מחקרים נוירולוגים: ניתן לשמור על מוח צלול ורענן גם בגיל מבוגר מאוד
בשלב מסוים בחיים אנחנו מתחילים עם 'ביקורי נימוסין' אצל הרופא. אנחנו לא הולכים רק כשאנו מצוננים או עם דלקת בגרון, אלא פוקדים את הרופא מדי פעם כדי לוודא שהכול תקין ואולי גם לקבל נזיפה על הרגל כלשהו שעלינו לתקן. קוראים לזה רפואה מונעת. מגיע גיל שבו הרופא דוחק בנו לעסוק בפעילות גופנית, להמעיט בסוכר, להקפיד להימנע ממזון מטוגן ובעצם, להקדים תרופה למכה – הלכה למעשה. זוהי אסטרטגיה מעולה שאנו מיישמים עבור הגוף כדי לשמור אותו חיוני ובר שימוש לאורך זמן. אז מדוע לא להשתמש בגישה הזו גם כלפי המוח והמחשבה?
אין עוררין על כך שהמוח הוא האיבר החשוב ביותר שלנו, במידה מסוימת אפשר אפילו לומר כי המוח הוא אנחנו, לבטח יותר מאשר הגוף. יחד עם זאת, נראה שהמודעות שלנו לא מפותחת ככל שזה נוגע לשמירה על תפקודינו המנטליים לאורך זמן, לפחות לא כפי שאנו מורגלים בהקשר של הגוף. אמנם חלק ניכר מהרפואה המונעת מסייע גם למוח – אחרי הכול, תזונה נכונה מיטיבה עם הגוף כמערכת – אבל האם בכך מסתיים התפקיד שלנו בתחזוקת המוח? אם אנו רוצים לדאוג למוח, מכיוון שהוא איבר כה משמעותי, סביר להניח שכדאי לנו לאמץ סטנדרטים גבוהים יותר.
כל המערכות בגוף עוברות תהליך הזדקנות. עבור המוח, תהליך זה כרוך במותם של תאים ודילול החומר האפור. ברפואה מחשבים את הצמיחה ואת ההידרדרות הקוגניטיבית לפי ממוצע של מידת תפקוד פר גיל. כמו שאנו עוקבים אחר ההתפתחות המוחית של ילדים ומצפים לראות הליכה, דיבור וכן הלאה בגילאים מסוימים – כך גם בקצה השני של החיים. רופאים יודעים לומר כיצד אמור להתנהג מוח ממוצע של אדם בן 82. אם אנחנו שלמים עם ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, המינימום הנדרש של שמירה על בריאות יעשה את העבודה כדי להיות באזור הממוצע, זאת בהנחה שאין נטייה גנטית מיוחדת או משהו דומה. אלא שיש לנו ברירה: אנחנו לא חייבים להיות שלמים עם ההידרדרות בכושרו של המוח, כפי שמסבירה ליסה פלדמן-בארט, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון. במאמר ב- New York Times היא מסבירה את המושג "מבוגר-על" וחושפת כיצד ניתן להפוך לאחד.
מיתוס החלוקה הדיכוטומית של המוח
זיכרון וקשב – על שתי יכולות אלו נשען הביטוי "מבוגר-על", אותו טבע הנוירולוג פרופסור מרסל משולם מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. פלדמן-בארט מסבירה כי "מבוגרי-על הם אלה שהזיכרון והקשב שלהם אינם סתם מעל הממוצע לגילם, אלא למעשה באותה רמה של בני 25 בריאים ופעילים". כדי להבין מה מסייע לאינדיבידואלים מסוימים לשמור על מוחם צעיר בעשרות שנים מהמצופה מגילם, ביצעה פרופסור פלדמן-בארט סריקות מוחיות למבוגרי-על והשוותה אותן לסריקות של אנשים הנמצאים באזור הממוצע. היא קיוותה לראות הבדלים פיזיים במוחות, וצדקה. היא מספרת שאצל המבוגרים בעלי השחיקה התאית הממוצעת אזורים מסוימים היו רזים, ואילו המוחות של מבוגרי-העל נראו כמו של אדם צעיר – מעובים ודשנים.
