ההרצאה השבועית של TED: הסתכלו על החיים כסימפוניה – ותוכלו לכוון את המנגינה


המנצח רוני פורת מסביר בכנס TED בתל-אביב כיצד לנצח על תזמורת חיינו


בועז מזרחי | 17 מרץ, 2016

לפי משל החיים כסימפוניה, כל בחירה שאנו עושים קובעת את המנגינה – ולכן בכוחנו ליצור ולעצב אותה כאוות נפשנו. האומנם החיים כה פשוטים? אם נבחן את יישום הכלל הזה לאורך זמן, נראה כי אצל מרביתנו הוא תקף רק במידה מסוימת, מכיוון שהמציאות בנויה בצורה כזו שלנו יש שליטה מוגבלת בלבד על הנסיבות החיצוניות. אם היה ניתן בכזו קלות לבחור רק אירועים משמחים ומועילים, לא היה מקום לתחושות כמו כעס, אכזבה או מתח. אבל התחושות הללו קיימות והן חלק בלתי נפרד מהקשת הרגשית שלנו.

כל זה לא אומר שעלינו להרים ידיים ולהיכנע לנסיבות החיצוניות. להיפך, עלינו להרים ידיים ולנצח על מנגינת חיינו. לכאורה, יצירה מוגמרת של ברהמס, למשל, אמורה להישמע זהה בביצוע כל תזמורת בעולם. הרי התווים הם אותם תווים, הכלים הם אותם כלים והאוזניים שלנו הן אותן אוזניים. ועדיין, המנצח האיטלקי ארטורו טוסקניני זכה להכרה כווירטואוז מוזיקלי שתחת שרביטו נשמעו היצירות שלמות יותר והמוזיקה קיבלה חיים שאחרים לא הצליחו להעניק לה. למרות העיקרון המתמטי שמרכיב את המוזיקה, נגינתה אינה מדע מדויק ויש הרבה מרחב לתמרון. וכך גם בחיים: גם אם הנסיבות החיצוניות נתונות, לנו יש קלף סודי בשרוול – אנו יכולים לנצח על המנגינה בדרכנו.

את הרעיון הזה מציע רוני פורת, מנצח ישראלי ומרצה להתפתחות אישית, שמוצא את נקודות המפגש של המוזיקה והפסיכולוגיה. בכנס TEDx שנערך באוניברסיטת תל אביב טוען פורת כי "חיינו מלאים בקולות, צלילים, מקצבים, דינמיקה – ושם, בחיים, כולנו מנצחים". הדרך שבה אנו בוחרים להגיב לנסיבות החיצוניות – גם, ובעיקר, כשלא בחרנו מלכתחילה לכלול אותן ביצירה המוזיקלית שלנו – יכולה לחולל פלאים לרווחה הנפשית ולאושר שלנו.

כיצד מגיב העולם הפנימי לעולם החיצוני?

כשתי דקות וחצי לאחר שפתח פורת בהרצאה, השתררה עלטה פתאומית באולם. הפסקת חשמל היא מתרחישי האימה שכל מרצה ומארגני כנס חוששים מפניו. אבל הסירו דאגה מלבכם, הפעם דובר בהחשכה יזומה לצורך הוכחת טיעון. פורת מזמין את הקהל להצטרף אל תרחיש אפשרי שכזה ושואל מה עובר למרצה בראש ברגעים אלה, כשדבריו הופסקו בפתאומיות ברחשי הקהל: " אוי לא, הפסקת חשמל! אני לא מאמין! למה עכשיו? למה שוב זה קורה לי?" המילים הללו, בנוסח זה או אחר, מוכרות כנראה לכולנו, ופורת מרגיע שזו אכן התגובה הטבעית ביותר כשנקלעים לסיטואציה לא נעימה. "החיים שלנו מלאים בסוגים שונים של 'הפסקות חשמל' – והתגובה המיידית שלי אליה הייתה קודם כל לתאר לעצמי את המציאות", הוא מסביר. הדיווח העצמי מסייע לנו למקם את עצמנו ביחס לסיטואציה ולבחור את אופן התגובה.

