. ואף יותר מעניין להתבונן בכך שסביר להניח שכמעט כל מי שייתקל בסמל הזה יבין אותו באופן זהה, לפחות אם הוא לוקח חלק פעיל בתרבות שבה מקובל הסמל על משמעויותיו.

וזה מביא אותנו לנקודה חשובה במדע הסמיוטיקה, חקר הסימנים ומערכות סמלים: סמל יכול להיות תלוי תרבות או אוניברסלי. סמל יכול להתגלם במילה או בצירוף, בתו, בתמונה, במחווה, בצליל בתבנית או בצבע. ההילה, למשל, היא סמל מקובל לקדושה בנצרות, ולכן היא לא 'תדבר' לדתות אחרות באותו אופן. לעומתה, סמל של ארגון הצלב האדום פותח כמעט כל דלת בעולם בזכות היותו סמל לשוויון בפני קבלת טיפול רפואי – שפרשנותו לרוב אינה תלויה במיקומו הגיאוגרפי, בגיל, במין או בתפיסות העולם, והיא זהה אצל כל מי שפוגש בו. הפרשנויות השונות לסמלים זהים מחייבות פעמים רבות תשומת לב במפגש בין תרבויות. כך, למשל, הצבע הירוק בהודו נתפס כקשור לאסלאם, בעוד שכובע ירוק בסין על ראש של גבר משמעותו שאשתו בגדה בו, ובאירלנד הוא חלק מהדגל ולכן סביר שנוכחותו תביא עמה רמז לפטריוטיות. גם מחוות שנתפסות במקום אחד כחיוביות, כגון אגודל מעלה – ובכלל, סימונים שונים עם הידיים – עלולות להוביל לדחייה מצד הנמען שמגיע מתרבות אחרת (לא מומלץ לסמן ליווני "עצור" עם הידיים).

המוח מחפש משמעויות

בכל מקרה, מה שהוא לא יהיה, הסמל אוצר בתוכו עבורנו כמות גדולה של מחשבות, רעיונות, רגשות ותחושות – שמופעלים באמצעות גירוי צורני, שמיעתי או מילולי. כולנו משתמשים בסמלים ונחשפים אליהם ברמה יומיומית. בדיבור, בקריאה, בשמיעה ובצפייה בייצוגים גרפיים בעלי משמעות רעיונית, בין אם זה לוגו של חברה או היין-יאנג שמסמל בפילוסופיה הסינית את שלמות הניגודים. למעשה, הדרך שלנו להבין את העולם היא באמצעות פרשנות בלתי פוסקת של סמלים והאסוציאציות שהם מעוררים בנו, לרוב מבלי בכלל להיות מודעים לכך ולהשפעות שלהם עלינו.

לא מעט חוקרים כמו קליפורד גירץ, מהאנתרופולוגים המשפיעים ביותר במאה ה-20, מעמידים את הניתוח הסובייקטיבי במרכז ודוגלים בפנייה למושא המחקר כמי שעליו לפרש את הדברים. כלומר, במקרה של חלום למשל, מדובר בפנייה לחולם ובדיקה אישית כיצד הוא מפרש כל סמל. ויש בכך היגיון. בניגוד לסמלים אוניברסליים שטומנים בחובם משמעות אחידה עבור כמות גדולה של אנשים, סמלים אישיים נוצרים בעקבות חוויות אינדיבידואליות קדומות וכנראה גם עוצמתיות. ייתכן שעבור אדם שטבע בילדותו בבריכה וכמעט מת, הבריכה מסמלת מאז משהו מסוכן, ובכל פעם שהיא מופיעה, אפילו אם בהקשר חיובי, הוא עשוי לקשר רגשות שליליים אלו עם עולמות תוכן שאינם קשורים כלל למקור הטראומה. לעומתו, אדם אחר ייזכר בתחושת ציפה נעימה ומערסלת שחווה בילדותו בבריכה עם סבתו, ועבורו היא תשמש סמל למקום בטוח ומרפא.

