המרוץ אחר הכרה – איך בכלל נכנסנו לשם ואיך יוצאים ממנו בשלום?


* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

עד כמה התרחב חופש הבחירה ומהן השלכותיו על ההערכה העצמית שלנו? והכי חשוב – מה אפשר לעשות לגבי זה?


תום לב-ארי בייז | 11 מרץ, 2018

כולנו, כנראה, בתקופות כאלו ואחרות, חווים את הצורך להותיר חותם. לעשות שינוי. להרגיש שאני בעל ערך. לדעת שאני משמעותי וחשוב, אם לא לחברה כולה אז לפחות למעגל החברים שלי. ואם לא במעגל החברים אז לפחות בתא המשפחתי או מול בן או בת זוגתי. אנחנו מחפשים ללא הרף את ההכרה, את האישור הזה שאנחנו בעלי משמעות. שאנחנו יפים ומעניינים, שאנחנו מוצלחים וחכמים.

יאן דה-לאג'ילו, פילוסוף וסופר צרפתי, מתבונן על נושא הערך העצמי שלנו דרך הקשר העדין אך הנחוש שכרוך סביב הערכה ואהבה. בהרצאה על בימת TED אמר כי "יש הרבה דברים שאפשר לאהוב. אני יכול לאהוב ג'וגינג, אני יכול לאהוב ספר או סרט, אני יכול לאהוב שניצל, ואני יכול לאהוב את אשתי". אבל יש הבדל גדול, כמובן, בין לאהוב שניצל ובין לאהוב את אשתו, מסביר יאן בגיחוך קל וחיוך כן. ההיבט הכי משמעותי מבחינתו הוא ההערכה שהוא מקבל בחזרה מאשתו, אותה הוא לא מקבל מהשניצל כמובן. על פי הסתכלות זו, הוא מניח שאחד המניעים הבסיסיים של האדם למערכת יחסים הוא הצורך לקבל הערכה.

ואם אחד המניעים הכי גדולים של האדם לקשר הוא הצורך בהערכה, מה בעצם הבעיה בזה? על פי דה-לאג'ילו, העניין פשוט הפך ליותר ויותר מסובך עם השנים. לטענתו, מאז ומתמיד "האדם נהג למצוא תשובה לבעיה זו [הצורך להיות ולהישאר מוערך] על-ידי כניעה לחוקי החברה. היה עליו למלא תפקיד מוגדר לפי מינו, גילו ומעמדו החברתי…כדי להיות מוערך ונאהב על-ידי החברה". אבל היום הסיפור קצת שונה. אנחנו עדיין נוהגים להתנהל על פי חוקי החברה על מנת להשתייך ולקבל הערכה, אבל אפשר לומר שההגדרות של חוקי החברה ביחס לתפקידנו הולכות ומשתנות. ואם לדייק, מתרחבות ומתגמשות.

פה נכנס לתמונה חופש הבחירה

חופש הבחירה התרחב ללא שיעור בכמה מאות השנים האחרונות. מחברה אנושית המתנהלת בצורה מסורתית לפי היררכיה ברורה וקבועה מראש, הפכנו לחברה שבה כל אדם הוא אינדיבידואל חופשי הבוחר את דרך החיים המתאימה לו. מה שנקרא, "האדם במרכז".

אפשר לקבל ציר זמנים ויזואלי שמתאר את התופעה על ידי התבוננות במושאי יצירות האומנות המשתנים לאורך ההיסטוריה. מתקופת הרנסנס, שבה הפליאו גדולי האומנים כמו מיכאלנג'לו ובוטיצ'לי לצייר סצנות מסיפורי התנ"ך ומהמיתולוגיה היוונית, דרך תקופת הרוקוקו, שבה עסקו האומנים בתיאור נשות החצר, תענוגות החיים ועילוי מעמד האצולה והמלוכה, ועד לתקופות כמו הריאליזם, האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם, שבהן מושא הציור היה חיי היומיום של האנשים הפשוטים, לצד טבע והבעת רגשות.

בראשית המאה השש-עשרה החלה התופעה ששינתה את כללי המשחק – המודרניזציה. אפשר להגדיר אותה כשילוב של שלוש מגמות. האחת הייתה הרציונליזציה של המחקר המדעי. במילים פשוטות, התפתחות טכנולוגית ששינתה את החיים על פני האדמה. השנייה הייתה התפתחות הדמוקרטיה וביסוס זכויות הפרט. והשלישית, פריצת הסכר שעמד מול חופש המסחר והייצור המסחרי. כלומר, מעתה מותר לכולם לעשות עסקים עם כולם. והרבה.