כאן נכנס לתמונה שרביט המנצח. לאחר שתיארנו לעצמנו את המציאות החדשה והבנו את מקומנו ביחס אליה, אנו ניצבים בפני צומת שמתפצל לשני שבילים. על השלט לשביל הראשון כתוב "הקורבן של החיים", ועל השלט לשביל השני – "המנצח על החיים". אם נוכל לדמיין את שני השלטים הללו מעל כל סיטואציה, יהיה לנו קל יותר לאמץ את תפקיד המנצח ולהשיג שליטה גבוהה יותר על המנגינה. לדברי פורת, המפתח הוא במודעות. "באפשרותנו להיות יצירתיים מאוד ויש לנו חופש רב יותר מכפי שאנו חושבים בבחירת התגובות שלנו לאירועים ולאנשים בחיינו", הוא טוען. כלומר, מתוך הכרה בקיומו של שביל המנצח, אנו יכולים להחליט כיצד יתייחס העולם הפנימי שלנו אל העולם החיצוני ולגזור את הפעולות שלנו בהתאם. אמנם לא הייתה לנו שליטה על מה שקרה, אבל בהחלט יש לנו אפשרות לכוון את הצליל הבא. הרווח, אם כן, הוא כפול – גם ברמת השקט הנפשי וגם בעיצוב המציאות העתידית.

יום בחייו של מנצח

פורת מתאר לנו כיצד יכולים להתפתח אירועים ביום שגרתי לגמרי בחיים של כולנו. אנו מתעוררים ומיד מתחיל לחץ לארגן את הילדים, שמוביל לאיחור בדרך לעבודה, וכמובן לשכוח כמה דברים חשובים, כמו מטרייה ביום גשום. האיחור גורם לנו להיתקע בפקק, לחפש חניה במשך זמן ארוך ולמצוא אותה במרחק הליכה ניכר ממקום העבודה. כמובן שבשלב הזה יתחיל לרדת גשם, ואם לא די בכך – ג'יפ ידהר על שלולית לידנו וימלא אותנו במיץ כביש עכור. וכל זה יכול להתרחש עוד לפני שהתחלנו לעבוד. כשאנו כבר "חמים", האינטראקציה שלנו עם הסביבה עלולה להיות הרסנית, כיוון שכילינו לכאורה את משאבי הסבלנות של יום שלם במשך שעתיים בלבד. אז איך מונעים מכל המטען הזה לקבוע כיצד תיראה שארית היום שלנו?

"לפעמים בחיים אנחנו כמו בובות על חוט שנשלטות על-ידי אירועי החיים ואנשים אחרים", מסביר פורת, וממשיך: "לא פלא שבסופו של יום אנחנו מרגישים חלשים ותשושים. עייפים, חסרי כוח שליטה עצמית או חופש". קשה לבוא בטענות לאדם המגיב בכעס לעומת חוסר אונים שכזה, כיוון שרוב התהליכים הנפשיים שהוא עובר הם תת-מודעים. אפילו אם הוא נרגע ויומו נכנס לתלם, אירועי הבוקר עדיין יכולים לצוף בעקבות טריגרים שונים. ולכן, אם הבחירה בנתיב "הקרבן של החיים" נשלטת מהתת-מודע, אזי הבחירה בכיוון ההפוך, בנתיב "המנצח על החיים", מתאפשרת בזכות מודעות. מה זה אומר בפועל? אם נחזור למשל החיים כסימפוניה, התווים למוזיקה ניתנו לנו מהעולם החיצוני, אבל הניצוח על המנגינה מרחש בעולם הפנימי. בהתאם לכך, הפעולה המודעת הראשונה שאנו יכולים לבצע היא לדמיין את הצומת עם שני השבילים מעל כל אירוע, מרגיז ככל שיהיה. עתה נותרה הבחירה לאיזה כיוון אנו עושים את הצעד הראשון.

