כאשר מתגברים על החשש מדחייה מגלים כי הרבה יותר פשוט להשיג את מבוקשנו

לו הייתם יכולים לחזור לילדות ולשנות אירוע אחד משמעותי, באיזה הייתם בוחרים? כילדים, אין לנו מושג עד כמה חוויות מסוימות עתידות להשפיע על חיינו ולעצב את מי שאנחנו. קשה לאמוד ולהעריך את ההשלכות של המתרחש לנגד עינינו אפילו כמבוגרים, קל וחומר כילדים. אירועים מסוימים ייצרבו במוחנו ויכתיבו הרבה ממי שנהיה, מהבחירות שנעשה בחיים ומהשקפת העולם שלנו. זה המצב הנתון – את שהיה אי אפשר לשנות. האמנם? מובן שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה רטרואקטיבית, אבל האם ניתן לנתב מחדש את ההשפעה של אירועי העבר?

אחת התופעות הנפוצות שמותירות חותם משמעותי על ילדים היא דחייה חברתית. תקופות הילדות וההתבגרות הן שלבים שבהם אנו בונים את הכישורים הסוציאליים שלנו. החוויות שאנו עוברים במהלכן הופכות לאבני היסוד של האישיות החברתית שלנו, ואם הייתה שם דחייה משמעותית, קרוב לוודאי שיהיה לה אימפקט על חיינו כבוגרים. במקרים ה'נורמטיביים' עלולה להיווצר בקרבנו רתיעה חברתית והיא באה לידי ביטוי בחיפוש אחר אישורים של הסביבה, או ליתר דיוק בניסיון להתחמק מחריגה מהנורמות. במובן הזה, דחייה חברתית משמשת אמצעי לימוד ואכיפה של הנורמות.

ואולם, במקרים שדחייה נחווית בצורה קיצונית יותר, ההשלכות עלולות להיות משתקות. סיפורו של היזם הסיני-אמריקאי ג'יה ג'יאנג הוא דוגמה הממחישה היטב כיצד דחייה בילדות יכולה להשליך על האדם בבגרותו. בהרצאת TED מלאת הומור עצמי, ג'יאנג מציף מחדש את טראומת הילדות שעיצבה את חייו הבוגרים, שגרמה לו לברוח מכל אתגר ושמנעה ממנו להגשים את שאיפותיו. ואולם, זה רק חצי מהסיפור. החלק המעניין בהשתלשלות האירועים הוא הדרך שמצא כדי למנף את הפחד החברתי לכדי היתרון החשוב ביותר בחייו – והשיטה הפשוטה שעזרה לו להשיג כמעט כל מה שרצה, אפילו את הבקשות המופרעות והמשעשעות שבהן.

עסקים החלו להיתקל בלקוח עם בקשות מוזרות

אז איזו חוויה הייתם משנים? עבור ג'יאנג התשובה פשוטה. בכיתה א', כאשר המורה ביקשה מהתלמידים לומר מחמאה על כל ילד, הוא נותר בין שלושת האחרונים. "ואז המחמאות פסקו", הוא מספר. "בשלב זה כבר בכיתי והמורה הייתה מבוהלת. היא אמרה: 'אולי מישהו יגיד משהו נחמד עליהם?'" אבל אף תלמיד לא רצה לתת מחמאה לשלושה הנותרים, וג'יאנג ביניהם. הם נשארו לעמוד מושפלים מול ארבעים בני כיתתם עד שהמורה התעשתה ושלחה את כולם למקום. "זו הייתה גרסה אחת של עצמי, והייתי עושה הכול כדי להימנע מלהיות שוב במצב הזה – לקבל שוב את הדחייה בפומבי".

כפי שאפשר לדמיין, אירוע כזה מותיר חותם עמוק, אבל מובן שבזה לא הסתכמו חייו של ג'יאנג. החוויה המכוננת הבאה שהוא מציין הייתה דווקא חיובית. "נריץ קדימה שמונה שנים. ביל גייטס הגיע לעיר שלי, לבייג'ינג, להרצות. התאהבתי בבחור הזה", הוא מספר. המפגש עם האישיות מעוררת ההשראה היה כמו נוגדן לחוויית הדחייה והפיח בו רוח רעננה של שאפתנות. "באותו לילה", נזכר ג'יאנג, "כתבתי מכתב למשפחה. רשמתי להם: 'עד גיל 25 אקים את החברה הכי גדולה בעולם, וחברה זו תרכוש את מייקרוסופט'". את המכתב מגיל 14, אגב, הוא שומר עד היום.

