מוזיאון וירטואלי לכלי נגינה החופשיים מכבלי המציאות

בשנת 1846 המוזיקאי והממציא הבלגי אדולף סקס (Adolphe Sax) הציג לעולם כלי נגינה חדש, סקסופון שמו. 4 שנים מאוחר יותר הוא כבר היה עסוק בהמצאתו של כלי נגינה נוסף – "מגדל התזמורת". זהו כלי נגינה אדיר ממדים שמצריך מנוע קיטור להפעלתו, והוא מפיק צליל שיכול להישמע ברחבי עיר שלמה. כיצד ייתכן אם כן שאף פעם לא שמעתם עליו? הסיבה היא שמגדל התזמורת של סקס מעולם לא נבנה – הוא נותר בגדר כלי נגינה בדיוני, קוריוז של ההיסטוריה.

ההגדרה של "כלי נגינה" היא עניין חמקמק. קל לזהות גיטרה, תופים או פסנתר ככלי נגינה, אבל מה לגבי מסור שמוציא צלילים כאשר מעקמים אותו, או כוסות שמפיקות סאונד כאשר משפשפים את השפה שלהן? לא חסרות דוגמאות לאובייקטים שאינם נחשבים לכלי נגינה על פי ההגדרה הקלאסית – ובכל זאת, ניתן להפיק מהם לא רק צליל, אלא מוזיקה של ממש.

המוזיאון לכלי נגינה דמיוניים לוקח את השאלה הזאת צעד אחד קדימה. זהו למעשה מוזיאון וירטואלי שמציג כלי נגינה בדיוניים, כאלה שאינם קיימים וכנראה אף פעם גם לא ישמיעו צליל. הם שם כדי להרחיב את התפיסה לגבי מוזיקה. כל המטרה היא לחגוג את השפע הפוטנציאלי של כושר ההמצאה האנושי. יוצרי המוזיאון אומרים כי "[כלי הנגינה הדמיוניים] נעים בין הבלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית לבלתי פרקטיים בעליל – בין 'אף פעם' לבין 'עדיין לא'".

אז מה יש לראות במוזיאון?

באתר משתמשים במושג "כלי-נגינה" במובן רחב יותר מהמקובל. כל מכשיר, מתקן או ישות דמיוניים שיכולים באופן עקרוני לייצר מוזיקה, נכנסים תחת המטרייה של ההגדרה. כך, למשל, קוד תוכנה שמפיקה צלילים יכול להיות כלי נגינה, ובאותו אופן גם עיר דמיונית שלמה היא כלי נגינה. כלי הנגינה מגיעים משלל מקורות, כמו חוברות קומיקס צרפתיות של המאה ה-19, ספרים, מחזות, סרטי קולנוע וכדומה.

איורים בהשראת מגדל התזמורת. “Le public visitant la trompette de M. Sax,” Le Charivari, 1855; Sax’s Sextett-Horn, Kladderadatsch, c. 1860.

"יהיו דרושים לי ארבעה מגדלים עצומים, גבוהים יותר מהפנתיאון של נוטרדאם, מחוברים בגשרים שייצרו פלטפורמה ענקית", כך כתב אדולף סקס ב-1850 כשתכנן את מגדל התזמורת. במאה ה-19 קונצרטים התנהלו ללא מערכות הגברה, ולסקס הפריע שכלי הנגינה המוצבים רחוק יותר על הבמה אינם נשמעים באותה עוצמה כמו הקרובים. לכן הוא תכנן כלי נגינה אחד שיכיל את כל המרכיבים של תזמורת, בקנה מידה שטרם נראה כמותו. הרעיון היה להציב את מגדל התזמורת בעיר, כך שצליליו ינגנו למרחקים ארוכים בעוצמה גבוהה ואחידה.

