הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: הפוטנציאל שלנו מתממש כשאנו מפסיקים לפחד מכישלון


18 בינואר, 2018

נסו לחשוב על הישג שאתם הכי מתגאים בו, וסביר שתזכרו כי לפניו הייתה דרך חתחתים מלאה במאמץ עילאי. הגיוני להניח שהיה עליכם לפעול בדיוק רב, לתאם בין גורמים רבים, לעמוד בלוחות זמנים צפופים, לשאת מאמצים פיזיים ומנטליים אדירים, לעבוד ברמת הביצוע הגבוהה ביותר ולהקיז הרבה דם, יזע ודמעות. ככה מרגיש מיצוי אמיתי של הפוטנציאל שלנו. הוא כרוך בהשקעה רבה, אבל מוביל לתחושת שלמות.

האם אנחנו יכולים לשמור על רמת ביצוע מושלמת בכל פעולה שאנו עושים? מיותר לדון בעניין. הדיון מתחיל בשאלה דומה, אבל שונה: האם עלינו לשאוף לשלמות בכל דבר שאנו עושים, או לפחות במפעלי חיינו ובתחומים שבהם יש לעבודתנו השפעה משמעותית? כמו בכל דיון לוהט, קיימות שתי אסכולות עיקריות ומנוגדות בנושא. הראשונה גורסת שעלינו לשאוף לשלמות בכל מחיר, ועל פי האחרת שלמות אינה אפשרית והחתירה אליה יכולה לגרום לרגרסיה, מה גם שהיא יוצרת תחרותיות והבדלים בין אנשים.

האמת נמצאת כנראה איפשהו בין שתי העמדות המוקצנות הללו. מצד אחד, כדור הארץ ימשיך לחוג על צירו גם אם יהיה חסר מעט מלח בסלט שהכנו לארוחת ערב. מאידך, כפי שטוען בהרצאת TED ג'ון באוורס, מנהל מתקן הכשרות הנהיגה של חברת UPS, כשזה נוגע לחיי אדם יש לנו אפס מרווח לטעויות. לדבריו, בתחומים מסוימים 'טוב מספיק' זה פשוט לא מספיק טוב. הוא מאמין כי הפחד מכישלון יכול לדרדר אותנו לבינוניות וזו עלולה לגבות מחירים כבדים. דווקא הנכונות שלנו להתמודד עם כישלון היא זו שמאפשרת לנו לחתור לשלמות ולמצות את הפוטנציאל שלנו.


האם שלמות היא יעד ריאלי?

הטענה העיקרית של באוורס עלולה להישמע מאיימת בהתחלה: עלינו לחתור ואף ולהשיג רמת ביצוע מושלמת, 100 אחוזי הצלחה. עם זאת, כשבוחנים את האלטרנטיבה, גם 99.9 אחוזי הצלחה עלולים לעלות בחיי אדם, ללא ספק מאיים יותר משאיפה לשלמות. אבל בואו נאט רגע ונתחיל עם הדברים היותר פשוטים לעיכול.

טעויות כולנו עושים. באוורס לא רק שאינו מתכחש לכך, הוא אף מאמין שהן חלק אינטגרלי בדרך למיצוי הפוטנציאל ולביצוע מושלם של לא-משנה-מה שאנו עושים. אבל הוא מציע לבחון היטב מה המשמעות של הטעויות הללו, ולא לקחת אותן כמובן מאליו, כמשהו נסבל שיש לחיות עימו בשלום. הנה דוגמה שממחישה כיצד טעות זעירה שכולנו עושים מדי יום יכולה להוביל להשלכות עצומות: שגיאות הקלדה. רבים מאיתנו כבר לא מתייחסים לזה יותר, בטח כאשר גוגל או וואטסאפ יודעים לתקן אותנו. אנחנו חיים בשלום עם שגיאות הקלדה, כל זמן שהצד השני הבין את המסר. אבל מה אם הצד השני הוא אלגוריתם שאינו יודע להפעיל שיקול דעת ביחס להקשר? באוורס מספר: "מהנדס בחברת אמזון ביצע שגיאת איות דומה, שגיאה שלכאורה נראתה שולית. רק שכאן, השגיאה לא שולית כפי שנדמה מכיוון שטעות האיות הקטנה הזו בקוד הענק של אמזון יצרה האטת אינטרנט משמעותית שעלתה לחברה מעל ל-160 מיליון דולר בטווח זמן של ארבע שעות בלבד".

