צלם פיני מסביר את המשל שסייע לו ליצור זהות יצירתית - ויכול לעזור לכל אדם בכל עיסוק

קרה לכם פעם שראיתם תמונה באינטרנט ואמרתם לעצכם "כבר נתקלתי בה בעבר, או לפחות במשהו ממש דומה לה"? ומה לגבי בדיחות? כמה פעמים שמעתם את אותן בדיחות, בגרסאות שונות במקרה הטוב? עמוד הפייסבוק "קלישאות מהסרטים" מוקדש כולו ליצירת בידור על בסיס התמות החוזרות בקולנוע ההוליוודי. צילומים, שירים, מנות במסעדות, הס אפילו מלהזכיר את מפעל השכפולים שנקרא גם אינסטגרם. מבט החוצה על העולם עלול ליצור את הרושם שהכול כבר נעשה, כל פינה נחקרה. לא מעט תוהים איך אפשר ליצור משהו חדש בתנאים האלה? האם זה בכלל עוד אפשרי?

מקוריות עשויה להיתפס כנחלתם של יוצרים ואמנים, ועבורם היא אכן חיונית כמו חמצן. עצם השימוש במונח יצירה מלמד שאנו מדברים על דבר מה חדש, אחרת היינו מדברים על שעתוק או על שכפול. אבל במהותה, מקוריות היא הרבה יותר עמוקה מהדרישה המקצועית של ציירים או מוזיקאים. מקוריות היא למעשה החיפוש שלנו אחר זהות מובחנת, וזה לא משנה מה אנחנו עושים בחיים. זו הסיבה שכל אחד יכול להפיק תועלת מתיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי".

מתי האוטובוס הזה מגיע ליעד?

הגה אותה הצלם הפיני ארנו רפאל מינקינן, והוא נוהג להסביר אותה בהרצאות לפני סטודנטים לצילום, אחד התחומים המאתגרים ביותר לפיתוח סגנון אישי ועבודה ייחודית. מינקינן מספר למאזינים על תחנת האוטובוסים בכיכר בלב העיר הלסינקי, בירת מולדתו פינלנד, ובה כשני תריסר רציפים. בכל רציף ישנו שלט ובו נקובים מספרי הקווים של האוטובוסים היוצאים ממנו. כדי להגיע ליעדם הקווים השונים צריכים לעלות על כביש בן קילומטר או שניים היוצא מהעיר. לאורכו מפוזרות מספר תחנות שבהן עוצרים הקווים השונים לפני שהאוטובוסים ממשיכים ליעדיהם.

"עכשיו, בואו נאמר שכל תחנת עצירה מייצגת שנה אחת בחייו של צלם, כלומר התחנה השלישית תייצג שלוש שנים של עבודת צילום", ממשיך מינקינן. עם שלוש שנים של צילום בסגנון מסוים אנחנו ניגשים למוזיאון ושם אנו מגלים שכל שעות המחקר והיצירה שהשקענו הובילו לתוצאה דומה מדי לעבודתו של צלם אחר, ובמילים של מינקינן, "האוטובוס שלו נסע באותו נתיב". אנו פונים למוסדות נוספים ונדהמים לגלות כי בכל מקום העבודה שלנו לא נתפסת כמקורית. הרעיון כבר תפוס.

מינקינן ממשיך עם המטאפורה: "נדהם, אתה מבין שמה שעשית במשך שלוש שנים, גם אחרים כבר עשו. אז אתה יורד מהאוטובוס, תופס מונית (כי החיים קצרים), ופונה היישר בחזרה לתחנת האוטובוס כדי למצוא רציף אחר". אחרי שלוש שנות עבודה ומחקר נוספות בפינה אחרת של הצילום, אנו יוצאים מלאי ציפייה להציג את החידוש שלנו לעולם, עם קצת יותר ניסיון ובשלות. אבל הפלא ופלא, כאילו לא השקענו את אחרון חלקיקי האנרגיה שלנו במשך שלוש השנים האחרונות בעבודה על הפרויקט, התגובות זהות לאלה שקיבלנו בתחנה הראשונה. מתברר שגם את חלקת האדמה הזו כבר חקרו לפנינו. "פעם נוספת אתה יורד מהאוטובוס, תופס מונית וממהר בחזרה למצוא רציף חדש", מסביר מינקינן, "וכך זה ממשיך כל הקריירה היצירתית שלך, אתה תמיד מציג עבודה חדשה, תמיד משווים אותך לאחרים".

האם עלינו לקבל את היעדר המקוריות כתופעה מוכרעת מראש? האם יש לנו דרך לרדת בתחנה שאוטובוסים אחרים לא עוצרים בה? מינקינן מאמין שהתשובה היא בהחלט כן וזה אף פשוט יותר משנדמה לנו: "הישארו על האוטובוס. הישארו על האוטובוס הארור" (במקור מופיע תיאור בוטה יותר לאוטובוס, אותו נשאיר לדמיון הקוראים). הצלם מבקש למעשה להתמיד בעבודה שלכם ולתת לה להתפתח במקום לקטוע אותה באיבה כל פעם מחדש. הוא מסביר: "האוטובוסים שיוצאים מהלסינקי נוסעים על אותו כביש, אך רק למשך זמן מה, קילומטר או שניים. לאחר מכן הם מתחילים להתפצל, כל קו פונה ליעד הייחודי שלו. קו 33 פתאום פונה צפונה, קו 19 לדרום מערב", וכן הלאה.