על המגדלים הוא תכנן לבנות כלי נשיפה שיופעל באמצעות מנוע קיטור, מצילות ענק, משולשים, תופים עם יריעות בעובי עור של פיל, כבלי מתכת שישמשו כמיתרים וכן הלאה. באתר המוזיאון נכתב כי לצד ההמצאות הפרקטיות של סקס, הוא לא נרתע מלתת דרור לדמיונו ולהמציא כלי נגינה שלא התחשבו במגבלות פיזיות או כלכליות – כלי נגינה שהם נאיביים ואביריים בו זמנית. עבור בני דורו של סקס היה מגדל התזמורת "תכנית חצי גאונית וחצי מטורפת – רעיון שהקדים את זמנו".

ירידה לפרטים והקפדה על דיוק היסטורי

מלבד מגדל התזמורת של סקס יש עוד מוצגים רבים ומסקרנים לא פחות לגלות במוזיאון. כלי הנגינה מחולקים לתצוגות (נכון לכתיבת שורות אלה קיימים שלושים ושבעה כלים בשמונה תצוגות): עזרי שמיעה – כלי נגינה שלא מייצרים מוזיקה, אלא מתווכים אותה לאוזן האנושית; כלי נגינה אוטומטיים – עובדים ללא התערבות אנושית; כימרות טכנולוגיות – כלי נגינה המורכבים משילוב של כמה כלים, מעין בני כלאיים מוזיקליים; כלי נגינה עצומים – המצאות בקנה מידה חריג בגודלו ועוצמתו; תהודה מופשטת – ביטויים מתמטיים שמשקפים מוזיקה; צלילים מודעים – שילוב של אדם ומכונה להפקת צליל, המקום שבו הגוף האנושי הופך לחלק אינטגרלי מכלי הנגינה; כלים אקוסמטיים – כלי נגינה שמקור הצליל שלהם אינו ידוע; ממשקי מקלדת – כלי מקלדת שפורצים את גבולות האפשרי.

כפי שניתן לחוש מהשמות ומהתיאורים של התצוגות, מדובר בעולם בדיוני לגמרי, אך כזה שמבנהו ומרכיביו נרקחו לפרטי פרטים. המוזיאון כולל שרטוטים, תמונות וקטעי וידיאו, לצד הסברים ואזכורים מהעולם המציאותי והדמיוני כאחד. ניתן לראות זאת היטב בנרטיב של המוזיאון. כלי הנגינה שזורים בהיסטוריה, חצי מציאותית חצי בדויה, החל מתקופת רומא העתיקה ועד ימינו אנו. יוצרי המוזיאון הקפידו לדבוק במגבלות הטכנולוגיות של כל תקופה ולהמציא רק כלי נגינה שהיו אפשריים באופן עקרוני. מסיבה זו לא תמצאו שם מחשב שמייצר מוזיקה בשנת 1452. ההקפדה הזו מעניקה תחושה ריאליסטית חזקה מאוד ומשדרת אותנטיות של מציאות חלופית.

הדמיון הוא אבי ההמצאה

כלי הנגינה במוזיאון הם בגדר פנטזיות הכרחיות להתקדמות והתפתחות. דמיון מופרע הוא זה שמניע את גלגלי הצמיחה הטכנולוגית – הוא הגורם החשוב ביותר שהצליח להביא אנשים לחלל או אל מתחת לפני הים. המוזיאון חוגג את הדמיון המופרע של המוזיקה ומשמש זרקור שבא לסמן לאן אנו יכולים לשאוף. באתר סיכמו את הרעיון במשפט יפה: "המצאה נובעת לא רק מהצורך, כפי שקובעת הקלישאה, אלא גם מהדחף הבלתי ניתן לדיכוי למשחק, לניסוי ולשגשוג."

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מוזיאון הטייט בלונדון מעלה לרשת יותר מ-70 אלף יצירות

זה מה שקורה כשמבקשים מרובוט להעביר ביקורת על יצירות אמנות

3 יצירות שנראות כמעט בלתי אפשריות - אמנים משחקים עם מציאות ודמיון

עוד מרדיו מהות החיים:

ספורט פראלימפי, מה בין המציאות ובין התדמית?