השאלה המסקרנת היא כמובן אילו אזורים עושים את ההבדל, כיוון שממנה נגזרות הפעולות שעלינו לעשות כדי לשמור על מוח חד ורענן. "אם תבקשו מרוב המדענים לנחש", אומרת פלדמן-בארט, "המועמדים שלהם ככל הנראה יהיו אזורים שנחשבים קוגניטיביים או כאלו המוקדשים לחשיבה". ולא בלי סיבה היא מציינת זאת, כיוון שהממצאים שלה די מפתיעים. הרי אם אנחנו מדברים זיכרון וקשב, טבעי להניח שהאזורים החשובים יהיו קשורים לתפקודים ניהוליים וכדומה. אבל הממצאים שלה היו אחרים. "כמעט כל הפעילות הייתה באזורים רגשיים", היא מסבירה.
אלא שגם ההסבר הזה אינו חד משמעי לדבריה. החלוקה הברורה של המוח לאזורים שכל אחד מהם אחראי על תפקוד מסוים, וההפרדה הדיכוטומית שנעשית בין רגש לרציונל ומוכרת כמיתוס המוח השמאלי והמוח הימני – כל אלה הן תפיסות מיושנות שמקובלות בעיקר מחוץ לחוגים של חוקרי מוח. פלדמן-בארט מספרת כי החלוקה הזו של המוח נולדה בשנות ה-40 של המאה ה-20. התפתחה תפיסה שאבולוציית המוח הייתה שכבתית, ועם השנים נוספו לו כישורים יותר ויותר מתוחכמים. בגרעין תפקודים הישרדותיים, השכבה העוטפת אותו אחראית על הרגש ובקליפת המוח מצויות היכולות הקוגניטיביות הגבוהות. אמנם יש מידה של אמת בחלוקה הזו, אבל היא גסה מדי עבור המדע המודרני. פלדמן-בארט מסבירה כי המוח לא התפתח כשכבות גיאולוגיות, אלא ש"מוחות מתפתחים כמו חברות: הם מבצעים ארגון מחדש כשהם גדלים".
לאמץ את המוח עד שיצא עשן.
וכך, אזורים שעל פי הגישה הקלסית נחשבים לרגשיים ידועים היום כבעלי תפקיד חשוב גם בתפקודי שפה, ויסות ובקרה של איברים פנימיים, וכן ביצירת תמונת מציאות על בסיס קלט חושי, כפי שמסבירה הפרופסור. לכן, היא דווקא לא הופתעה לגלות שהאזורים שנחשבים רגשיים הם בעלי השפעה חיובית על תפקוד הזיכרון וחלוקת הקשב. כעת, כשאנו יודעים ששמירה על אזורים מסוימים במוח יכולה להחזיר את הגלגל אחורה – או מדויק יותר, להעמיד אותו במקומו למשך שנים – שאלת השאלות היא כיצד עושים זאת.
"אנו עדיין חוקרים את השאלה הזו", מסבירה פלדמן-בארט, "אך התשובה הטובה ביותר כרגע היא זו: עבדו קשה על משהו". הממצא המעניין של מחקרים שונים הוא שזה אפילו לא משנה אם אנו עובדים קשה פיזית או מנטלית. כל עוד אנו מתאמצים מאוד, אנחנו תורמים לחיזוק ולטיפוח האזורים במוח שישאירו אותנו חדים וצלולים. במילים אחרות, ריצה, קריאת פילוסופיה ופתירת משוואת ריבועיות – כולן צורות של רפואה מונעת עבור המוח. ואולי לא נכון לכנות זאת סתם רפואה מונעת, שכן נראה כי המונח המתאים יותר הוא רפואה משכללת.
לתת לגוף ולמחשבה להתאמץ עד זיעה
הנה לדוגמה, שני מחקרים שאינם קשורים לעבודתה של פרופסור פלדמן-בארט, אך מציגים ראיות – לכל הפחות נסיבתיות – לקשר בין פעילות מאומצת פיזית ומנטלית, ובין בריאות מוחית. האגודה הבריטית לפסיכולוגיה פרסמה מחקר שמצא כי למתרגלי מדיטציה 'כבדים', בעלי ותק של כ-20 שנה, יש מוח הצעיר בשבע וחצי שנים בממוצע מאנשים שאינם מתרגלים. גם במקרה הזה סריקות מוחיות גילו עיבוי של תאי מוח וכן כמות גדולה יותר של נוזל המוח והשדרה. עוד נמצא כי ככל שהמתרגלים היו מבוגרים יותר, כך המוח שלהם היה שמור טוב יותר. אפשר שמחקרה של פלדמן מסביר את הקשר. מדיטציה מסייעת לשליטה רגשית וייתכן שבכך היא מתווכת את עיבוי האזורים המדוברים במוח. בכל אופן, מדיטציה היא פעילות מנטלית לא פשוטה כלל ועונה על הקריטריון של אימון המוח, עם או בלי התיווך הרגשי. ואולם, המחקר אמנם לא לקח בחשבון גורמים נוספים ושינוי של הקשר הנסיבתי, כלומר, ייתכן שלאותם מתרגלים פשוט יש מבנה מוח מסוים שיוצר בקרבם נטייה לעסוק במדיטציה.