כל עוד אנו ביציאה מהעיר, לבטח נעצור בתחנות חופפות לאוטובוסים אחרים. זהו טבען של למידה והתפתחות. בתהליך הלמידה אנו רואים משהו ואז מנסים לעשות את אותו הדבר. בשלב מסוים, עם מספיק ידע וניסיון חיים שונה מכל האנשים שקדמו לנו, אנחנו מתחילים לגלות את הדרך שלנו לעשות דברים. המפתח הוא התמדה, כי לרוב אנחנו לא יודעים מה אורכו של הנתיב היוצא מהעיר – וכמה תחנות יש בדרך. קיים איור מפורסם שבחלקו העליון נראה אדם חופר מנהרה במרץ לקראת מצבור יהלומים, כששכבת אדמה מפרידה בינו לבין העורק של אבני החן. בחלקו התחתון של האיור נראה אדם שפוף שחפר עמוק יותר מהעליון, אך הוא בגבו למרבץ היהלומים, חוזר רצוץ ומיואש. אלא ששכבת האדמה המפרידה בינו לבין האוצר דקה כעובייה של שערה. אם היה ממשיך לחפור עוד רגע או שניים – ואם לתרגם לתיאוריית התחנה של הלסינקי – אם נשאר על האוטובוס עוד כמה תחנות, היה מגיע ליעד הנכסף.

אוטובוס בהלסינקי. להישאר עליו מספיק זמן כדי לצאת בנתיב שמוביל אל היעד האישי שלנו. קרדיט:  S-F / Shutterstock.com

כדי להישאר על האוטובוס צריך לחזור לשורשים, לשאול מדוע עלינו עליו מלכתחילה. קרוב לוודאי שזה התחיל כשנתקלנו במשהו וקיבלנו השראה, התאהבנו בתחום מסוים. אולי זו תמונה יפהפייה שגרמה לנו לשאוף להיות צלמים, אולי סופר שהדביק אותנו בחיידק הכתיבה ואולי תכנית טלוויזיה שהבהירה לנו שאהבת חיינו היא בישול. אנחנו מקבלים השראה אבל בהתחלה אין לנו כל כך מושג בתחום, אנחנו חסרי ניסיון וידע. אז אנחנו עושים מה שכל תינוק עושה כדי ללמוד – אנחנו מחקים את מה שאנו רואים ואוהבים. זה נמשך זמן מה, עד שאנו מצליחים לבצע פריצת דרך וליצור סגנון ייחודי. כמה זמן זה נמשך? תלוי במגוון עצום של משתנים כמו האנרגיה, הזמן והמשאבים שיש לנו להשקיע, לצד נסיבות שאינן תלויות בנו. השאלה היא לא כמה זמן זה לוקח, אלא כמה אנחנו אוהבים את מה שאנו עושים. ואז, בשלב מסוים, מסביר מינקינן, "אתה עובד יותר בעצמך, יוצר יותר מההבדל בין העבודה שלך למה שהשפיע עליה. החזון שלך ממריא".

על פי תיאוריית התחנה של הלסינקי, הסבלנות משתלמת גם רטרואקטיבית. מינקינן טוען כי מרגע שהעבודה זוכה להכרה בפני עצמה, "אתה מרוויח מחדש את כל מסלול האוטובוס". כלומר, היצירה החדשה שהבאנו לעולם משליכה אחורה גם על ראשית דרכנו. היא ממגנטת את כל העבודה לגוש אחד וצובעת אותה באותה הצלחה שלא זכינו לה כשהיינו עוד על הנתיב המשותף.

החדווה שביצירה עצמאית

מתיאוריית התחנה של מינקינן אנו למדים בכלליות על מנגנון תעבורת האוטובוסים הכללי. מיוצרים אחרים אנו יכולים ללמוד על מה שקורה על האוטובוס, בזמן הנסיעה עצמה. הבלוגר אוסטין קליאון צולל מעט עמוק יותר אל התהליך היצירתי כשהוא מציג ריאיון משותף עם ביל אוונס, פסנתרן הג'אז המיתולוגי, ועם אחיו הארי. השניים משוחחים על תהליך הלימוד וההתפתחות של אדם בתחומו, תהא זאת מוזיקה, הוראה או כל תחום עיסוק אחר. וזה מה שקורה זמן מה לאחר שיצאנו על האוטובוס מהלסינקי: "נגן הג'אז, בסופו של דבר, חייב לבחור ולהיפטר [מחומרים] לפי טעמו… אתה כאינדיבידואל תמיד עושה את הבחירה של מה לקבל ומה לדחות". כלומר, קיבלנו השראה וכל הזמן העיניים שלנו פקוחות וניזונות מהסביבה. אבל ככל שהאוטובוס מתקדם ואנו צוברים ניסיון, אנחנו מתחילים לסנן, ללטש ולעצב את היצירה בדמותנו.

