הסופר והעיתונאי האנטר ס. תומפסון משיב לחברו על שאלת מטרות החיים

דמיינו כיצד היו נראים החיים אם כל החידות הגדולות היו ברורות לנו? כמו למשל, מהי המטרה שלנו – מה אנחנו אמורים לעשות בזמן שלנו על כדור הארץ. האם החיים היו יפים יותר? משעממים יותר? מכיוון שלרוב אנחנו לא באמת יודעים מה אנו אמורים לעשות פה, ומכיוון שהמטרה בחיים מכתיבה בערך כל שאיפת חמצן שאנו לוקחים, אנו משקיעים אוקיינוס של זמן, אנרגיה ומשאבים כדי לנסות ולפצח את הדבר שלשמו נועדנו. ואם יש כזה בכלל.

לא סתם מטרת החיים נחשבת לאחת השאלות הקיומיות המהותיות. רוב האנשים שמצליחים להעניק לה תשובה בהירה – גם אם לפרק זמן מוגבל – חווים סיפוק אמיתי ומרגישים מיצוי עצמי. כי פעמים רבות הגשמת המטרה היא סוג של ביטוי גשמי לשאלה המטאפיזית היותר גדולה – מהי משמעות החיים.

לאורך ההיסטוריה פיתחו בני האדם גישות, תיאוריות ושיטות מעשיות לפענוח מטרת החיים, חלקן משנות חיים, וחלקן בנליות. ב-22 באפריל 1958 נוסחה אחת התשובות המרתקות לשאלה, במכתב של העיתונאי והסופר האמריקאי האנטר ס. תומפסון (פחד ותיעוב בלאס וגאס). המכתב נוצר בתגובה לשאלה של חברו יום לוגן, שביקש עצה לגבי מסלול חייו. תומפסון, שהיה אז בן 22, עוד לא ידע המון על החיים, ועם זאת מתברר שהיה חד מחשבה כבר מגיל צעיר. הטיעונים שמופיעים במכתב מספקים הצצה למוחו של תומפסון וחושפים נקודת מבט מעוררת מחשבה ומרעננת שעשויה להבהיר דבר או שניים לגבי חיינו.

שחייה לעבר מטרה או זרימה עם הגאות?

מעניין שתומפסון בוחר להדגיש בפתח הדברים את הסתייגותו מהשאת עצות, לבטח בנושא כה מהותי. "לתת עצה לאדם ששואל מה לעשות עם חייו מרמז על משהו שקרוב מאוד לאגומניה… להצביע באצבע רועדת לכיוון הנכון הוא משהו שרק כסיל ייקח על עצמו". המילים הללו מצביעות על מודעות גבוהה של בן ה-22 לגילו המשקף את חוסר הניסיון בחייו. ועדיין, תומפסון מציין שמתוך כבוד לכנות של חברו הוא ינסה להציג את תפיסת עולמו. לצד זאת הוא מדגיש שוב ושוב כי את העצה הזו יש לקחת בערבון מוגבל. "אני מבקש ממך, כשאתה מקשיב למה שאני אומר, לזכור שכל העצות יכולות להיות אך ורק התוצר של האדם שנותן אותן… מה שנכון עבור האחד עלול להיות אסון לאחר".

לאחר ההקדמה שמנסה לשים את התשובה בפרופורציות, מגיע תומפסון לעניין. תשובתו נפתחת באחד המשפטים המפורסמים של שייקספיר: "להיות או לא להיות – זאת השאלה". הוא מסביר: "אכן, זו השאלה: האם לצוף עם הגאות או לשחות לעבר מטרה… חשוב על כל החלטה שאי פעם קיבלת שהייתה לה השלכה על עתידך: ייתכן שאני טועה, אבל אני לא רואה כיצד היא יכולה לא להיות בחירה – לא משנה כמה בלתי ישירה – בין שני הדברים שציינתי: הציפה או השחייה". תומפסון מדבר על נקודה רגישה לגבי רבים מאתנו. עד כמה אנחנו נותנים לנסיבות להכתיב את חיינו לעומת החתירה הפנימית ליעדים שלנו? מה האיזון שלנו בין הנורמות החברתיות ובין השאיפות האינדיבידואליות שלנו?