שנתיים לאחר החוויה מעוררת ההשראה עם ביל גייטס, טס ג'יאנג לארה"ב במטרה להגשים את החלום שביטא במכתב. עכשיו נשאלת השאלה – איזו חוויה תכתיב את גורלו של ג'יאנג, ההשפלה הכיתתית, או המפגש של פעם בחיים עם אחד האנשים המשפיעים בהיסטוריה? ג'יאנג משיב: "נריץ קדימה עוד 14 שנים. הייתי בן 30. ולא, לא הקמתי את אותה החברה. אפילו לא התחלתי". וזה לא שהוא ישב בחדר וחשש אפילו להסיט את הווילון. ג'יאנג מתאר ניסיונות חוזרים ונשנים להגשים את חזון המכתב, אבל ההתקדמות שלו הייתה די אפסית. "מדוע?", הוא תוהה, "איפה אותו ילד בן 14 שכתב את המכתב?" מה השתבש בכל הניסיונות שלו להגיע ליעד? "כל פעם שהיה לי רעיון חדש, כשרציתי להביע את עצמי מול אנשים, בקבוצה, הרגשתי את המאבק המתמשך בין הילד בן ה-14 לילד בן 6", מסביר ג'יאנג. "אחד רצה לכבוש את העולם, והשני פחד מדחייה. ובכל פעם ניצח בן השש".

הילד בן השש אמנם ניצח בהרבה קרבות, אבל נראה כי הוא לא הצליח להכריע את המערכה. מתישהו, הילד בן ה-14 החליט שהגיע הזמן לחנך את הגרסה הצעירה של עצמו. ג'יאנג מספר כי לאחר מאבקים רבים הצליח לעשות את צעד הראשון בעולם היזמות ולהקים חברה משלו. כשניסה לקדם את העסק וחיפש משקיע, נתקל – כפי שנפוץ בעולם היזמות – בדחיית בקשתו. מדובר, כאמור, באירוע שגרתי לחלוטין, חלק בלתי נפרד מחייו של כל יזם. אבל הילד שבתוכו כנראה חווה מחדש את הטראומה שבאי ההכרה. "זה פגע בי כל כך, שבאותו רגע רציתי לעזוב את הכול", מספר ג'יאנג. אלא שכאן חל מפנה בחייו: "אבל אז חשבתי לעצמי, היי, האם ביל גייטס היה מוותר אחרי סירוב קטן להשקיע?" זה השלב שבו הבין שאם יש לו איזשהו סיכוי להגשים את שאיפותיו, עליו לשנות את יחסי הכוחות הפנימיים שלו. "אני לא יכול לתת לילד בן שש להכתיב לי את החיים. אני צריך להחזיר אותו למקומו".

הצעד הראשון שהיה עליו לעשות, אם כן, היה למצוא דרך להתמודד עם פחד מדחייה. אבל מאיפה מתחילים? התשובה לאחוז מכריע מהשאלות הללו בימינו – היא גוגל. לאחר שיטוט בנבכי האינטרנט הגיע לאתר שהציע לגולשים להתמודד עם הדחייה באמצעות, ובכן, התמודדות עם דחייה. האתר הזה לא הציע מידע מחקרי או תוכן מעצים. הוא הציע משחק: "עיקר הרעיון הוא שבמשך 30 יום אתה יוצא ומחפש דחייה, וכל יום אתה מקבל סירוב, ולקראת הסוף, אתה כבר מחוסן בפני הכאב". את המשחק, שנקרא "תרפיה בדחייה", המציא יזם קנדי בשם ג'ייסון קומלי, שבעבר כתבנו עליו. הוא תכנן חפיסת קלפים עם משימות שכל מטרתן לקבל דחייה. מכיוון שכך, מדובר במשימות שלעתים נשמעות קצת הזויות, אבל תמיד ברוח טובה. כל שצריך הוא ליזום מגע עם אנשים זרים, לבקש מהם דבר מה חסר כל שחר ולהישאר להתמודד עם התשובה – שאמורה להיות לא.

ג'יאנג החליט למתוח את שלושים הימים למאה ואף לתעד את חוויותיו בבלוג וידיאו. המשימות הראשונות היו פשוטות יחסית. למשל, כששאל אדם אקראי ברחוב אם הוא יכול ללוות ממנו 100 דולר, תשובתו הייתה: "לא. למה?" בתגובה, מספר ג'יאנג, "הסתובבתי ופשוט ברחתי משם". היתרון הגדול שלו היה שצילם את כל ההתרחשות, מה שאפשר לו לנתח את הסיטואציה בקור רוח, במקום מוגן מבחינה מנטלית. בראייה לאחור הוא הבין כי החוויה לא הייתה כל כך מאיימת. וזו בדיוק מטרת המשחק. אבל הוא שם לב לפרט יותר מעניין – הבחור לא סתם סירב לו, הוא שאל אותו למה. "למעשה, הוא רצה שאסביר את עצמי", אומר ג'יאנג, "ויכולתי להגיד מלא דברים. יכולתי לתת הסבר, יכולתי לנהל אתו דיון. לא עשיתי שום דבר. כל מה שעשיתי זה לברוח". הוא הבטיח לעצמו כי במשימה הבאה יכריח את עצמו להישאר ולהתעמת עם הסירוב.

הניסוי הבא שלו בדחייה היה לבקש מילוי חוזר להמבורגר במסעדה. בארה"ב קיים קונספט של מילוי חוזר לשתייה, אבל איש לא מעלה על דעתו להרחיב את העניין גם לאוכל. איש מלבד ג'יאנג, שכאמור היה צריך להציב בקשות אבסורדיות כדי להיתקל בסירוב. המשימה, כפי שאפשר לדמיין, הצליחה והבקשה נדחתה בנימוס. "אבל הפעם נשארתי", הוא משחזר. "אמרתי: 'אני אוהב את האוכל שלכם, את המקום שלכם, ואם תעשו לי מילוי חוזר להמבורגר, אוהב אתכם עוד יותר'". המוכר הסכים להעלות את הרעיון למנהל ובכך נגמרה המשימה. מבחינת ג'יאנג מדובר היה בהתקדמות עצומה.

המשימות הראשונות היו צעדים קטנים והכרחיים, אבל ההיפוך חל במשימה השלישית. במקרה שלו היה זה בחנות דונאטס. המשימה: לבקש מהמוכר בחנות להכין לו סופגניות בצורת הסמל האולימפי. אם הייתה זו מאפייה פרטית הבקשה עוד הייתה מתקבלת על הדעת, אבל מכיוון שמדובר בסניף של רשת, שכל התמחותה הוא יצירת טבעות בצק מטוגנות, יצירת דונאטס מחוברים יחד עם הצבעים של הסמל האולימפי היא ללא ספק בקשה היתולית. אלא שכמו לרבים מהמשתמשים בקלפי ה"תרפיה בדחייה", גם לג'יאנג הסתבר שדווקא כשהבקשה נראית מוגזמת ואף הזויה, פעמים רבות הסביבה יכולה להפתיע. ובכן, ג'יאנג נכנס לחנות כשהוא מצויד במצלמת וידיאו וביקש חמישה דונאטס מחוברים כמו סמל האולימפיאדה.

מה שקרה תפס אותו בהפתעה. המוכרת לא רק שלא התלוצצה, היא החלה לחשוב ברצינות אם ניתן לעשות את זה באמצעות הציוד שקיים בסניף. "היא הוציאה נייר, והתחילה לרשום את הצבעים ואת הטבעות". כעבור רבע שעה היא חזרה אליו עם קופסה ובתוכה הדונאטס האולימפיים בהזמנה אישית. "כל כך התרגשתי", מספר ג'יאנג, "לא יכולתי להאמין". ונראה שרבים בעולם הזדהו עם התחושות הללו, שכן הסרטון המתעד את המשימה עלה ליוטיוב וזכה ליותר מ-5 מיליון צפיות. הוא מסכם את החוויה: "לפעמים אתה מבקש דבר משוגע, ומקבל תשובה מדהימה".

