הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח


20 בדצמבר, 2017

פלאשבק לשיעור ספרות בחטיבה. המורה מחלקת דפים עם שיר, קוראת את הבית הראשון ופונה אל הכיתה: "מי רוצה להסביר?" שקט מוחלט, צרצרים ברקע. אפילו התלמידה החזקה ביותר בוהה במורה בעיניים אבודות. בכל הזדמנות אחרת הדממה ששוררת בכיתה הייתה מתקבלת בברכה. כנראה רגעים כאלה הולידו את הביטוי "למה התכוון המשורר?"

למה באמת התכוון המשורר? לא משנה כמה מורכבים היו היחסים שלנו עם מתמטיקה, ביולוגיה, אנגלית או היסטוריה (איש איש והעניינים הלא פתורים שלו), היה בהם אלמנט מנחם של ודאות. התשובות שהיינו צריכים לחפש במקצועות הללו היו נעוצות בגוף ידע גדול ומבוסס, והיו, בעיקרן, דטרמיניסטיות. בספרות זה לא תמיד היה המצב. לעיתים הדרך שלנו להבין את השיעור הייתה כרוכה בניסיון לשחזר את תודעתו של אדם פרטי שכתב על דבר מה פרטי. על אף שספרות, ושירה בפרט, כן מאורגנת במבנים ותבניות, מטבע הדברים במהותה היא נזילה, נתונה לפרשנות, ולעיתים קצת אמורפית.

ומכאן קסמה.

חוסר הבהירות הוא מקור החיים של שירה. זה מה שמבדיל אותה מטקסטים כמו פרסומות, שנכתבו בצורה קולחת ובמטרה להעביר מסר ברור, מהודק ושאינו משתמע לשני פנים. שירה, במובן הזה, היא אחת השגרירות הבולטות של תופעה אנושית כללית יותר – הצורך שלנו בפענוח ובהענקת פרשנות לדברים בלתי מובנים. המשיכה ללא מובן מובנית בטבע של המוח. זוהי הדרך שלנו ללמוד. במטרה להשיג ודאות אנו שואפים לתרגל את המוח בהתמודדות עם אי-ודאות. שירה היא מקרה פרטי של הצורך הזה: ההתמודדות איתה מסייעת להשחזת החשיבה היצירתית, החשיבה המופשטת ואף היכולות האנליטיות במקרים מסוימים.

ייתכן מאוד שחוויית חוסר הנוחות משיעורי הספרות בבית הספר נבעה מחוסר התאמה בין הפורמטים. אך כאנשים בוגרים שאינם מחויבים למערכת, יש לנו את ההזדמנות להעריך מחדש את היופי שבשירה ואת גדולתו של הערפול המלווה אותה, הן מהבחינה האסתטית והן מהזווית התועלתנית – חידוד היצירתיות וכושר המחשבה בכלל. בין אם זו שירה קלסית ובין אם שירים פופולריים, הניסיון שלנו להפיק משמעות מטקסט מעורפל דומה למאמץ המנטלי שאנו משקיעים בפתרון חידות.

דברים שהשירה יפה להם

פול קנטור, שעוסק בין היתר בכתיבה, עריכה, קריאייטיב והפקה מוזיקלית, חושף את זווית היוצרים בטור ב-Medium. הוא מתמקד בתרבות פופולרית ומסביר כי עבור מוזיקאים שגם כותבים את המילים לשירים שלהם, הערפול הוא הלחם והחמאה. מועדוני מעריצים מקוונים מנהלים דיונים שלא יביישו את הבכירים שבפילוסופים על משמעותו של בית, שורה ואפילו מילה שכתב יוצר זה או אחר. קנטור מספר על מוזיקאי מפורסם שאת שמו לא חשף שהסביר כי אינו רואה עצמו אחראי להסביר לקהל את משמעות המסר. ראשית, מסביר אותו מוזיקאי, הערפול הוא חלק ממקור המשיכה של השיר. אבל, "חשוב יותר, אם יכולתי להסביר את הדבר שעליו אני מדבר לא הייתי נוטה לכתוב על זה שיר". כלומר, חלק מהיופי של השירה נובע מכך שהיא עוסקת ברעיונות שדיבור מפורש עליהם מוציא מהם את החיות. הם הופכים תפלים, משעממים וגנריים, ולכן אינם מצריכים את הכותב לעבד את עולמו הפנימי. הוא פשוט פולט אותו החוצה כפי שהוא. רגשות, רעיונות ומחשבות בנאליים יבואו לידי ביטוי במילים בנאליות.