גרפיטי של האנטר ס. תומפסון בצעירותו. קרדיט: BMCL / Shutterstock.com

משתמע מדברים אלה כי תומפסון מצביע על שחייה כעל האפשרות המועדפת, אבל אם בכך הייתה מסתכמת תשובתו, הרי שהוא לא חידש הרבה. הסופר והעיתונאי ממשיך בהטלת ספק בבחירה אוטומטית בשחייה ומאמין כי חייב להתקיים תנאי מהותי כדי שהחתירה ליעד תהיה האפשרות העדיפה. "מדוע לא לצוף אם אין לך מטרה?", הוא כותב, "ללא צל של ספק יותר טוב ליהנות מציפה מלשחות בחוסר ודאות". אם ננסה לתאר את האנלוגיה בצורה מעט ויזואלית, הרי שציפה על גבי הגאות והשפל תספק לנו מקום יחסית בטוח ליד החוף, כשמדי פעם נעלה ומדי פעם נרד, כמו שהחיים מבטיחים לכולנו. זהו מצב הקיום האנושי הסביר ורובנו מבלים בו חלקים מחיינו. שחייה ללא מטרה היא למעשה יציאה אל מרחבי הים הפתוח למסע אינסופי. ובכן, אפשר לומר שהחיים הם מסע אינסופי ושמטרה אחת סופית היא אשליה. וזה נכון במידה מסוימת. אבל הטיעון הזה לא לוקח בחשבון שיכולות להיות מספר מטרות. מעבר לזה – וזו הנקודה המשמעותית יותר – כשיוצאים אל מרחבי הים הפתוח צפויה לנו דרך חדגונית ללא נקודות אחיזה, עם נוף שאינו משתנה לנצח. ולכן, אם ממשילים את החיים למסע בים, הפלגה בין נמלים היא אופציה מספקת יותר מאשר שחייה בעולם שאינו משתנה, כשבשלב מסוים אנו עלולים לאבד את תחושת המרחב ולא לדעת אם אנחנו מתקדמים או שוחים במקום.

השאלה היא איך בוחרים נמל או נמלים להגיע אליהם. תומפסון מדגיש במכתב שהאתגר הוא למצוא מטרה מוחשית וברת השגה, להבדיל מחלומות באספמיה. ואיך מוצאים את המטרה הזו? כאן מגיע אחד המשפטים המבריקים ומעוררי המחשבה של הכותב: "התשובה – ובמידה מסוימת זו הטרגדיה של החיים – היא שאנו שואפים להבין את המטרה ולא את האדם". הלוגיקה של מציאת המטרה והחתירה אליה נראית לנו פשוטה: עלינו לחשוב על מה שאנו רוצים להשיג במונחים של יעד רחוק המנותק מאתנו, וכדי להגיע אליו עלינו לבצע פעולות ולעשות התאמות כדי להגיע לשם. הגדולה במשפט של תומפסון הוא הפיכת המובן מאליו ללא כל כך מובן מאליו אחרי הכל. כלומר, המרדף אחרי המטרה בא על חשבון האדם – והשאלה היא האם מטרה אחת קבועה וידועה מראש היא יעד בעל תוקף הגיוני.

להכפיף את המטרה לאישיות

ההסבר פשוט למדי ואפשר להבין אותו ממבט חטוף על חלומות הילדות שלנו. "כשהיית צעיר", הוא פונה לחברו, "בוא נניח שרצית להיות כבאי. אני מרגיש די בטוח להניח שאתה כבר לא רוצה להיות כבאי. מדוע? כי הפרספקטיבה שלך השתנתה. לא הכבאי השתנה, אלא אתה". אוקיי, לגבי ילדים אפשר להבין, אבל מה לגבי מטרה שהציב לעצמו אדם שקול ובוגר? במקרה זה השאלה היא מי או מה מבטיח לנו יציבות. החיים, על פי תומפסון, הם דינמיים מכדי לקבל החלטה דטרמיניסטית בכל שלב בחיים. "כל אדם הוא סכום התגובות שלו לניסיונו. ככל שהחוויות שלך מתגוונות ומתרבות, אתה הופך לאדם אחר, ולכן נקודת המבט שלך משתנה… כל תגובה היא תהליך למידה, כל חוויה משמעותית משנה את נקודת המבט שלך". על כן, כשאנו מקובעים על מטרה המשמעות היא שגם אם חלים בנו שינויים אנחנו עלולים להתנגד להם רק כדי להגיע ליעד המקורי שהצבנו לעצמנו – ולחיות בסתירה פנימית לאורך הדרך. במקרה אחר אנו עלולים לאבד את הדרך מכיוון שאנחנו מנווטים לנקודת ציון אחת, אבל השביל מוליך אותנו למקום אחר.