שיעורים פרקטיים ביכולת שכנוע

מאותו יום החל ג'יאנג להביט על המשחק כניסוי מתמשך בשטח, שממנו הוא יכול להפיק ידע שימושי רב. "וגיליתי מלא סודות", הוא מספר. "למשל, גיליתי שאם לא אברח, במידה ואקבל דחייה, אוכל בעצם להפוך את ה'לא' ל'כן', ומילת הקסם היא 'למה'". בדיוק אותו 'למה' שהאדם האקראי היה זקוק לו כדי להבין מדוע עליו לעזור, יכול לשמש אותו לבקש מאנשים הסבר מדוע לא לעזור. התברר לו כי גם כאשר לאנשים יש סיבות לגיטימיות לסרב לבקשות שלו, הם עדיין מוכנים לעזור בדרך כלשהי. למשל, כשביקש לשתול צמח בחצר האחורית של מישהו, נענה בשלילה ושאל מדוע. בעל הבית הסביר לו שהכלב הורס את הגינה, אך הפנה אותו לשכנה שלדבריו תשמח להצעה. וכך היה.

בהזדמנות אחרת גילה כיצד הזדהות עם הצד השני יכולה להגביר את הסיכוי לתשובה חיובית גם בבקשות מוזרות במיוחד. הוא נכנס לסניף של בית קפה וביקש מאחראי המשמרת להיות "המברך" של המקום, כלומר, לעמוד בכניסה לבית הקפה ולומר שלום לכל הלקוחות. האחראי היסס בתשובתו, ככל הנראה כיוון שלא הבין מה בשם כל הפולים רוצה ממנו האדם המוזר. "אז שאלתי אותו: 'זה דבר מוזר לבקש?' והוא ענה: 'כן, מאוד מוזר, אחי'", נזכר ג'יאנג בחיוך. "אבל מהרגע שהוא אמר זאת, ההבעה שלו השתנתה. כאילו שהוא נפטר מכל הספקות שלו. ואז אמר: 'טוב, תעשה את זה, רק אל תהיה מוזר מדי'".

ג'יאנג היה ככל הנראה המברך הראשון והאחרון של בית קפה אי פעם. וכדי להגיע למעמד המפוקפק הזה, היה עליו לזהות את המצוקה של אחראי המשמרת. "הבעתי את הספק שהוא הרגיש", הוא מסביר, "ובגלל ששאלתי 'זה מוזר?' הפכתי ללא מוזר בעצמי. כלומר, חשבתי בדיוק כמוהו… למדתי שאם אביע את הספקות של אנשים לפני שאילת השאלה, אוכל לזכות באמון שלהם". במאמר מוסגר, הבעת הספקות והחששות של האחר אינה בהכרח טכניקת מכירות צינית, כפי שסוכני מכירות של ביטוחי בריאות עם שאפתנות יתרה עשויים לגרום לה להיראות. כשזה בא ממקום אותנטי, הבעת הספקות היא למעשה הזדהות עם החשש של האחר, היכולת שלנו להיכנס לנעליו ולהבין מה עשוי להפריע לו. וכשאנו עושים זאת, האחר יודע לתגמל אותנו בחזרה.

מבחינת ג'יאנג, המשחק-ניסוי הגיע לשיא כאשר הצליח להגשים חלום וללמד קורס באוניברסיטה, מבלי לקבל דוקטורט או להגיע להישגים משמעותיים בתחומו. הוא פשוט ניגש לפרופסורים שונים עד שאחד מהם התרשם מהאומץ והסכים לשלב אותו בתכנית הלימודים. זו הייתה עבורו השלמת המהפך: "דחייה הייתה הקללה שלי, השד שלי. היא הפריעה לי כל חיי, כי כל פעם ניסיתי לברוח. ואז התחלתי לאמץ את התחושה. הפכתי אותה למתנה הכי גדולה בחיים שלי".

מלבד הסיפור מעורר ההשראה והטכניקה הפרקטית להתמודד עם דחייה, ההרצאה הזו מציעה לנו מסר נוסף להרהר בו. כשאנו חושבים על העבר ומנסים להבין איזו חוויה היינו משנים – שווה לחשוב במקביל גם האם ואיך ניתן לנתב מחדש את ההשפעה שלה על חיינו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כדי להפוך את החרטות למוטיבציה – התייחסו לעצמכם כמו לחבר הכי טוב שלכם

ההרצאה השבועית של TED: לפעמים העולם משקף ערך שלא ידענו שקיים בתוכנו

כך שינוי סיסמא במחשב יכול לשנות חיים שלמים

עוד מרדיו מהות החיים:

אושר, עושר ונתינה – האם וכיצד?