התחקות אחר היסטוריה בת מיליוני שנים חושפת את אסטרטגיית ההישרדות היעילה שפיתחו בני האדם במהלך השנים.

כשמישהו אומר לכם להוקיר תודה על החיים, ועל 'הרגע הזה', למה הוא מתכוון? יותר חשוב, מה אתם מבינים מזה? האמירה המאוד פתוחה לפרשנות הזו נקשרת פעמים רבות לרוחניות ועלולה להיות מעט מעורפלת. הנה פרשנות נוספת, קצת יותר קונקרטית: עלינו להכיר תודה על החיים ועל 'הרגע הזה' כיוון שעצם קיומנו הוא נס סטטיסטי במונחים היסטוריים-אבולוציוניים. העובדה שהמין האנושי, וכל יצור חי אחר לצורך העניין, מבצע חילוף חומרים על פני הקרקע, מציבה אותו במועדון סופר-יוקרתי שהצליח להתחמק מהכחדה המונית. יתר 99% אחוז מהמינים שהיו חלק מהכדור שלנו אינם עוד.

יש לנו נטייה לראות בהכחדה אירוע שלילי, אבל למעשה, מסבירה לוריין סלן, פרופסור לביולוגיה מאוניברסיטת פנסילבניה זוהי דרכו של הטבע להתפתח. בהרצאה על בימת TED היא מציגה נקודת מבט מקורית על החיים ועל מידת נדירותם, מפרספקטיבה של 4 ומשהו מיליארד שנות קיומו של כדור הארץ. בקנה המידה הזה, התקופה שבה אנו חיים היא רגע. רגעון קטן וחולף. ויחד עם זאת, ההצלחה שלנו לשרוד, להתפתח ולשגשג אינה עניין של מה בכך.

האתגרים שהיה עלינו להתגבר עליהם בדרך היו רבים ועצומים, מסבירה סלן, ממינים מקבילים ועד לאסונות טבע בסדר גודל גלובלי שמחקו מחזור אקולוגי אחרי מחזור אקולוגי. באמצעות בסיס נתונים על מאובנים, מתחקה סלן אחר השושלת ההיסטורית של מיני בעלי חיים, עוקבת אחר השינויים שעברו ומפענחת מתוכם את סוד ההצלחה שלהם – ושלנו. מה עשינו שונה שהוביל אותנו לחיות בשגשוג בנקודה הזו, ברגע הזה בדברי ימי היקום?

הזדמנות פז אבולוציונית

"ברכות", פותחת סלן, "בזה שאתם פה, מקשיבים, חיים, חברים במין מתפתח, אתם בין המנצחים הגדולים בהיסטוריה. השיא של סיפור הצלחה שמתהווה כבר ארבעה מיליארד שנים. אתם האחוז האחד של החיים". ההיסטוריה של כדור הארץ רצופה אירועים של יצירת והכחדת חיים. הדינוזאורים הם אולי הכי פופולריים, אבל לפניהם חיו אינספור מינים שמתו ולא נותר מהם זכר מלבד כמה מאובנים. אסונות טבע ושינויי אקלים עיצבו מחדש את מפת החיים פעמים רבות, אבל לא משנה מה קרה, לאורך הדרך תמיד נשמרו שושלות החיים. אנחנו הקצה של אחת מהן.

אמנם אנו מכנים את אירועי הטבע שהובילו לשינויים המשמעותיים הללו 'אסונות', אבל מבחינתנו הכינוי לא יכול להיות פחות מוצלח. בכל פעם שמין דומיננטי פינה את הכס, נפתח הפתח למין אחר לרשת אותו. "אתם פה בגלל הזדמנות זהב שנעשתה אפשרית באמצעות הכחדה המונית". אלא שאנחנו, ויתר המינים שניצחו לצידנו, לא מסוגלים להעריך את גודל ההישג. נקודת המבט הטבעית שיש לנו על העולם משאירה לנו טווח צר יחסית. אך כאשר מרחיבים את הספקטרום, למשל באמצעות חקר מאובנים, נחשפים חלקים מרתקים בסיפור שלנו. במילים של סלן, "החיים לא יכולים לספר לנו; הם לא מכירים כלום חוץ מלנצח. אז, אנחנו חייבים לדבר עם המתים".

התמחותה של סלן היא חקר מאובני דגים, ומכיוון שהיצורים הראשונים יצאו מהים, המאובנים הללו אוצרים את סודות ראשית החיים. בכל פעם שנמצא מאובן כזה הוא מקוטלג, ממופה ונכנס למאגר מידע דיגיטלי. כאשר מצרפים חצי מיליארד שנים של צורות חיים תחת קורת גג ממוחשבת אחת, כבר אפשר להבחין בדפוסי שינוי מהותיים מבחינה אבולוציונית. לדוגמה, ניתן לעקוב אחר שינוי מבנה הגולגולת ולגלות טרנדים הישרדותיים. מתוכם ניתן אף להסיק על אירועים סביבתיים שייתכן והובילו לטרנדים או היו בקורלציה עימם.