"אז נראה כי יהיה זה מטופש, הלא כן, להתאים את חיינו לדרישותיה של מטרה שאותה אנו רואים מזווית שונה בכל יום". מה, אם כן, הברירה האחרת? תומפסון מאמין כי התשובה לשאלה מה לעשות עם חיינו כלל אינה נוגעת למטרה. זאת אומרת שאת תכנון המסע בין הנמלים עלינו לעשות בצורה שונה מזו שמקובל לחשוב עליה, כלומר, לא על בסיס הנמלים עצמם. תחת זאת, הוא שואל מדוע עלינו להתאים את עצמנו למטרה חיצונית במקום להתאים את המטרה אלינו?

לשוט ליעד מוגדר מראש. מרחוק המטרה מושכת, אבל הקסם עלול לפוג ככל שמתקרבים.

אז אנחנו לא רוצים לבלות את שארית חיינו נתונים לחסדי הגאות והשפל, אין לנו עניין בשחייה חסרת תוחלת אל האופק, וגם מסע בין נמלים אינו פרקטי כיוון שבדרך אנו עלולים לגלות שהנמל כבר אינו רלוונטי עבורנו. תומפסון מאמין שהתשובה לא יכולה להסתכם בסיסמה פשוטה. "יש מעט היגיון בניסיון שלי להסביר לך את העניין בתמצית פתגמית, כיוון שאני הראשון להודות בחוסר ההכשרה המוחלט שלי לזקק את משמעות החיים לפסקה או שתיים". באותה נשימה הוא רומז שהגישה האקזיסטנציאליסטית בפילוסופיה משקפת את רוח העניין, ומזכיר את שמו של ז'אן פול סארטר. אבל כדי לא לסטות מדי משרשרת הטיעונים הוא חוזר לעניין: "כפי שאמרתי, להשליך יהבנו על מטרות מוחשיות יהיה לכל הפחות לא נבון. לכן אנחנו לא שואפים להיות כבאים, אנחנו לא שואפים להיות בנקאים וגם לא שוטרים ולא רופאים. אנחנו שואפים להיות עצמנו".

וזה לא שעיסוק זה או אחר אינו לגיטימי, ממשיך תומפסון, "אלא שעלינו להכפיף את המטרה לאינדיבידואל במקום לגרום לאינדיבידואל לציית למטרה". לתפיסתו, הצורך במשמעות טבוע בכל אדם מכורח שילוב השפעותיהן של התורשה והסביבה. אנו שואפים למשמעות ומחפשים דרך ליישם אותה בחיינו. ומכיוון ששילוב הגנטיקה והסביבה מניב בכל פעם יצור ייחודי וחד-פעמי, הרי שכדי לממש את השאיפה למשמעות על האדם לחפש את הדרך הייחודית והחד-פעמית שלו, ולא מטרה גנרית שיכולה להתאים לעוד מיליארד בני אדם. "כפי שאני רואה את זה", מבהיר תומפסון, "הנוסחה הולכת בערך ככה: אדם צריך לבחור דרך שתאפשר ליכולות שלו לתפקד ביעילות מקסימלית לעבר סיפוק תשוקותיו. בכך הוא ממלא צורך, נמנע מלבזבז את הפוטנציאל שלו ונמנע מהאימה שבלראות את המטרה קמלה או מאבדת מקסמה ככל שהוא מתקרב אליה".