השערות כאלה הן חלק מהביקורת על כל מחקר, אבל הן נראות מעט מאולצות לאור הגל ההולך ונערם של ממצאים, כמו אלה הנוגעים להשפעת התעמלות על בריאות המוח. מדור הקיימות של המגזין Fast Company מביא מחקר שבחן מה עושה המוח עם כל האנרגיה שהוא צורך בזמן פעילות גופנית מאומצת. על פי המחקר, "אחד הדברים שהמוח עושה הוא ייצור של מוליכים עצביים חדשים. למעשה, הוא כל כך עסוק בזה שייתכן ועייפות מוחית היא הסיבה לכך שאתלטים מגיעים לקצה גבול היכולת, ולא התשישות הפיזית". קחו רגע לעכל את המשמעות – ייתכן שאנו מתעייפים בזמן ריצה מכיוון שהמוח בונה את עצמו.
כולנו עובדים קשה ומאמצים את המוח במהלך חיינו. מדוע, אם כן, רק חלק מאתנו הופכים למבוגרי-על? פלדמן-בארט מסבירה כי "הדרך [לשם] קשה, מפני שלאזורים הללו במוח יש תכונה מעניינת נוספת: כשהם מגבירים את פעילותם, יש לכם נטייה להרגיש די רע". עוצמת הפעילות שגורמת למוח להישאר צעיר בגיל מבוגר היא גבוהה. מאוד גבוהה. כל אדם צריך להיות כן עם עצמו ולדעת עד כמה הפעילות הגופנית שהוא עושה דוחפת אותו לקצה. יש אמרה בקרב חוגים מסוימים של ספורטאים – אם נהנית, התאמנת לשווא. אותה שאלה צריך לשאול גם לגבי פעילות מנטלית. מתי האדם הממוצע פותר תרגילים במתמטיקה להנאתו? כמה מאתנו לומדים לנגן בכלי מוזיקלי אחרי גיל 30? האם הספר האחרון שקראנו אתגר אותנו שכלית או שפשוט היווה בידור טוב?
פרופסור פלדמן-בארט טוענת כי "מבוגרי-על הם כמו לוחמי מארינס הם מצטיינים בלדחוף את עצמם מעבר לחוסר הנוחות הזמני של מאמץ אינטנסיבי". היא ממשיכה: "המשמעות היא שחידות נחמדות כמו סודוקו אינן מספיקות כדי להעניק את היתרונות של התבגרות-על… עליכם להשקיע מספיק מאמץ עד שתרגישו 'איכסה', עשו את עד שזה כואב, ואז עוד קצת". לסיכום, היא מסבירה כי כדי לעשות זאת עלינו לנפץ את המיתוס שאושר מגיע כאשר אנו נמנעים מסיטואציות לא נוחות.
מובן שכשאר קר או חם בחוץ נהיה יותר מאושרים לכאורה על הספה בבית מאשר בריצה, שתגרום לנו להבין מה הטעם של הריאות מבפנים. קל לנו לשכוח שלגוף יש תאריך תפוגה, אבל כדאי לנצל אותו כל עוד הוא יכול לעבוד קשה. המפתח הוא יציאה מאזור הנוחות המנטלי והפיזי והשקעת מאמץ ניכר בבניית היסודות המוחיים שיישארו צעירים, חדים ורעננים, גם כשהגוף הנושא אותם יהיה כבר מבוגר למדי. ואם בכל העדפתם את הבית, קחו איזה ספר של טולסטוי, ניטשה או כל מחבר שיגרום לכם להגיר זיעה, אפילו אם היא רק מטאפורית.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: כך תייצרו מחדש את תאי המוח ששולטים באושר שלכם
ההרצאה השבועית של TED: מזון למחשבה - כיצד המוח שלנו משתמש באוכל
מחקרים הוכיחו: מראות יפים מסייעים לחזק את מערכת החיסון
עוד מרדיו מהות החיים:
