הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: מה יקרה כשמתכנני ערים יקבלו השראה מהביולוגיה?


8 בדצמבר, 2016

פקק. אין דרך טובה יותר לבזבוז הזמן מאשר לשבת בפקק. כלואים מבחירה בתוך המכונית, בלי יכולת אפילו להסיח את דעתנו מפאת הצורך בשמירה על ריכוז. המפלט האחרון של הבידור העצמי הוא נדידה במחשבות על המצאות מופלאות שיוכלו לקחת את המכונית שלנו ולהטיס אותה מעל הזנב האינסופי של המכוניות שלפנינו. ובכן, יש מי שלוקחים ברצינות את הפתרונות 'המופרעים' לבעיות התנועה, וייתכן כי בעתיד נזכה אף לחוות כמה מהם.

אחד האנשים שלקח צעד אחד קדימה את החלומות בהקיץ על טכנולוגיות שיבטלו את עומסי התנועה בערים הוא וואניס קאבאג', מנהל השינוע הלוגיסטי הגלובלי של ציוד רפואי ב-UPS. 16 שנים של ניסיון והתמודדות עם האתגרים שמספק הצורך להעביר ציוד רגיש דרך מכשולי התחבורה הביאו את קאבאג' לחשוב עמוקות על אסטרטגיה טכנולוגית שתשנה את פני התעבורה. וכשאנו אומרים עמוקות, אנחנו מתכוונים עמוק בתוכנו.

כי אחרי שנים של עבודה בתחום הסתבר לקאבאג' שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף שלו, בתחום הרפואה, או יותר מדויק, בביולוגיה שלנו. בהרצאה מרתקת ומעוררת תקווה הוא מתאר את האבסורד שבשהייה בפקקים תוך הקבלות היסטוריות משעשעות, אך לאמונתו, אנחנו לא כבולים לחשיבה של היום וניצניו של שינוי יסודי כבר נראים בשטח. אז כיצד ייראו הערים הגדולות כאשר התנועה תזרום בהם כמו מיליוני תאי הדם בעורקים שלנו?

חזרנו לנסוע במהירות של כרכרות

כמו רבים מאתנו שעברו בטיסה לילית מעל עיר גדולה, גם וואניס קאבאג' מוקסם מהמראה של עורקי התחבורה הזוהרים ומתפשטים במרחב כמו סדקים בזכוכית. הוא מתאר בחיבה רבה את היופי הנשקף מחלון המטוס, "אבל", מספר, "כשאני יושב במכוניתי לאחר שעה וחצי של נסיעה בכל יום, מציאות זו נראית שונה מאד – כלום, אפילו לא מדיטציית מיינדפולנס, עושים את הזמן הזה שווה לחיות". כשחושבים על החיים המודרניים קשה שלא לראות את האבסורד. כמות הזמן שאנו מכלים בפקקים עומדת בסתירה מוחלטת לקצב החיים ולשאיפה שלנו להספיק הכול, כאן ועכשיו. עבור היומם הממוצע שמשתמש בכביש, החיים מתנהלים באחת משתי מהירויות: זחילת צב או מטוס סילון.

"האם זה לא אבסורד שיצרנו מכוניות שיכולות להגיע ל-210 קמ"ש וכעת אנו נוהגים אותן במהירות של כרכרת סוסים מהמאה ה-19?" ממחיש קאבאג' את האירוניה. והמספרים מדהימים: האמריקאים מבלים יחד כ-30 מיליארד שעות בשנה בנסיעות לעבודה. קאבאג' ממשיך עם הדוגמאות ההיסטוריות וטוען כי "עם כמות זמן שכזו, במצרים העתיקה יכלו לבנות 26 פירמידות גיזה". לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו למה אין עוד שעות ביממה כדי שנספיק הכול. ובכן, יש, רק שהן מתמרחות ומתפוררות על הכבישים הראשיים ובין הרמזורים.

זה לא שאין מאמצים לפתור את בעיות התחבורה. מה עושים כשהכביש כבר לא מכיל את המכוניות? הקומיקאי לואי סי.קיי. נתן תשובה באחת מהופעותיו. הוא סיפר שכשביקר במוסקבה גילה להפתעתו שכדי לאפשר לכלי הרכב הצבאיים הגדולים לעבור ברחובות בזמן המצעדים, הרוסים פשוט הזיזו את הבניינים, על יסודותיהם, לצדדים והרחיבו את הכבישים. אכן, למי שנוסע יומיום בכבישים נדמה כי מרגע שהניחו את פיסת האספלט הראשונה, השיפוצים נמשכים ברצף עד עצם היום הזה. וכל עוד נמשיך בחשיבה הנוכחית, ספק אם אי פעם ייפסקו. כאשר הכבישים הקיימים כבר לא עומדים בעומס, הוספות כבישים, מעקפים והרחבות נתיבים היוו עד כה את התשובה העיקרית. אך היכולת לסיים כך את מציאות הפקקים – כפי שעינינו רואות – מוגבלת.

אבל הרי לא באנו הנה כדי לשמוע קיטורים על התנועה, את זה אנחנו כבר יודעים. מה שמעסיק את קאבאג' ואותנו הוא שינוי הפרדיגמה. "רגע ה-'אהה' שלי התרחש כשדיברתי עם לקוחה מתחום הביוטכנולוגיה", הוא מספר. אותה לקוחה בסך הכול סיפרה לו כיצד שיטת הטיפול שלה רתמה את התכונות של כלי הדם לטובתה. לכאורה, אין במידע הזה ערך מדעי או מקצועי עבור קאבאג', ואולם היה בו ערך השראתי. "זה הרגע שבו הבנתי שביולוגיה נמצאת בעסקי התחבורה כבר מיליארדי שנים. הביולוגיה בחנה אינספור פתרונות לשינוע תזונה, גזים וחלבונים. זוהי למעשה מעבדת התחבורה המתוחכמת בעולם". אנחנו כבר ממילא מכנים אותם 'עורקי' תחבורה, אז מדוע שלא נתייחס אליהם ככה בפועל?

ואיך זה עשוי להיראות בפועל? על פי קאבאג', האלמנט העיקרי שאנו יכולים לשאוב ממערכת הובלת הדם בגוף הוא המעבר לתלת ממד. הוא מסביר: "לכל אחד מאתנו יש 90,000 ק"מ של כלי דם. זה פעמיים וחצי היקף כדול הארץ, בתוך גופכם. המשמעות היא שכלי הדם נמצאים בכל מקום בתוכנו, לא רק מתחת לפני העור". מכיוון שהדם צריך לשאת חמצן ושאר חומרים אל כל תא ומכל תא בגוף, מערכת ההובלה שלו פרושה לעומק. היא מכסה כמעט כל מילימטר בגוף, כולל את העצמות. הרוב המכריע של התחבורה העירונית והבין עירונית, לעומת זאת, נמצאים רק על פני השטח, כלומר פרישה דו ממדית. "ולכן", טוען קאבאג', "אנו צריכים לאמץ את האנכיות. אם רשת פני השטח רוויה, אז בואו נרים את התנועה".

חשיבה לגובה, רכבים מודולריים ואוטומציה מלאה של מכוניות

פתרונות הלכה למעשה כבר קיימים או נמצאים בשלבי תכנון. כך, למשל, פותח בסין אוטובוס שמעוצב כמו גשר ויכול לדלג מעל התנועה: הנוסעים יושבים בקומה העליונה ואילו הקומה התחתונה היא חלל שעובר מעל הרכבים שבכביש. קאבאג' מוסיף כי "תל-אביב ואבו-דאבי שוקלות ניסוי רשתות עתידניות של תאים מגנטיים תלויים; העובדה שחברה כמו איירבאס עובדת כעת ברצינות על מוניות טיסה עירוניות אומרת משהו; מכוניות מעופפות סוף סוף עוברות להיות ממדע בדיוני לתחום עסקי מושך. וזהו רגע מרגש". ניצול ממד הגובה מצריך חשיבה יצירתית ושבירת קונספטים של עיצוב. זה עלול להרתיע את העוסקים בדבר, אבל דווקא משום שהוא כרוך בחשיבה מחודשת, יש בו את הפוטנציאל להותיר בעבר את המוסכמות הישנות ולסלול את הדרך לפתרון יעיל ובר קיימא.

וזה לא הכול. מלבד חשיבה לגובה יש למערכת כלי הדם עוד כמה קלפים בשרוול. האתגר העיקרי, כאמור, הוא השימוש במרחב שבא על חשבון זמן. הכבישים בתצורתם הנוכחית מתנהלים בחוסר יעילות משווע. כל אדם שנוסע לבד ברכב, למשל, תופס מרחב של חמישה אנשים. כלומר, באופן פוטנציאלי אנו יכולים לנסוע על כבישים פי חמישה פחות צפופים. נוסף על כך, קאבאג' מציין נתון שספק אם רבים מכירים: "קיימת הערכה ש-30% מהתנועה העירונית נוצרת ע"י נהגים המחפשים מקום חניה". הנהג שנוסע לאט ומחפש חניה לא מנצל את מלוא המהירות המותרת בנתיב, ובכך כופה על כל מי שנמצא בעקבותיו להאט וכאילו לחפש חניה יחד עמו. כמובן שאי אפשר לבוא בטענות לנהגים שמחפשים חניה והרעיון הוא להתמקד בשיטה חדשה שתמנע את בזבוז המרחב והזמן.

חוסר היעילות הזה הוא תופעה שאינה קיימת בביולוגיה של כלי הדם, מסביר קאבאג'. "בכל פעימת לב, לחץ דם גבוה יותר למעשה דוחס מיליוני תאים אדומים לתוך רכבות חמצן ענקיות שזורמות מהר בכל גופנו. ואף המקום הזעיר שבתוך תאי הדם האדומים אינו מבוזבז". לטענתו, הסיבה לכך היא האחידות של תאי הדם. אם היינו רוצים לעבור את המרחק שעושה תא דם לאזור נתון בגוף, באופן יחסי לגודלו ובהתחשב במורכבות המעבר, סביר להניח שהיינו צריכים להשתמש בכמה וכמה אמצעי תחבורה. החל מהליכה, דרך טיסה או שיט, רכבת וכנראה גם מכונית. תא דם, לעומת זאת, פשוט זורם בצינורות. ולא רק זה, כל תא דם מתאים באופן עקרוני לכל איבר. התאים אינם ייעודיים, מה שמגביר את אפשרויות התנועה שלהם. במילים אחרות, לא רק שהדם הוא נוזל אחיד שמוביל את עצמו, הוא גם מחולק לתאים בודדים שבסופו של דבר כל אחד מהם מגיע ליעד מוגדר.

קאבאג' טוען שניתן ליישם את העיקרון הזה גם בתחבורה ציבורית. במקום לעבור מרכבת לאוטובוס או למונית, מדוע לא להשתמש בכלי אחד שמסוגל להתפצל? הוא מתאר רכבת שבה "קרונות מסוגלים להתנתק דינמית תוך כדי תנועה ולהפוך לאוטובוסים מהירים ללא נהג הנעים ברשת דרכים משנית. וכך, ללא עצירה ולו אחת, או העברה ממושכת, אתם יושבים עכשיו ברכבת הנעה לעבר הפרבר שלכם. וכשתתקרבו ליעדכם, הקטע שבו אתם יושבים מתנתק ומוביל אתכם אוטומטית לסף דלתכם".

הרעיונות השונים לפיתוח תחבורה על פי מודל כלי הדם נראים רחוקים מהמקום שבו אנו נמצאים כיום, אבל קאבאג' טוען שהטכנולוגיות כבר קיימות. דוגמה לכך היא המכוניות האוטונומיות שכבר נעות על הכבישים, כשהחזון הוא להפוך את התחבורה כולה לאוטונומית ורובוטית, מבוססת אלגוריתמים. חשבו איזה אמצעי תקשורת מיושן הוא צופר הרכב. כאשר הרכבים כולם יהיו מחוברים לרשת אחת, הם יתקשרו בכל זמן נתון ויחלקו את כל המידע של כולם עם כולם. זה יאפשר להם לנוע בחופשיות כמו התאים בזרם הדם, ללא נתיבים מוגדרים או אמצעי ויסות עתיקים כמו תמרורים. "באופן מוזר ופרדוקסאלי", אומר קאבאג', "ככל שרשת התעבורה תהיה רובוטית יותר, כן תגבר תחושת התנועה כאורגנית ובעלת חיים".