כשהחוויות של היוצר מורכבות מכדי לנסח אותן בבהירות, אז נוצר פוטנציאל לשיר (או לכל יצירה אחרת) שיפעילו קסם על הקהל. זה לא שאנשים אינם נהנים משירים פשוטים, אבל זה לא סוג ההנאה שהם מפיקים מעיסוק במילים ובפרשנות. "פירוק הדברים לגורמים, הניסיון להבין מה המשמעות של משהו", מסביר קנטור, "זה היופי בלהיות מעריץ". לשיטתו, טקסט ישיר מדי מוביל ליצירת מוזיקה בינונית במקרה הטוב, אם לוקחים בחשבון את המכלול של מילים ולחן. הוא מסביר כי לו היה בוב דילן מסביר את כל שיריו, זה היה מוציא את כל האוויר מהבלון שנקרא "בוב דילן". ומדובר בבלון עצום. שיריו של דילן ממשיכים להעסיק דורות של חובבי מוזיקה, לא רק בגלל שהם אוהבים את הקול או המלודיה. למילים העמוקות שלו יש חלק ניכר בכך. הן חידה לא פתורה שכנראה גם אי אפשר לפתור. וזה נכון לגבי כל יוצר גדול ויצירה גדולה.

החוויה האסתטית של שירה חורגת מהפורמט השגרתי של "לכל-שאלה-תשובה". לעיתים זה יוצר תסכול בקרב תלמידים.

"הנקודה היא שיש כוח גדול לרב-משמעות כשמשאירים את הדברים מעורפלים", כותב קנטור. "השארת הדברים פתוחים לפרשנות מאפשרת לאנשים לשאוב מסך כל הידע שלהם כדי להסיק מסקנה. כך, הם מדמיינים". כשהדברים ברורים אנו סוחטים מהם את שני הערכים האומנותיים החשובים ביותר – השימוש בשכל והחיבור הרגשי. "כשאתה מבטל את הצורך של האדם להסיק – כשאתה מסביר דברים – אתה מוציא את המסתוריות", הוא מסביר. "בעשותך זאת, האדם שחווה את האומנות משתמש פחות במחשבתו; הוא לא עוד מדמיין, לא עוד שואל, לא עוד מהרהר".

אם זה נכון לגבי מוזיקה פופולרית, על אחת כמה וכמה בשירה קלסית שלרוב נעדרת את הפירוטכניקה ההיקפית. ללא כלי נגינה מלווים, הופעות חיות, תעשיות יח"צ וכן הלאה, השיר עומד עירום מול הקורא. זהו מפגש ישיר וגולמי בין הקהל לטקסט, מה שיכול להעמיק עוד יותר את חשיבותה של פרשנות. בנובמבר 2017 פרסמה המשוררת מעוטרת הפרסים מרת'ה קולינס ספר שירה ייחודי שממחיש איזה מאמץ יכולה שירה לדרוש מהמוח שלנו, ועד כמה חוסר הבהירות יכול לשרת אותנו. הספר, Into English: Poems, Translations, Commentaries, מכיל תרגומים לאנגלית של שירים וכן הערות על התרגומים הללו. הייחודיות היא שלכל שיר הוצעו מספר תרגומים, מה שלדברי קולינס הכרחי להבנה מקיפה יותר של השיר. במבוא של הספר מסבירה המשוררת את האתגר שבתרגום שירה, וכיצד המעבר משפה לשפה מביא לקצה את הצורך שלנו בהכנסת פרשנות.