הלאה. "לאחרונה, עובד בחברת New England Compound, שהיא חברת ייצור תרופות, לא ניקה מעבדה כראוי וכתוצאה מכך מתו 76 אנשים ומעל 700 נדבקו בדלקת קרום המוח". כולנו שוגים בהקלדה וכולנו מחפפים קצת בניקיון, וזה בסדר כאשר אנחנו מתכתבים עם חבר או עושים פאנלים. הסכנה היא שסטנדרט בינוני מחלחל לדברים החשובים באמת. ולדעת באוורס, הדוגמאות הללו מעידות כי התהליך הזה אכן התרחש. "הדוגמאות האלו מטורפות, נכון?" הוא אומר, "בנקודה מסוימת הפסקנו להעריך את השלמות ועכשיו אלו הן התוצאות שאנו מקבלים". כאדם שאחראי להכשרתם של נהגים, אנשי מקצוע שהסטטיסטיקה היא אויב גדול שלהם, באוורס לא מוכן לחיות בשלום עם טעויות. לדבריו, הנתונים מראים כי לו היינו מתרגמים את כמות ההרוגים בתאונות דרכים בארה"ב לתאונות מטוסים, היו לנו ארבע התרסקויות של מטוסי נוסעים מדי שבוע. "ועדיין, איננו יכולים לשכנע עצמנו לתת תשומת לב כראוי לנהיגה בכביש".

אז מה הדרך להימנע מטעויות? בראש ובראשונה, באוורס מאמין כי חתירה לשלמות צריכה להיחקק עמוק לתוך ה-DNA של הארגון. היא צריכה להיות במודעות של העובדים בכל זמן נתון, טבע שני, או למעשה טבע ראשון. על השלמות להפוך לתפיסת העולם של האדם. לארגונים שונים יש דרכים מגוונות להשריש בכוח האדם שלהם את ערך החתירה לשלמות. באוורס נוהג בשיטה שמקובלת בצבאות העולם: משמעת ברזל והקפדה דקדקנית על פרטי פרטים. זה בא לידי ביטוי באמצעים מנטליים וחומריים כאחד. למשל, הוא מספר, "אני מחייב אותם לשנן את תוכנית הנסיעה ההגנתית בעלת 131 המילים באופן מושלם". במקביל, הוא מקפיד על לבוש: "רק גופיות לבנות או שחורות מותרות, נעליים יהיו בצבע שחור או חום מצוחצח ובכנות, אל תצפה להגיע לכיתה שלי עם בגדים מקומטים ותצפה שאשאיר אותך בכיתה". זה יכול להיות מאוד מתיש ושוחק. אבל לא בכדי ארגונים שעוסקים בחיי אדם מאמצים גישה נוקשה שכזו, בפרט כשטווחי הטעות קטנים עד מאוד.

חישוב קליל מדגים את חשיבותה של המשמעת העצמית. "מכונית אשר נוסעת במהירות 88 קילומטר לשעה עוברת מרחק של מגרש פוטבול אמריקאי תוך ארבע וחצי שניות בלבד", מסביר באוורס, "וזה במקרה הזמן המדויק שלוקח לאדם הממוצע לבדוק הודעת SMS במכשיר הנייד". הבה נתעכב רגע על המשמעות של זה. כשאנו נוהגים בזמן שאנו מביטים בטלפון זה כאילו שעלינו לצלוח מגרש כדורגל מלא אבוקות עשן כשאנו יודעים בוודאות שבמגרש פזורים אנשים וקירות בטון. המשימה היא לנווט במהירות של 90 קמ"ש מבלי לפגוע באף אדם או קיר. יש מתנדבים לאתגר?