במחצית השנייה של המאה ה-18 הומצאו בהפרש די צמוד הגרסאות הראשונות הן של הרכבת והן של המכונית. המשמעות היא שהתחבורה המודרנית היא בת כ-250 שנה. הדם זורם בעורקיהם של היונקים כבר 300 מיליון שנה. מערכת הובלת הדם שכללה את עצמה בתהליך איטי של למידה ושיפור ומסוגלת לבצע שינוע ותחלופת חומרים במורכבות בלתי נתפסת. הצצה קטנה פנימה יכולה ללמד אותנו טכניקה או שתיים בחשיבה עיצובית. לאורך כל ההיסטוריה שאב האדם רעיונות מהטבע, כיוון שהוא מגלם את פסגת השאיפות הטכנולוגיות שלנו – מערכות לומדות שמשנות את עצמן באופן עצמאי. העקרונות כבר שם, כל שנותר הוא לחשוב על דרכים יצירתיות להשתמש בהם.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם האנושות עתידה להשתנות מהיסוד? 6 תרחישים שעשויים להשפיע על התשובה

מדוע האמין סטיב ג'ובס כי 1818 הייתה שנה קריטית לאנושות?

ההרצאה השבועית של TED: הביטו במערכת החיסון וגלו את סוד ההצלחה לטווח ארוך

עוד ממהות החיים

19.10.17
ההרצאה השבועית של TED: מסקנותיה של רופאה מהתמודדות עם סוף החיים
18.10.17
על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו
17.10.17
לא רק באטמן – כיצד ניתן לרתום את הפחד מהשונה לטובתנו?
16.10.17
3 רעיונות ריאליסטיים שיכולים לסייע להצלחה הרבה יותר מפתרונות קסם
15.10.17
כיצד חשיבה רציונלית מחזקת את האינטואיציה – וכיצד ליצור את האיזון העדין ביניהן?
10.10.17
מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?
09.10.17
מחקרים מגלים: מדוע בני האדם כל-כך קשורים לחפצים
08.10.17
האם אתם נוטים ליציבות או לחדשנות – ומה חיוני יותר למחשבה יצירתית?
03.10.17
הרצף המתמשך מהאינדיבידואל לאוניברסל – משנתו הדואלית של רבי נחמן מברסלב
02.10.17
קשת המחשבות - מדוע לצבעים יש השפעה כה עמוקה על התודעה שלנו?
01.10.17
מדוע דווקא התמקדות בעצמנו יכולה לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלנו
28.09.17
ההרצאה השבועית של TED: נסו זאת בעצמכם – מה קורה כשרואים אדם מבעד לחיצוניות?
27.09.17
סליחה עוזרת לנו לשפר את הבריאות המנטלית והפיזית – מחקרים מראים כיצד
26.09.17
תזכרו ליהנות מהחיים – זו אולי קלישאה, אבל עד כמה אנחנו באמת מקפידים לקיים אותה?
25.09.17
מה מסתתר מאחורי יופייה של השקיעה? ההסבר המפתיע ל-3 תופעות טבע מוכרות
24.09.17
יש מקרה שבו דווקא כן כדאי להרהר בדאגות העבר – מתי וכיצד לעשות זאת?
19.09.17
מה כל כך מפחיד אותנו בלהחמיץ התרחשויות ברשת – ומה קורה כשאנו מתעדכנים ללא הרף?
18.09.17
מתנות הן דבר נפלא, אבל איך בוחרים כאלה שיעשו את העבודה? פסיכולוגים בדקו
17.09.17
כיצד הופך קשר רגיל לחברות עמוקה – ומה השפעתו על בריאותנו בטווח הרחוק?
14.09.17
ההרצאה השבועית של TED: אנו יכולים להמציא את העולם שבו אנו רוצים לחיות