דינמיות או סטגנציה?

מידע מהסוג הזה יכול להסביר מדוע מין אחד שרד ואחר נכחד. אחד מאירועי ההשמדה הגדולים התרחש לפני כ-360 מיליון שנה, תקופה שבה הדינוזאורים הם עדיין עתיד רחוק ומדומיין, ומפלצות-ים בסגנון ז'ול ורן שלטו בימים. דגים כה גדולים עד שהיו דרושות עצמות כדי להניע את סנפיריהם. תקופה שבה כרישים חיו בפחד, והיצורים שמהם התפתחו המינים שחיים כיום נאבקו לשרוד בשולי שרשרת המזון. "המערכות האקולוגיות היו עמוסות. אין מקום לברוח, אין הזדמנות נראית לעין", מתארת סלן, "ואז העולם נגמר". לדבריה, כאמור, ככל שזה נוגע לאדם, מדובר היה באירוע שיש לחגוג בלוח השנה האבולוציוני.

"96 אחוזים מכל מיני הדגים מתו במהלך אירוע הנגנברג […] תקופה של אש וקרח. עולם צפוף הופרע ונמחה". סלן מסבירה כי מי שחושב שדור הולך ודור בא, צפוי לאכזבה. העלילה הרבה יותר פתלתלה ומורכבת. אמנם נותרו אחוזים בודדים מכל מיני החיים, אבל מי שנותר הגיע מכל הקצוות. כך שגם בתקופה שלאחר ההכחדה עדיין נותרו אותם שחקנים במגרש, רק בכמויות זעומות יחסית לתקופה שקדמה לה. מה שהשתנה זה הצפיפות, לא ההבדל. לכאורה, טוענת סלן, אם אותם מינים נותרו, הרי שגם היתרון שממנו נהנו הענקים היה צריך להישמר. אך לדבריה – וכאן כנראה טמון הסוד הגדול שלנו – "מה שבאמת היה משנה היה מה שהשורדים עשו במשך מיליוני השנים הבאות בעולם ההרוס ההוא".

דגי הענק הקפידו לשמר את היתרונות האבולוציוניים שלהם ואף להאדיר אותם. "הם הפכו אפילו גדולים יותר", מספרת סלן, "והמשיכו בדרכיהם הישנות". וזה עבד להם, לתקופה מסוימת. שכן, לאורך הזמן הם "התדרדרו בלי חדשנות, והפכו למאובנים חיים". בזמן הזה אימצו כמה מינים קטנים וזניחים אסטרטגיה אחרת: "הם הפכו לקטנים יותר, חיו מהר, מתו צעירים, אכלו מעט והתרבו במהירות. הם ניסו מאכלים חדשים, בתים שונים, ראשים מוזרים וצורות גוף משונות. והם גילו הזדמנויות, התפשטו, וזכו בעתיד". במילים אחרות, הם נמנעו מקפיאה על השמרים.

זה לא עבד לכולם, מסבירה סלן. חלק מהמינים שעשו את הניסיונות הללו הימרו ונכשלו. אבל כל מי שלא הסתגל למציאות דינמית ומשתנה, במונחים של מיליוני שנים כמובן, קפא בזמן, לעיתים תרתי משמע. "עכשיו אני חוקרת איך הדרכים האלה לניצחון ולתבוסה חזרו במשך הזמן", מספרת סלן וטוענת כי "זה כבר ברור שההישרדות של אבותיכם בהכחדה המונית, והתגובה שלהם לאחר מכן עשתה אתכם מה שאתם היום". לדבריה אלו חדשות טובות, שוב, בקנה מידה של מיליוני שנים: "החיים יכולים להתאושש".

ואנחנו, שמשקיפים בנוחות על התהפוכות הללו, יכולים להתרווח בכיסא וללמוד בשלווה האבולוציונית היחסית שמייחדת את התקופה שלנו עוד משהו על עצמנו ועל העולם שבו אנו חיים. אירועים של הרס טומנים בחובם זרעים של הזדמנות להתפרצות פריחה. מטבע הסיפור התורשתי שלנו אנו מאופיינים בדינמיות גבוהה, ולמעשה מתוכננים גנטית להגיב בדיוק לתנאים הללו. ומה שעובד בקנה מידה של מיליוני שנים וחיוני להישרדות עצמה, אין סיבה שלא יעבוד גם באירועים מסדרי גודל קטנים בחיינו, זניחים בסיפור האבולוציוני הכולל.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מתי הפכנו לבני אנוש ומה עושה אותנו לכאלה – החלקים החסרים בפאזל מקורות האדם

אמנות רכישת הידע - מה אפשר למצוא כשמביטים בעולם מגובה פני האדמה

ההרצאה השבועית של TED: כיצד האדם מעצב את העולם באמצעות "האבולוציה השנייה"

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע: תודעה - להרחיב אותה, לשנות אותה, להתבונן בה