מרגע שהעלנו למודעות את חופש הבחירה, פורת ממליץ לנקוט בסדרת פעולות, שאותה הוא מיישם בעצמו ולדבריו יכולה לסייע מאוד בהשגת שרביט המנצח. "קודם כל אני אומר לעצמי, בתוכי: עצור! אני מתכוון לעצור באמת. המחשבה האחרונה נעלמה ותוודא שאתה מבין שהמציאות הזאת כבר שייכת לעבר. החשמל חזר, לא יורד גשם בתוך אולם הקונצרטים, ונהג הג'יפ – כולל השושלת שלו – כבר נסע". ואם האירוע שייך לעבר, נותרו לנו שני זמנים להתמודד עמם – ההווה והעתיד. בעצם זה שהעלנו את האירוע למודעות כבר בחרנו בשביל המנצח, הרגענו מעט את התגובה ואנו נמצאים בעיצומו של תהליך פתרון בונה – בזה כבר מגולם טיפול הולם בזמן הווה. עכשיו נותר לנו רק זמן עתיד, וכאן מציע פורת לשאול: "זה המצב. מה אני עושה עם זה עכשיו? אני פשוט ממקם את האירוע בעבר ומתמקד בעכשיו ובצעד הבא". השאלה הזו אמורה להציף פתרונות פרקטיים – האם יש לנו בגדי החלפה ששמרנו בעבודה? האם יש טלפונים שצריך לעשות כדי להודיע על איחור? האם יש קיצור דרך שאפשר להשתמש בו?

בשעת כעס, המון אנרגיה של המוח מופנית לשקיעה במחשבות מרירות. לעומת זאת, כשאנו רגועים, המשאבים פנויים לעבודה קוגניטיבית יעילה ולכן המחשבה צלולה יותר. תופתעו לגלות שברגע שהתגברתם על הנטייה להתבוסס במחשבות, לרוב השאלות הפרקטיות תהיינה תשובות מהירות ויעילות שיגמדו מיד את ממדי "האסון".

טכניקה נוספת שמציע פורת היא לדמיין את התגובה בראש. הוא מכנה אותה "האם אתה מתכוון לשחק בסרט הזה?" גם כאן לעולם הפנימי יש תפקיד חשוב, שכן הוא מאפשר לנו לחזות תרחישים אפשריים ולשאול אם אנחנו אכן נהיה מרוצים מהתפתחות כל אחד מהם: "ראו את העתיד. ראו את מה שעומד להתרחש בתגובתכם". האם באמת נרצה לפתוח בדיון קולני עם אדם זר ברחוב, שאולי עשה משהו בתום לב ולא יבין את מידת הכעס שלנו? האם שווה להתעכב בגלל זה עוד יותר? האם נרגיש מכובדים יותר בסופו של דבר? "עוד שאלה שיכולה להכניס דברים לפרופורציה" מוסיף פורת, "היא האם אזכור את האירוע הזה ביום הולדתי ה-80? אם התשובה היא לא – אני עוזב את זה". ואנו ניקח את החופש להרחיב את הטכניקה האחרונה – האם אנו רוצים לזכור את האירוע הזה, לא רק ביום ההולדת ה-80 שלנו, אלא בכלל.

אולי לא תמיד אנחנו יכולים להחליט אילו תווים לנגן, אבל אנחנו ודאי יכולים לקבוע אם הצליל יצרום או ינעם לאוזן. "למעשה זה לא באמת חשוב איך הוא נשמע", מסכם פורת. "מה שקובע את הרגשות שלנו, את תחושת העוצמה והחופש שלנו – את איכות החיים שלנו, את האופן שבו נשמעת ה'סימפוניה של חיינו' אינו תלוי ב'מה שקורה' כפי שהוא תלוי באופן שבו אנחנו מגיבים למה שקורה".

בשורה התחתונה, המסר שמעביר פורת הוא שמנגינת החיים היא פנימית – ומדובר ביתרון עצום. המחשבות שלנו הן קרוב לוודאי המקום שבו מתקיימת מידת החירות הקרובה ביותר לאבסולוטית. שביל "המנצח על החיים" מעביר את מרכז כובד החשיבות מהנסיבות החיצוניות לתגובות הפנימיות. "דרך המנצח" מאפשרת לקחת מבחוץ כל מנגינה – בין אם זה ברהמס ובין אם צליל מקדחה – להזמין אותה אל אולם הקונצרטים הפנימי שלנו, להניף את השרביט ולנצח עליה בווירטואוזיות שאפיינה את טוסקניני.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.