התת-מודע צופה את ההתרגשות לפני שהיא מתרחשת

אתר הספרות המפורסם Lit Hub פרסם עיבוד למבוא של הספר. בשונה מתרגום רגיל של טקסט, כשמתרגמים שיר ישנם רבדים רבים נוספים למילים עצמן: תוכן, משקל, חריזה, מבנה, הקשרים פנימיים וחיצוניים וכן הלאה. "עסק קשה", כותבת קולינס, "אך יש בו גמול עצום: למתרגם, לקורא ולשירה עצמה". היא מספרת שבסדנה שהעבירה על תרגום שירים, הציגה למשתתפים שני תרגומים שונים לאותו שיר (במקור בספרדית). מטרת התרגיל הייתה להפריך את ההנחה "שיש דרך אחת, הנכונה ביותר, הטובה ביותר, לתרגם שיר". אנשים שונים יביטו על אותו דבר ויפרשו אותו בצורות שונות, ומכאן שהתרגום שלהם יהיה שונה. כך, תרגומים מרובים מספקים לנו פנים רבים של אותו הדבר, ולמעשה - חוויה אסתטית רב-ממדית.

פעמים רבות תרגום של רובד אחד בשיר יבוא על חשבון רכיב אחר, ומתרגמים שונים מייחסים חשיבות אחרת לכל רכיב. הקפדה על התוכן, למשל, תפגע בחריזה, ושמירה על רפרנסים תרבותיים לא תתאפשר תוך שימוש באותן מילים. לא משנה כמה להטוטים יעשו המתרגמים, הם לא יוכלו להעתיק את השיר משפה לשפה תוך שמירה על כל הניואנסים המקוריים. המסר מורכב ומעורפל מכדי לעשות זאת. המתרגם צריך לפרש את השיר כמיטב הבנתו, להעניק חשיבות לרכיביו השונים של השיר לפי ראות עיניו, ולנסות לשמור על מקסימום נאמנות למקור.

עבודת הפרשנות במקרה של תרגום מעוררת שאלות רבות. כיצד לתרגם מילה כאשר יש מספר משמעויות? מתי תרגום הופך את השיר לישות ספרותית חדשה? כמה חופש אפשר לקחת בכל אספקט? בעיני קולינס, הבחירות שעושים מתרגמים שונים חיוניות להבנה עמוקה של השיר. "תרגומים מרובים עשויים לתת לנו תחושה הרבה יותר טובה של השיר", היא כותבת, "כך שגם אם איננו מסוגלים לקרוא את השיר בשפת המקור, אנו מתקרבים לחוויה". ההצצה החטופה הזו לעולמם של מתרגמי שירים עשויה להיראות מעט אזוטרית, אך היא מוציאה לאור היום את אופן הפעולה של מנגנון אי-הבהירות. היא מדגימה כיצד ערפול ומקום לפרשנות מפעילים את המוח ומאפשרים לנו חוויה עמוקה ורבת צדדים.

הערפול פותח דלתות לפרשנות מגוונת. כל מוח מתרגם את השיר מנקודת מבט ייחודית ומקרב אותנו צעד נוסף לחוויה מלאה יותר.

ואולם, לאפקט המחשבתי העמוק של חוסר הבהירות קודם משהו ראשוני יותר, אינטואיטיבי יותר. קודי דליסטרטי מציג במגזין The Cut חוויה דו-שלבית שמתקיימת בקריאת שירה. "שירה היא טריקית במובן הזה", הוא טוען. "מחד, היא דורשת ניתוח. תדיר אנו מצפים שהנאה תגיע מקריאה שנייה של השיר, מחשבה שנייה עליו, דיונים לגביו ולבסוף 'הבנה' טובה יותר שלו". המילה הבנה בגרשיים ממחישה את כל שנאמר עד כאן. החלק הקודם לכך בחוויה, לעומת זאת, לוקח אותנו לשדה אחר של הנאה: "מצד שני, העונג הספרותי הבולט והראשוני ביותר בא לא מניתוח ארוך אלא מהמיידיות של הקריאה או השמיעה". זה לא שונה מהתבוננות בציור מוערך: קודם נתרשם מממדיו העצומים, מהצבעים העזים ומהקומפוזיציה המרהיבה, ורק לאחר מכן מהמשמעות ההיסטורית או הפילוסופית שלו.