ואכן, אפילו אם נקבל את הגישה של גירץ רק באופן חלקי, נראה שבעוד שסמלים מסוימים יקבלו משמעות זהה אצל אנשים עם רקע דומה, הרי שבמקרים רבים הם ייטענו במשמעות ייחודית לכל אדם, בהתאם לחוויות החיים הסובייקטיביות שלו, וכנראה ישפיעו עליו גם באופן תת מודע.

הירוגליפים במצרים. סמלים היו דרך להצפנת מידע משחר האנושות.

כדי להבין יותר לעומק את השפעת הסמלים עלינו, נתמקד בסמל חזותי, מהסוג שאנו תופסים באמצעות חוש הראייה. מה קורה מאחורי הקלעים של הראש שלנו כשאנחנו פוגשים דימוי ויזואלי? טום ווג'ק נתן סקירה קצרה של תהליכי העיבוד המתרחשים במוח במסגרת הרצאה ב-TED. כשאנחנו רואים משהו, הוא מסביר, העיבוד של המידע מתחיל בעיניים ורובו מגיע לחלק האחורי של המוח, אל הקליפה החזותית העיקרית שרואה רק צורות גיאומטריות פשוטות. הקליפה משמשת גם מעין תחנת ממסר שמנתבת את המידע מחדש למקומות שונים ורבים במוח, כשמדובר לדבריו בעד 30 חלקים שמחלצים מידע נוסף כדי לייצר ממנו משמעות. ווג'ק מדבר כאן רק על 3 מהם – הזרם הגחוני, שאחראי לזהות "מה זה", ברמה הבסיסית ביותר. זה החלק שמופעל כשנותנים מילה למשהו. למשל – זו יד, זה שלט, זה גבר. החלק השני הוא הזרם הגבי, שתפקידו לאתר את העצם במרחב הפיזי. זה החלק שמופעל כשמסתכלים על חדר, למשל, ואז עוצמים עיניים ומנווטים בתוכו. החלק השלישי הוא המערכת הלימבית, חלק עתיק מבחינה אבולוציונית, המצוי עמוק במוח. זה המרכז שמופעל כשאנחנו חווים תגובה רגשית למשהו שאנחנו רואים. שלושת החלקים האלו, מרכזי העיבוד, עוזרים לנו לייצר משמעות בדרכים שונות. וזה רק על קצה המזלג, כמובן.

המוח האנושי מורכב משתי אונות: השמאלית, המכונה 'המוח השמאלי', והימנית, המכונה ה'מוח הימני'. בניגוד לסברה שרווחה בעבר, ולפיה כל צד אחראי בלעדית על תפקודים מוגדרים (ימין – יצירתי, שמאל – לוגי), אנו יודעים כיום שכמעט כל פעולה שאנו מבצעים כרוכה בתקשורת מורכבת בין כל חלקי המוח, כפי שהראו, למשל, בנוגע למוזיקה. בחלק הלא מודע של המוח מאוחסן מידע רב – כולל חוויות עתיקות – שמקודד בסמלים. לאור זאת, ניתן להסתכל על סמלים כעל גשרים בין חלקי המוח. בגשר הזה, כך נראה, אנו יכולים להשתמש כנתיב ישיר, עוקף מודע, אל התת מודע שצובר בתוכו פרטים רבים על הביוגרפיה שלנו, על האהבות, על האכזבות, על המניעים ועל החסמים שעומדים בבסיס ההחלטות והפעולות שאנו נוקטים.