האגו לא צריך לשחק תפקיד

ועדיין, האם 100 אחוזי הצלחה הם לא דרישה מופרכת? באוורס מאמין שאפילו 99 אחוזים אינם מספיקים. לצורך העניין, "אם הרופאים שלנו היו צודקים רק ב-99.9 אחוזים מן הזמן [...] 11 תינוקות שזה עתה נולדו יימסרו להורים הלא נכונים בכל יום בארה"ב". אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות בצד השני של סטטיסטיקה כזו באופן אישי, אז מדוע היא מתקבלת על הדעת בראייה חברתית? באוורס מאמין כי שורש הבעיה נעוץ בתפיסות מודרניות שמנסות לגונן על נפש האדם מפני כישלונות. זה "נשמע משהו בסגנון של: שלמות היא בלתי אפשרית עבור בני האדם, ולכן, חיפוש אחר השלמות לא רק שיהרוס את הביטחון העצמי שלכם אלא גם יהפוך אתכם לכישלונות". אם אנו ממילא מועדים לטעות ולהיכשל, מדוע לטרוח יותר מדי להצליח? כל שכן, מדוע להתרגש כשאנו טועים?

נפחית מחשיבותו של הכישלון והרי לנו דרך נוחה ומלאת שלווה ונחת לגשת לחיים. מטבעם של דברים דיכוטומיים, הקצוות מגדירים אחד את השני. כך שאם הכישלון לא משמעותי, גם הצלחה אינה משמעותית. באוורס טוען כי "שום דבר לא מושלם ואף אחד לא מושלם. אבל בנקודה מסוימת, מכיוון שזה היה קשה מדי או כואב מדי, החלטנו לדחות את התכונה הטבעית שלנו להתמודד עם כישלון ולהחליף אותה עם דרישה עצמית נמוכה יותר". המוסכמה החברתית הזו דוחפת אותנו להתכנס למרכז הסקאלה, לחמימות העוטפת של בינוניות, מקום שבו הכול נסלח, אין צורך להתאמץ והאגו יכול לנוח על זרי דפנה שהוא לא באמת הרוויח. מובן שזה לא מאפיין כל אדם וכל ארגון, אבל המגמה בהחלט באה לידי ביטוי. באוורס מספר על בית ספר תיכון שהחליט לשנות את קריטריון ההצלחה של התלמידים, כך ש-30 אחוזים מהבוגרים סיימו בהצטיינות. אז הם יצאו עם תעודה יפה, אבל האם היא משקפת את היכולות האמיתיות שלהם? ושאלה יותר חשובה, האם היא לא נמנמה אותם, ופגעה ביכולת ובמוטיבציה שלהם להתפתח ולמצות את עצמם?

גם במציאות היותר משמעותית, טעויות אנוש מתרחשות לעיתים קרובות. עבור מי שנפגע מהן, לעיתים קרובות מדי. הרעיון הוא שהחברה שלנו תחזור לקדש את השלמות כערך. וכשמדברים על ערכים, לכל אדם שיקול דעת משלו. כמה רחוק עלינו ללכת כדי להגיע לשלמות? אילו מחירים אנחנו משלמים כאשר אנחנו לא מתפשרים על אף פרט? מה לגבי ההשלכות הבריאותיות והמנטליות הכרוכות במתח התמידי של שאיפה לשלמות? על כל אלה יענה איש איש לעצמו. באוורס יאמר לכם שאם יש לכם אחריות גדולה, כל הדברים הללו מתגמדים לעומת התוצאות האפשרויות של טעות, ולו הקטנה והנדירה ביותר.

כדי להגיע לשלמות עלינו להסיט את תשומת הלב מהאגו. באוורס טוען כי תעשייה שלמה של עזרה עצמית מלמדת אותנו שאם הכישלון לא נעים, פשוט נתייחס אליו בביטול. "אם נמשיך לעודד תרבות זו", הוא אומר, "שבה אף אחד לא נכשל או שלא נאמר לאף אחד שהוא עתיד להיכשל, נתקל במצב שבו אף אחד לא ימצה את מלוא הפוטנציאל שלו. כישלון והפסד נחוצים להצלחה". הוא מציע, אם כן, להכיר בכישלון כבלתי נעים ולמנף את התחושה הקשה שנלווית אליו ללמידה ושיפור. "אז", אומר באוורס, "למה שלא נגדיר את השלמות בתור הנכונות לעשות את הדבר הקשה על מנת להשיג את מה שנכון וראוי?" במילים אחרות, טעויות וכישלונות צריכים להיות מנוע צמיחה, ולחלוטין לא חלק מאזור הנוחות שלנו.