זהו למעשה תהליך של לימוד עצמי, התפתחות ובשורש – עיצוב הזהות שלנו. הארי, האח המורה, טוען כי "מהות ההוראה היא לגרום לתלמיד להתלהב מהנושא ולחקור אותו בעצמו", וביל מוסיף ש"כדי להניע את עצמך קדימה, עליך לגלות דברים בעצמך. זה אותו דבר עם תלמיד: אם אתה נותן לו יותר מדי, אתה לוקח ממנו את המוטיבציה כי הוא לא גילה כלום". זה בדיוק התהליך שאנו עוברים באוטובוס, כל עוד אנחנו לא יורדים וחוזרים לתחנה. הנסיעה מאפשרת לנו ללמוד בעצמנו, לסנן את ההשפעות, לחקור ולגלות, עד שלבסוף על השלט שמתנוסס מעל התחנה מופיע מספר אחד בלבד, של הקו שלנו. איך עושים את זה? ובכן, אוטובוס הוא מרחב לא קטן. אנחנו יכולים להחליף מקום, להביט מחלון הנהג, לחפש אוצרות בין הספסלים, להאזין לצליל המנוע ואפילו לתפוס תנומה מדי פעם על הספסל האחורי. בסופו של דבר נוכל לבחור איזו מכל ההתנסויות הללו מייצגת את הזהות שלנו בצורה הטובה ביותר.

השיחה של האחים אוונס מתחברת לדבריו של מינקינן בנקודה נוספת. "אם הייתי מפזר עצמי לכל עבר, הייתי מאבד כיוון של הכול… אז עליך לבחור שדה שבו אתה מתפקד בשיא היכולת ושמשפיע על כל שאר הדברים… הבנתי שאם אני אדאג למוזיקה כמיטב יכולתי, ועם האמונה האמיתית שלי, אז כל הדברים האחרים האלה יושפעו". אם נחזור רגע לתחנה של הלסינקי, נגלה כי שני היוצרים אומרים את אותו הדבר במילים אחרות: התמדה, מיקוד וסבלנות יוצרים בסופו של דבר את השינוי, הישארו על האוטובוס, וכל זמן שאתם שם השקיעו בלימוד עצמי.

מה יכול להשאיר אותנו על האוטובוס?

אם נרד רגע מהאולימפוס האמנותי, נגלה כי סגנון יצירתי אינו נחלתם הבלעדית של מוזיקאים, כותבים, או ציירים. סגנון אישי יכול לבוא לידי ביטוי בספורט, בישול, ניהול משרד או נהיגה. חשבו רק כמה שונה היה המורה לספרות מהמורה למתמטיקה. סגנון הוא ביטוי לזהות. ויש נקודה נוספת ששווה לשים עליה את האצבע. תיאוריית תחנת האוטובוסים של הלסינקי אינה בהכרח משל לחיים בכללם – שינוי יכול להיות מבורך. העניין הוא להתמיד בתהליך שאנו נמצאים בו מפני שאנו אוהבים אותו וכי שם אנו רוצים להיות. הרי בחרנו את הרציף בגלל השראה שקיבלנו. ההישארות על האוטובוס מאפשרת לבדל אותנו מאחרים בתחום עיסוק שאנו אוהבים ומהווה מקור להנאה, במקום להתחיל את כל הדרך מההתחלה בכל פעם שאנו נופלים.

מציאת הזהות ויצירת המקוריות האישית שלנו לוקחת זמן, וברגעים מסוימים אנו עלולים לחוש אבודים, טובעים בים של "אותו הדבר". ברגעים האלה כדאי להיזכר שכמה מהתגליות החשובות ביותר בהיסטוריה התרחשו במקביל על ידי אנשים שונים, וזה לא הוריד מאום מהתרומה שלהם לעולם. ועדיין, בשאיפה לזהות מובדלת וייחודית, מטאפורה קטנה אחרונה של מינקינן יכולה לעזור גם היא להישאר על המסלול: "עמדו רחוק מספיק כך שתוכלו לראות את פסגת ההר שלכם", הוא מבקש, "ואז צאו היישר לכיוונו בידיעה שהפסגה תיעלם מהעין במשך רוב חייכם כשאתם בשבילים המפותלים של היער… אבל בקרוב אתם תטפסו בעלייה, תמיד מכוונים למטרה שלכם".

תמונת כותרת: paul prescott / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי הנקודה שבה הביטחון העצמי שלנו מתחיל לשגשג?

הפרק החסר: מה שאנחנו לא יודעים על לידתו של גאון

פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי

עוד מרדיו מהות החיים:

רוקדים עצמאות עם מיכל גפן