מהרנסנס ועד האקספרסיוניזם: מעבר מהתמקדות במושאי הדת והמיתולוגיה אל האינדיבידואל. קרדיט: Shutterstock.com – rook76 \ Tony Baggett \ Galyamin Sergej \ irisphoto1

במילים אחרות, האדם הופך בהדרגה לבעל דעה שאינה נגזרת בהכרח מהאמונה הדתית הרווחת. האדם הופך לבעל זכויות ובעל בחירה חופשית. רחב אופקים, מלא באפשרויות ובעל עצמאות כלכלית יותר מאי פעם. מאז ועד היום, תהליך המודרניזציה פורץ סכר אחר סכר, ואנחנו מוצאים את עצמנו עומדים במרכז הבמה, עם הזרקור מעלינו, כמו ילד בחנות ממתקים ענקית. יכולים לבחור במה להאמין, במה לעסוק, איפה לחיות ואת מי לאהוב.

נשמע כמו התפתחות אידיאלית, לא?

כנראה שכן. רק שזה לא אומר בהכרח שאין לה חסרונות. עכשיו הפרט חופשי להוקיר או לדחות כל גישה, כל בחירה, כל דבר. ואחת התוצאות היא שכעת עליו להתמודד עם אותו החופש שקיבלו גם האחרים להוקיר או לדחות אותו. לדברי דה-לאג'ילו, "ערכי היה פעם מובטח על-ידי כניעה לסמכויות המסורתיות. אבל כעת ערכי נמדד בבורסה". לא רק אני יכול לבחור מה אני רוצה ואת מי אני רוצה לצידי, אלא גם כל מי שסביבי. אפילו זה שאני רוצה לצידי. "בשוק החופשי של רצונות הפרט, אני מנהל מו"מ על ערכי מדי יום".

ההתעסקות היום יומית ב"האם יאהבו אותי? ומי יאהב אותי?" ו"האם אני בעל ערך?" כנראה מוכרת לרובנו. מעין מרוץ יומיומי אל עבר ההכרה, אל עבר האישורים. אישור מהבוס על ההצלחות שלי; אישור מההורים על הבן הטוב שגדלתי להיות; אישור מבני הזוג שלנו, יום יום, על שאנחנו יפים ומעניינים ואהובים. נשמע מעייף? גם לנו.

עד כמה רחוק נלך כדי לחפש את האישור הזה מבחוץ?

בסדרה הבריטית של צ'ארלי ברוקר "מראה שחורה" מוצגים תרחישים עתידניים מורכבים שעשויים להתרחש עקב אורח החיים המודרני והתפתחות הטכנולוגיה המואצת. כל פרק מעלה סוגיה ערכית אחרת למחשבה. חלקן מטלטלות ורחוקות יותר מן העין, וחלקן כבר בחצי הדרך להיות מושרשות במציאות היומיומית שלנו. בפרק הראשון של העונה השלישית מתוארת בחורה המבקשת נואשות לשפר את דירוגה ברשת החברתית כהקבלה לצורך לזכות בהכרה וההערכה המדוברות. לייסי, שמה, הולכת לאיבוד בתוך ציפיות החברה המעוותות ומוצאת את עצמה עושה שפגטים באוויר כדי להתאים, כדי להשתייך, כדי להתקבל על ידי החברה, עד שכבר לא נשאר הרבה ממנה.

דוגמה נוספת למרדף אחר הערכה והכרה נוכל למצוא בקלאסיקה הספרותית של לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות. גם אליס המשוטטת בארץ הפלאות חווה את הקושי: "מהרגע שבו נפלתי אל תוך מאורת הארנב הזו נאמר לי מה עליי לעשות ומי עליי להיות. הצטמקתי, נמתחתי, נשרטתי ונדחפתי אל תוך קנקן תה. הואשמתי בשל היותי אליס והואשמתי בשל היותי לא-אליס, אבל זה החלום שלי! ואני אחליט לאן הוא מתקדם מכאן!" סיפורה של אליס הוא נקודה מעניינת למחשבה גם בשל התמודדותה עם הסוגיה הניצבת מצידו השני של המטבע – אליס מנסה להימלט ולהיאבק בניסיונות החברה להכניס אותה לתוך תבניות – וגם בשל הקהל הצעיר הנחשף לסיפורה. כלומר, לטוב ולרע, המסרים הללו מציפים אותנו ומעסיקים אותנו, אם במודע או לא, כבר מגיל מוקדם למדי.