סמלים בשירות המוח

נטע דנציגר אפשטיין, מאמנת בשיטת NLP (ניתוב לשוני פיזיולוגי, או תכנות נוירולוגי לשוני) ומתמחה בטיפול בטראומה מסבירה את המשמעות מבחינתה של מיקומי המידע במוח: "תכונה של תקשורת מורכבת מאפשרת להיות מאוד אסוציאטיבי ולהדליק 'נורות' (סמל לפעילות) על שטחים רחבים בצורה 'פראית' ופחות צפויה, זאת משום שהמידע הרלוונטי מאוחסן במקומות שונים". היא משתמשת בדוגמה ידועה מהתחום: "אם אנחנו שומעים או קוראים את המילה 'חתול' – ייתכן שמבחינתנו זה ייעצר שם. אבל אם אשאל את עצמי מה עולה לי כשאני חושב על המילה 'חתול', סביר להניח שיצופו אסוציאציות מכל מיני מקומות בחיים, שמאוחסנות במקומות שונים במוח, ויכולות, בין השאר, לכלול את החוויה הראשונה של מפגש עם חתול, של תפיסות קיימות בקשר לחתולים ולאנשים שמחזיקים בהם וכיוצא באלו". המשחק, אם כך, נע בין נורה אחת יחידה וממוקדת לעומת שרשרת נורות רנדומלית.

מקובל לקשר לחלק הלא מודע במוח היבטים של יצירתיות, רגש וחוויה. לפי אותו היגיון, כניסה למצב תודעתי יצירתי/רגשי/חווייתי עשויה לשלוח את המוח לקופסת הרעיונות המקוריים שנמצאת בתת מודע, ולייצר מהם פתרונות. כשאנו עושים זאת, מסבירה נטע, אנו מזמינים את החלק הנועז יותר, הפזיז יותר, לעומת החלק המקטלג במוח שחוסך במשאבים, כפי שנסביר בהמשך. "לוקח סיכונים, במובן זה שפותח אפשרויות חדשות כל הזמן. בכך אפשר להתגבר על תכונות אחרות של המוח, כמו הססנות וחזרה על דפוסי מחשבה ופעולה מוכרים וקבועים", מסבירה דנציגר אפשטיין. לכן, כשרוצים להשתמש בחלקים הקמאיים והיצירתיים לטובתנו, ללא תלות אם מדובר באונה הימנית, השמאלית או בשתיהן יחד, חשוב קודם כל להעיר אותם. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות סמלים.

"כשאני עובדת עם אדם באמצעות שימוש במטאפורות, סמלים וסיפורים – אני מעוררת את המוח שלו", משתפת דנציגר אפשטיין בתהליכים שהיא מובילה. "סמל מפעיל רגשות ומעלה חוויה. החוויה, שנוצרה בזכות הסמל, פותחת דלת (עוד סמל) לאפשרויות חדשות – של חשיבה ושל פעולה". הסמל, אפוא, טומן בחובו מפתח לתת המודע ומספק גישה לעולם הפנימי ולהמון מידע לא מילולי. הוא מאפשר להוציא את הדברים הכי עמוקים בתוכנו, שמאוחסנים פעמים רבות בתת המודע, מבלי שיש צורך אפילו לקרוא להם בשמם. הדיבור העקיף עליהם ואליהם עוזר להם להשתחרר ולצוף, הרבה פעמים בצורה לא מודעת. "עבודה כזו מאפשרת גישה דרך הסמלים לעולם הפנימי שלי ולאינפורמציה שלא הייתה זמינה לי עד עכשיו. פתאום נוצרים קשרים חדשים, משמעויות חדשות, ובעקבותיהם – פתרון ברמה של תת המודע", היא מסבירה. "כל תשובה שהאדם בוחר לתת לשאלה 'כמו מה זה מרגיש' לך. או 'מה זה אומר לך', היא סמל. למשל, אם נשאל אדם איך חוויה מסוימת מרגישה לו והוא יענה 'כמו מים', כדאי לבדוק עבודה עם הסמל הזה, מים. הרבה פעמים החשיבה האסוציאטיבית שעוררנו מסייעת, ברוחביות שלה, למצוא פתרונות חדשים. והדבר המדהים הוא שזה קורה הרבה פעמים בלי שדיברנו על הבעיה עצמה".