החוויה המיידית, לדברי דליסטרטי, היא עניין שאין להמעיט בהשפעתו על המוח. קריאת שיר יכולה לגרות אותנו עד לדרגה של תגובות פיזיולוגיות, כמו צמרמורת ועור ברווז. למעשה, חוקרים בהובלת יוג'ין וסיליוויצקי ממכון מקס פלאנק בגרמניה בדקו כיצד קריאת שירה מעוררת בנו תגובות גופניות. הם ניטרו את הדופק, את הבעות הפנים ואת תגובת העור של נבדקים בזמן שהאזינו לשירה ובזמן שקראו אותה. במקביל, ביקשו מהם לתעד כל פעם שהם מרגישים צמרמורת באמצעות לחיצה על כפתור והחזקתו לחוץ כל עוד היא נמשכת. כמו כן, החוקרים ערכו לנבדקים סריקות מוחיות במהלך הניסוי.

כל הנבדקים דיווחו על צמרמורת בשלב זה או אחר, וכ-40 אחוזים מהם גם הראו לכך סימנים בדמות עור ברווז, אבל הממצא המעניין יותר עלה מהסריקות המוחיות. "[הסריקות] הראו כי האזנה לשירים הפעילה חלקים במוחם של הנבדקים שאינם מופעלים כאשר מאזינים למוזיקה או צופים בסרטים". בנוסף, החוקרים גילו כי כאשר השירים היו מעוררים מאוד, התת-מודע של הנבדקים ידע לחזות את קטעי השיא עוד לפני שהם עצמם דיווחו על צמרמורת, מה שבא לידי ביטוי בשינויים בהולכת העור. כלומר, כאשר הרכיבים השונים של השיר משתלבים בצורה 'מושלמת', המוח של הקורא שואב מכך הנאה עצומה. המחקר גילה כי הדבר מתרחש בעיקר בסיומם של בתים, או בסיומם של שירים, מה שמצביע על כך שמבנה שבו נכתבת שירה לוקח חלק משמעותי בחוויה.

המוח בנוי ליהנות מסוג הגירוי שקיים בשירה

אך למרות שלכאורה דליסטרטי מסביר שההנאה נובעת לא מהפרשנות, אלא מהמגע הראשוני – ולמרות שהמחקר אף הצליח לאתר את הדפוסים שמגבירים את החוויה האסתטית – הוא מאמין ששיר גדול מסכום רכיביו. "שירה מתעלה מעבר לסוג הזה של חקירה מתודולוגית", הוא כותב. "היא מעניקה ערך לתת-מודע, פותחת אותנו לפרספקטיבות חדשות, ומרמזת על האפשרות לעונג אין קץ [...] כשכל הרכיבים מתחברים יחדיו היא מספקת יותר מצמרמורות [...] היא מחדירה תחושה של לא-ידוע גדול, משהו שאי אפשר לתפוס באמצעות סריקות וקשרים חשמליים".

ועדיין, אנחנו, כפי שהוכיח המחקר, לא מודעים לתהליך הפנימי שמתרחש בזמן קריאת שירה. מה שקורה בזמן אמת הוא שהמוח מבצע תהליך מקביל של פרשנות וחיבור רכיבי השיר. הרי כשהשיר מופיע מולנו הוא אוסף סימנים ותו לא. ההבנה שקיים שם משקל, חרוז, טון ונימה, היא תוצאה של פרשנות מנטלית, גם אם חצי אוטומטית. במיוחד בקריאה, המוח צריך לתרגם את הצורות שמולו לצלילים, ובמקביל לאסוף רמזים ולחבר אותם למשמעות - וכל זה תוך כדי תנועה. עבור המוח שלנו גם החוויה הראשונית מעורפלת במידה מסוימת, גם אם אנחנו לא נכנסים לעומק הקורה. כך שבשני המקרים – הן בניתוח עומק והן בקריאה ראשונית – המוח שלנו נתקל בחומר נהיר למחצה שעליו לעבד מחדש לכדי משמעות.