"זה החלום שלי! ואני אחליט לאן הוא מתקדם מכאן!" – אליס מפלסת את דרכה אל מרכז הבמה.

אז איך הכול מתחבר? למה הצורך שלנו בהערכה ובהכרה קשור למערכות יחסים, ולמה הוא התערער בשל תהליך המודרניזציה, ואיך אליס קשורה לכל העניין?

הצורך שלנו בהערכה ובהכרה היה שם מאז ומעולם והוא מלווה אותנו עד היום. עם זה, אפשר לומר, אף אחד לא מתווכח. דה לאג'ילו מדבר על הצורך הזה בתוך מערכות יחסים. הוא זורק אותנו אל המחשבה – כמה משקל מתוך האהבה שאנחנו חשים אל בני הזוג שלנו, אל החברים שלנו, אל ההורים שלנו או הילדים שלנו, הוא בעצם, בכנות, ההערכה שאנחנו מקבלים מהם? כלומר, האם כשבן או בת הזוג שלי לא עסוק בלהרעיף עליי מחמאות, אני קצת פחות אוהב?

למה זה מעניין? כי ככל שהמשקל של ההערכה העצמית שלי יושב על האדם שמולי, או אם תרצו, על הקשר בינינו, ככה הביטחון העצמי שלי, זה שמושפע כל כך מההכרה ומהערכה שאני מקבל מבחוץ, נשאר תלוי בגורם חיצוני. יש ימים שבהם בני אדם לא בהכרח פחות מעריכים את מי שסביבם, אלא בסך הכול פחות פנויים להביע את זה. והנה, ברגע, די בכך שאדם אהוב הגיב אלינו בטון לא נעים, ובלי שמשהו בנו השתנה, צנח לו הביטחון העצמי שלנו. וכל זה בגלל שאותו אהוב חסר סבלנות כי לא הספיק לאכול ארוחת צהריים.

מה אליס הייתה עושה

אז אנחנו לכודים במעגל קסמים שבו הביטחון העצמי שלנו תלוי בהערכה שנקבל מהאדם שמולנו,  ואם תשאלו את יאן – זה מוביל למערכות יחסים הנוטות להתפרק בכל סיטואציה של אי עמידה בציפיות. והנה אנחנו מגיעים לאליס.

אליס היקרה, במסעה במוחו הצבעוני והמדויק של קרול, עוברת תהליך שיש המכנים אותו "השלת המעיל". היא מוצאת את עצמה מתוסכלת מעמידה יומיומית בציפיות החברה על מנת לשמור על מעמדה ועל ערכה, ומגלה כמה רחוקים הם מדרך החיים שהייתה רוצה לבחור לעצמה. בתוך ארץ הפלאות הסיפור רק מחמיר. כולם אומרים לאליס מה לעשות, לאן ללכת, איך להתנהג ומי היא צריכה להיות לפי איזה סיפור שכתוב מראש. עד שכמו בכל סיר לחץ, מגיעה הרתיחה. אליס מחליטה לקחת את המושכות לידיים שלה ולהרוויח את ערכה בדרך שלה, קודם כל מול עצמה. היא לוקחת אחריות על הבחירות שלה ומקלפת מעצמה לאט לאט את מעיל ההגדרות. מעיל הציפיות. מעיל הריצוי. מהר מאד היא מגלה שכולם מסביב דווקא מאד מתרשמים. ככל שהיא מתקרבת לעצמה ומתנהלת בעולם בצורה אותנטית וכנה היא הופכת להיות "יותר אליס" בסיפור.  היא בעצם מפרידה בין ההערכה שהיא מקבלת מהסביבה כאשר היא מצייתת לדרישותיה, לבין זו שהיא רוכשת לעצמה מעצמה, כאשר היא מפעילה את שיקול דעתה. במסעה, החיצוני והפנימי כאחד, היא נעשית יותר ויותר "הגיבורה אליס" בעיני עצמה, וגם בעיני כל הסובבים אותה.

דמיינו לעצמכם איך ייראו מערכות היחסים שלנו כשנצליח לאט לאט להיפרד מגלגלי העזר לייצוב הביטחון העצמי שהן מספקות לנו. אולי ממקום שלם יותר ומלא יותר, נוכל 'סתם' לגדול לצד הסובבים אותנו. להעשיר ולהתעשר מנקודת מבטם החדשה, ולהיות חופשיים באמת.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.