יש תמורה בעד האגרה

עכשיו מגיע תור הדוגמאות למה שאפשר לעשות כשמאמצים תרבות של שלמות. קחו, למשל, את חברת ההנדסה האווירית לוקהיד-מרטין, שמהנדסיה כתבו תוכנה בת 420 אלף שורות קוד "ללא רבב", כדברי באוורס – פרויקט שאפשר לשגר לחלל מעבורת של 120 טון; או חוקרים שפיתחו "מתקן שמסוגל להשלים את קידוד הגנום האנושי ב-26 שעות בלבד"; ואפילו סטפן קרי, כוכב גולדן סטייט מליגת ה-NBA שהשחיז את כישורי הזריקה שלו עד לשבירת שיא קליעת השלשות הרצוף הארוך ביותר.

אז האם חזרה לערך השלמות ופיתוח אומץ להתמודד עם כישלונות ימנעו מאה אחוזים מהטעויות העתידיות? ברור שלא. אבל הגישה הזו יכולה לעזור לנו לוודא שלושה דברים. ראשית, גם אם ייעשו טעויות, אלה לא חייבים להיות אנחנו שעושים אותן. שנית, גם אם עשינו אותן, הן לא חייבות להיות בתחומים קריטיים. ולבסוף, בכל מקרה אל לנו להתעלם מהן, אלא להכיר במלוא משקלן ולהשתמש בהן כדי לחתור ולהגיע לשלמות היכן שזה באמת משנה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כדי ללמוד משגיאות – אנו זקוקים למישהו שיאמר לנו שאנו טועים, ויעשה את זה עם חיוך

העוצמה שבענווה – היסוד המתווך שיכול להעביר אותנו מכישלון לצמיחה

ההרצאה השבועית של TED: מה קורה כשמתגמלים עובדים דווקא על הכישלונות שלהם?

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

20.02.18
12 עובדות מדעיות שהמין האנושי חייב להכיר ולהעביר הלאה לדורות הבאים
19.02.18
אלן ווטס: התודעה שלנו היא תוצאה של היווצרות היקום – וכך עלינו להתבונן בה
18.02.18
מבזק חדשות טובות – בת 5 הצליחה לשנות מדיניות סביבתית ותגלית קוסמית מפתיעה
15.02.18
ההרצאה השבועית של TED: אילו כלים להתמודדות עם שיברון לב נמצאים בתוכנו?
14.02.18
הפעולות הקטנות ששומרות אותנו מאוזנים – הלוגיקה שמסבירה את קסם הפשטות
13.02.18
מבזק חדשות טובות – שיפור במצב החופים, התקררות גלובלית וכותרות נוספות
11.02.18
ההיסטוריה של הנשיקה – מדוע בני האדם פיתחו את המנהג הזה?
08.02.18
ההרצאה השבועית של TED: הקשר המפתיע בין מערכת העיכול והתודעה שלנו
07.02.18
זמן פנוי יכול להפוך אותנו לשלווים ומאושרים – ומסתבר שיש דרכים לייצר אותו
06.02.18
דן אריאלי: מדוע כדאי להיפתח לדברים חדשים, גם אם הם לא בדיוק כוס התה שלנו
05.02.18
האם נמצאה הסיבה שבגללה בני האדם ושאר בעלי החיים ישנים?
04.02.18
התפריט הרומנטי שלנו – כיצד משפיע תת-המודע על בחירת בני זוג?
01.02.18
ההרצאה השבועית של TED: התבונה האנושית נוסקת כשאנו עובדים באינטימיות עם אחרים
31.01.18
מהו יופי? זוהי תשובתו של אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה...
30.01.18
ג'ים קארי בנאום לבוגרי אוניברסיטת מהרישי – סטנדאפ רוחני עם ערך לחיים
29.01.18
כיצד עזרו גרייטפול-דד לגלות ראיות לקיומה של טלפתיה בין חלומות?
28.01.18
האם כל הזמן הזה שאלנו את עצמנו את השאלה הלא נכונה לגבי אושר?
25.01.18
ההרצאה השבועית של TED: משועממים? אל תמהרו לחפש מה לעשות, תנו למוח רגע לעבוד
24.01.18
האם האנושות עתידה להשתנות מהיסוד? 6 תרחישים שעשויים להשפיע על התשובה
23.01.18
העור השני שלנו - הדרכים הנסתרות שבהן הלבוש משפיע על ההתנהגות