במילים אחרות, עבודה עם חוויות וסמלים מאפשרת לעקוף את הרציונליות, החששות וההססנות הכרוכה בעיבוד מידע מקוצר. כך אנחנו עוקפים את החסמים ויכולים לפעול בצורה אחרת, חדשה. אבל זה לא השימוש היחיד שאפשר לעשות בסמלים. המשמעויות של מסלולי הפרשנות השונים מרתקות ומסבירות לא מעט מהחוויות של תשומת לב וזיכרון. "למשל, אישה שנכנסת להיריון פתאום שמה לב שיש סביבה המון נשים בהיריון. כשחושבים על משהו והמוח עסוק בו – זה גם מה ששמים לב אליו. זה נובע מכך שהמוח עושה כל הזמן השמטות, עיוותים והכללות – מחפש את מה שהוא מכיר ויודע, ומקטלג מה שהוא קולט במגירות ידועות, בלי לבדוק מחדש כל פעם, כדי לחסוך באנרגיה. חוק זה נכון לכל תחומי החיים", מסבירה דנציגר אפשטיין, וממשיכה: "מי שתופס את עצמו, לדוגמה, כלא שווה מבחינה מקצועית או אישית, 'יזמין' ויקבל את התחושה הזו מהסביבה. אם אני בתודעה מסוימת, המוח ינסה לחסוך משאבים ולהוכיח לי כל הזמן שאני צודק".

לוח חזון עם סמל שמייצג עבורנו את השינוי הרצוי.

תלוש ככל שזה עשוי להישמע, "הנחת העבודה היא שהמוח לא יודע להבחין בין מציאות ובין מחשבה על מציאות". מסבירה דנציגר אפשטיין, ומציעה תרגיל נחמד להמחשה: מושיטים את היד קדימה והצדה, עד היכן שאפשר להגיע. לאחר מכן מחזירים אותה למקומה, עוצמים עיניים ומדמיינים (תהליך מונחה עוזר) שהיא מגיעה לאותו מקום ואז ממשיכה הלאה, רחוק יותר. "השלב הבא הוא לפתוח עיניים ולהושיט את היד שוב. ברוב המקרים היד אכן מגיעה רחוק יותר. כלומר משהו קרה, בדמיון, אבל נרשם במוח – ואז הוא כבר יודע לשחזר את זה. זה כלי מדהים". הכלי הזה הוכח גם כשבדקו פעילות מוחית אצל מרימי משקולות ומצאו דמיון רב בדפוסי המוח אצל המתאמן כשהשוו את זמן ההרמה עצמה של המשקולת לזמן שהוא רק דמיין את עצמו מרים אותה. המחקר המרתק שבדק אימון שרירים דרך חשיבה בלבד מראה, לפחות במובן מסוים, שהמחשבה על פעולה במציאות דומה מבחינת המוח לנקיטה בפועל של הפעולה. וזה הבסיס לטיעון שלפיו כאשר יוצרים שינוי במחשבה – הוא עשוי להוביל לשינוי במציאות. לפחות במציאות הסובייקטיבית.

מסיבה זו סמלים יכולים להיות גשר למצב הרצוי. בוחרים סמל, נותנים לו מקום, ותת המודע כבר מגיע למצב הרצוי. השלב הבא הוא כבר תרגול במציאות, שנעשה קל יותר מכיוון שהרעיון כבר לא זר למוח, הוא פגש אותו כשעסקנו בהפעלת הדמיון. יש משמעויות חדשות, קשרים חדשים, אפשרויות חדשות שקודם לא היו זמינות למודע. וכך, מדווחת דנציגר אפשטיין, יכולה להתקיים "שיחה שלמה על סמלים בלי לדבר על הדברים עצמם שמרכיבים את הקונפליקט, למשל, והמוח כבר השתנה".

כדי להיעזר בסמלים לפתרון בעיה או ליצירת שינוי מבוקש, חשוב לדייק במשמעות של הסמל עבורנו. פרפר, למשל, יסמל עבור אחד חופש ועבור אחר – שינוי. נכון, כפי שהזכרנו, שסמלים רבים מפורשים באופן דומה ואף זהה, לעתים בקרב אוכלוסייה שלמה, ועדיין, כאמור, יש מקום לפרשנות אישית שנובעת מההיסטוריה הייחודית של כל אחד. "עבודה פרטנית עם סמלים מגיעה תמיד מהעולם האישי. המשמעות שכל אחד מעניק לאותו סמל היא ייחודית, אותנטית ומאפשרת תהליך שמדויק לו ורק לו".