אל הוואקום שמשאירים משוררים בספקם קצוות לא סגורים, נשאבת המחשבה היצירתית כאילו הייתה נתונה להשפעתו של חוק הפרש לחצים מנטלי. שירה היא כאמור דוגמה מאוד מובהקת של המנגנון, אך נראה כי חוסר בהירות, כאשר הוא במידה הנכונה, הוא מקור גירוי ועוררות כללי עבורנו. שכן אנו מצוידים במוח שתוכנן מטבעו לשתי פעולות משלימות: איתור חידושים סמויים מהעין, ובניית דפוסים פנימיים שמסוגלים להכיל את החידושים הללו ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי מהידע שלנו, מעצמנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

בלי ששמנו לב – מה מתחולל בתוכנו כשאנו נתקלים בסיפור מרתק?

אלמנט ההפתעה – היתרונות שבוויתור על השליטה ובאימוץ חוסר הוודאות אל חיינו

הכמיהה לטבע – מה מתרחש בתודעה כשאנו נחשפים ליופייה של השממה הפראית

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

18.01.18
ההרצאה השבועית של TED: הפוטנציאל שלנו מתממש כשאנו מפסיקים לפחד מכישלון
17.01.18
מה קורה כשאנו צורכים חדשות רק מסוג אחד – ואיך נראה העולם באמת
16.01.18
האם כל יום הוא התחלה חדשה? פיזיקת הקוונטים מציעה תשובה מפתיעה
15.01.18
השלווה מגיעה כשאנו אוזרים את האומץ לוותר על כמה אמונות מבוססות היטב
11.01.18
ההרצאה השבועית של TED: עד כמה אנחנו באמת מכירים את החוזקות שלנו?
10.01.18
'תאי הגינון' של המוח – מסתבר שבכוחנו לכוון את החוזקות הקוגניטיביות שלנו
09.01.18
אחד על אחד עם המחשבות – לא חייבים להרחיק לשממה כדי לבלות זמן איכות בגפנו
08.01.18
10 תהיות קיומיות שמתעוררות בנו כשאנו צופים במרחביו האינסופיים של היקום
04.01.18
ההרצאה השבועית של TED: הסוד האבולוציוני של האדם הוא פתיחות להתנסויות חדשות
03.01.18
3 שבועות של תרגול הכרת תודה יכולים לעשות הבדל גדול, בשבילנו ובשביל הסביבה
02.01.18
אומנות שאילת השאלות – הקדישו להן עוד רגע של מחשבה ותגיעו לרבדים המעניינים באמת
01.01.18
מיתוס הפרודוקטיביות – וכיצד היכרות עם עצמנו מסייעת למיצוי אופטימלי של הזמן
31.12.17
הכירו את "מקלחת היער" היפנית – המדע מסביר את יתרונותיה של הליכה מודעת בין העצים
28.12.17
ההרצאה השבועית של TED: כיצד זמן מסך יכול למעשה לסייע להתפתחות ילדינו
27.12.17
כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו
26.12.17
לנסח מחדש את המחשבות – 7 הטיות בלתי-רציונליות נפוצות שניתן לנטרל בקלות
24.12.17
עומד לרשותנו שפע של מקורות לצמוח מהם – אין סיבה שנבחר רק באחד
21.12.17
ההרצאה השבועית של TED: כיצד שינה עמוקה עוזרת לבנות את האישיות שלנו
20.12.17
שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח
19.12.17
כלכלת רגשות – כיצד מסייע לנו ניהול מעקב אחר המצב הרגשי