פרדוקס המימוש העצמי

מימוש עצמי, אם כן, אינו פונקציה של הגשמת מטרה על פי תומפסון. המטרה היא פונקציה של מימוש עצמי. האדם, הוא טוען, "לא צריך להקדיש עצמו למטרה מוגדרת מראש, אלא לבחור דרך חיים שהוא יודע שממנה ייהנה". נקודה נוספת שהוא מתעכב עליה היא העצמאות שבבחירה האישית. "נראה כי יהיה זה כמעט מגוחך לומר שאדם חייב לתפקד בדפוס על פי בחירתו; שכן לאפשר לאדם אחר להגדיר את מטרותיך שלך יהיה לוותר על אחד הדברים המשמעותיים בחיים – הביצוע ההחלטי של הרצון שהופך אדם לאינדיבידואל". לתפיסתו, לא משנה כמה דרכים עומדות בפנינו אם הן מייצגות פורמטים קבועים וגנריים. במקרה כזה עלינו לחפש ואף ליצור לעצמנו נתיב חדש, כזה שמתאים לאישיות הספציפית שלנו. ככל שאנו דוחים את הבחירה אנו נוטים להישאב לדרכים שאחרים עיצבו עבורנו.

לבסוף, תומפסון מציע לידידו אחת משתי אפשרויות: לקבל את מצבו כפי שהוא, דהיינו לזרום עם הגאות והשפל, או לחלופין, לחפש ברצינות נתיב חדש וייחודי לו. "אבל היזהר ממטרות: חפש דרך חיים". בצניעותו מודה תומפסון כי הדבר פשוט על הנייר, אך בפועל כרוך בשאלות קשות. "האם שווה לוותר על כל מה שיש לי כדי לחפש משהו טוב יותר?" כאן הוא מעביר את האחריות לידידו, ובעצם לכולנו. "אני לא יודע", הוא משיב, "זה שווה? מי יכול לקבל את ההחלטה הזו מלבדך?" תומפסון בכל זאת מציע מוצא מהשאלה המהדהדת הזו: "אפילו בהחלטה לחפש [דרך ייחודית], אתה עובר כברת דרך גדולה לכיוון בחירה [בדרך שלך]".

את המכתב מסכם תומפסון כפי שפתח, ומזכיר לידידו יום כי זו דרכו האישית של הכותב להביט על החיים, והיא אינה מייצגת אמת אבסולוטית. "אני בסך הכול מציין שזה לא הכרחי לקבל את הברירות שמוגשות לך על ידי החיים כפי שאתה מכיר אותם".

הרעיונות הללו מעוררים השראה בייחוד לאור העובדה שבראייה לאחור תומפסון אכן חי את חייו באופן הזה, לפחות במידה מסוימת. נראה שכבר בגיל 22 תפיסת עולמו הייתה מספיק עמוקה ומוצקה כדי לבסס עליה אורח חיים. אבל למעשה אחרי שקוראים את המכתב, נראה שלא הייתה לו דרך אחרת לחיות את חייו. האם לנו יש דרך אחרת לחיות את חיינו? עושה רושם שאפילו אנשים שמוצאים את נתיבם המוגדר והאינדיבידואלי מבלים חלק מזמנם בגאות, חלק בשחייה בלב ים וחלק במסעות בין נמלים מוגדרים מראש. ולכן, בין השורות, תומפסון משחק על מסר כפול: מצד אחד הוא מציע לעצור את המרדף אחרי המטרה ולהתמקד בייחודיות של הדרך, ומצד שני הוא טוען כי בסופו של דבר, הגישה הזו נכונה עבור אנשים מסוימים ועבור אחרים לא. כי הרי אם אנו בוחרים בדרך שהוא מציע, האם לא נכשלנו מראש ביצירת דרכנו האישית?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: כיצד נוצרת האינדיבידואליות שלנו ובאילו מקרים היא פורחת?

מה הסיכוי שנולדתם בדיוק מי שאתם? חישוב מתמטי יותיר אתכם פעורי פה

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

עוד מרדיו מהות החיים:

מדברים פילוסופיה: ליאת רגב וד"ר שמעון אזולאי בסדרת שיחות בנות 15 דקות על שאלות של מהות