תהליך פירוש הסמל מתרחש במוח בכל מקרה, ולכן אנחנו למעשה רק מנצלים תהליך טבעי. ומכיוון שלכל אחד מאתנו יש מוח, אנחנו יכולים להשתמש בסמלים באופן עצמאי כדי לקדם תהליכי שינוי מיוחלים. ניתן כמובן לגשת למומחים בתחום, אך אפשר להתחיל גם לבד, בבית, ולהיעזר בכלים שונים. לפני שמתחילים, בכל כלי שתבחרו, נטע דנציגר אפשטיין ממליצה להיכנס לרגיעה מסוימת, גוף ותודעה. לפני הכול כדאי להתנתק מכל מכשירי התקשורת, למצוא פינה שקטה, ולהביא את התודעה למצב שקט יחסי, למשל באמצעות תנועות מונוטוניות כמו נשימה קצובה או ספירה. כעת אפשר לעצום עיניים ולדמיין את עצמנו במקום שבו אנו רוצים להיות, תוך שימוש בסמל שיחזק את החוויה ויחבר אותנו למאגר הכוחות שלנו. לחלופין, אפשר לתכנן ולהרכיב לוח חזון אישי וניתן להיעזר בהנחיות ובהסברים שמופיעים בכתבה מטעם האפטינגטון פוסט, שגם מסבירה מדוע ואיך זה עובד, או פשוט לכבות את הטלפון, לראות בעיני רוחנו את מי שאנחנו רוצים להיות ולבחור דימויים שיזכירו לנו את זה. "כשאני מתבוננת בזה [לוח החזון שיצרתי] יש בו את כל עולם הרגשות ויש חוויה שלמה – וכך יוצאים מחדש החוצה, לעולם. כל יום כשאני מסתכלת בזה (בסמלים) נוצרים חיווטים חדשים. למשל, מסתכלת על תמונה של זוג מחובק בים. זה מפעיל הרבה חושים ורגשות. ואז אני בתוך חוויה, ומשם אני יוצאת לעולם עם כל 'הנורות' האלו דלוקות במוח. ואז אני שמה לב אליהם גם במציאות – אני פתאום רואה אפשרויות חדשות".

את הלוח שהכנו כדאי לשים על הדסקטופ, בטלפון או ליד המיטה, העיקר שיהיה במודעות היומיומית. "כל פעם שרואים את זה, המוח מוצף בחוויה הטובה שאליה שואפים. זה משנה את ההוויה ואת המקום שממנו אנחנו פועלים". דנציגר אפשטיין נותנת דוגמה של בחורה שהרגישה מאוימת מקשר ומהיכרות באתרי היכרויות, ופעלה משם באופן שהרחיק אותה מהיכרויות של ממש. "לאחר שהכינה לעצמה לוח חזון ובו דימוי/יים לקשר טוב ומיטיב, התודעה שלה הפכה רגועה יותר וכנראה גם ההקשרים של המושג 'קשר' השתנו, והיא יכלה לפעול משם ולצפות לתוצאות אחרות".

ההיסטוריה שלנו חקוקה בזיכרון באמצעות עולם שלם של סמלים, ונראה כי באפשרותנו לתרגל גישה אל המשמעויות שלהם, ובאמצעותן לעצב את ההווה ואת העתיד. אנו יכולים לקחת את הכח העצום שיש לדימויים למקום מצמיח – ולראות את עצמנו בכל יום מחדש כאנשים שהיינו רוצים להיות.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה חלומותיו של עגנון מלמדים אותנו על הפסיכולוגיה האנושית?

ההרצאה השבועית של TED: האם מערות קדמוניות מסתירות את המפתח לשפה האנושית?

העור השני שלנו - הדרכים הנסתרות שבהן הלבוש משפיע על ההתנהגות

עוד מרדיו מהות החיים:

סופרן